ביום ראשון השבוע, התבקשו חברי הוועדה המיוחדת להערכת מצב החטופים להגיע בדחיפות לתל־אביב. בחדר הישיבות הגדול במכון לרפואה משפטית, מאחורי דלת עץ מוגפת, הציגו בפניהם נציגי צה"ל חומרי מודיעין חסויים, שנתקבלו לגבי סרן דניאל פרץ, בן 22 מיד בנימין, לוחם חטיבה 7, שלחם ב־7 באוקטובר בדרום, ונחשב לחטוף שמצבו לא ידוע. בתום הישיבה הזו, נקבע מותו של פרץ ז"ל, שגופתו מוחזקת בעזה, ולמחרת נערכה הלווייתו.
עוד כתבות למנויים:
חודשים ארוכים לא ידעה המשפחה מה עלה בגורלו של בנה, שעלה לפני עשור מדרום־אפריקה, והקשר עימו אבד מאז הטבח ביישובי העוטף. ביום רביעי השבוע, אחרי הלוויה, אמר אביו, הרב דורון פרץ: "ידענו אחרי כשישה שבועות שדניאל נפצע, לאחר כל מיני בדיקות דנ"א. הסבירו לנו שהממצאים שהיו הם דמו בתוך הטנק, מחוץ לטנק, ושמצאו מדים שלו עם הדרגות שלו בדרך לגדר עם יחסית הרבה דם". לדברי האב, "בשלב הזה מבחינת הצבא, גם רפואית וגם הלכתית, לא היה משהו שמצביע בהכרח על פציעה חמורה. קיווינו והתפללנו שזו הייתה פגיעה קלה, אבל בעקבות ממצאים חדשים – סרטונים – קבעו את מותו".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"במשך כל חמשת החודשים האלה הרגשנו פחד וחרדה", סיפרה אחותו, שירה פרץ, אחרי קבלת הבשורה על מותו של דניאל. "זה אכל אותנו מבפנים. כל הזמן דאגנו אם הוא סובל, אם קר לו, איך הוא מרגיש. ברגע אחד הבנו שהוא לא סובל ולא סבל. בשבילי זה הדבר הכי מנחם. שאחי לא סבל".
הנתונים שאיפשרו להבין מה קרה לפרץ ברגעים האחרונים לחייו התקבלו ימים ספורים קודם לכן. לא ניתן לפרט מה כללו וכיצד הגיעו לידי צה"ל, אולם לאחר בדיקה מעמיקה הם הספיקו לחברי הוועדה, שלושתם רופאים במקצועם, להמליץ לצה"ל לקבוע בוודאות שפרץ ז"ל נהרג ב־7 באוקטובר, וגם לדעת, כנראה, איך זה קרה. "דניאל נרצח בישראל, ונלקח מהטנק שלו לעזה כשהוא כבר לא בין החיים", אומר אחד מחברי הוועדה, פרופ' עופר מרין, מנהל המרכז הרפואי "שערי צדק". "אחרי שקבענו מה שקבענו, אחד מבני המשפחה אמר 'אבן נגולה מעל ליבי'.
"המשפחות האלה, שצמאות לכל פיסת מידע לגבי גורל יקיריהן, נמצאות במצב בלתי נתפס. אין להן יום ואין להן לילה, הן נעות ונדות בין תקווה לספק. יש מושג שנקרא Ambiguous Loss, מוות מוטל בספק, שהוא לא חד־משמעי. עבודות שעשו פסיכיאטרים מראות שכשיש אובדן אבל הוא לא מוחלט, הסבל ממנו יותר גדול מאשר הסבל החד־פעמי של הידיעה הברורה. המשפחות קמות כל בוקר בידיעה שאהובן כנראה מת, אבל תמיד יש שבריר של תקווה, אולי פתאום הוא יופיע. הסבל המתמשך הזה לפעמים גדול יותר מהבשורה המרה, שיש בה תהליך פסיכולוגי של פרידה, שהאדם יודע להתמודד איתה. אנחנו נותנים למשפחות האלה את האפשרות לנסות להמשיך הלאה".
מאיפה הכוח להתבונן עשרות פעמים בסרטי הזוועה וללמוד כל פרט אכזרי, בניסיון לקבוע לא רק את המוות עצמו, אלא גם להבין מה גרם לו?
"את כוחות הנפש אנחנו מקבלים מהחיים, לא מהמתים. ההבנה שהעבודה שלנו אולי הקלה בצורה מסוימת על המשפחות האלה, היא שמאפשרת להיכנס לחדר הזה בכל פעם מחדש, ולפגוש את מה שמצפה לנו בו", אומר פרופ' מרין.
עשרות פעמים בחודשים האחרונים עשו שלושת הרופאים חברי הוועדה את הדרך לחדר הישיבות הזה. הם צפו במאות סרטונים, ובפריטי מידע אחרים, שהציגו בפניהם אנשי אגף המודיעין של צה"ל, אשר איפשרו להם לקבוע בוודאות את מותם של 35 מהחטופים (מהם 30 ללא שרידים פיזיים) ולשים קץ לעינוי המתמשך של המשפחות, שלא ידעו אם יקיריהן חיים או מתים. בשבועיים האחרונים זה קרה פעמיים – במקרה של דניאל פרץ ושל איתי חן ז"ל.
הפרויקט האנושי הרגיש והמורכב הזה מתאפשר בזכות חומרים חדשים שנאספים ללא הפסקה. מחיבור פיסות המידע הזעירות האלה, מרכיבים חברי הוועדה המיוחדת תמונה מלאה. "כל הזמן מגיעים סרטונים ועדויות חדשות לגבי מצבם של חלק מהחטופים", אומר ד"ר חן קוגל, מנהל המכון לרפואה משפטית שהוכרז השבוע כחתן פרס ישראל בקטגוריית "גבורה אזרחית", שאף הוא חבר בוועדה. "כשמתקבל מידע משמעותי, אנחנו מתכנסים".
בישיבות נוכחים אנשי המודיעין שאחראים על השגת המידע והרב הצבאי הראשי, תא"ל אייל קריים, או גורם מטעמו. לעתים נוכחים בחדר גם נציגי חיל הרפואה. כל החלטה הנוגעת לחייל מועברת לאישור הרבצ"ר וראש אכ"א. במקרה שמדובר באזרח, מתקיימת ועדה נוספת, לסיכום הנושאים ההלכתיים, בהם עגינות, מול הרבנים הראשיים לישראל. סגירת הפינה האזרחית כוללת דיווח למשרד הפנים והוצאת תעודת פטירה שבה נכתב: "מקום הקבורה: לא נודע".
באמצע יום עבודה, וגם בשישי ובשבת, חברי הוועדה עוזבים הכל ומגיעים לכאן מיד. "אנחנו מפנים את היומן מהרגע להרגע", אומרת ד"ר הגר מזרחי, ראש חטיבת הרפואה במשרד הבריאות, שעומדת בראש הוועדה. "עושים הכל כדי שזה יקרה הכי מהר שאפשר.
"הצבא קורא לנו כשהוא סבור שיש בידיו מספיק חומרים שיאפשרו לנו לקבל החלטות. הם כבר יודעים מה נדרש לנו על מנת להחליט, אבל עדיין יש לא מעט מקרים שבהם הם מתייעצים איתנו אם לכנס את הוועדה. בחלק מהמקרים אנחנו דנים פעמיים ושלוש, ובחלקם אנחנו מבקשים השלמות".
הטלפונים הניידים מופקדים בכניסה לחדר, ושם, מנותקים מהעולם, דנים החברים במשך שעות ארוכות בגורלם של מי שסיימו את חייהם בשבי או נרצחו בישראל וגופתם נחטפה לעזה. בחדר הישיבות הפשוט למראה, שמלבד שולחן עץ גדול ואמצעי מולטימדיה שונים אין בו דבר, נכתבת עכשיו תורה מקצועית מהגיהינום: איך קובעים בוודאות מוות למי שגופתו רחוקה, ואין כל עדויות פיזיות שיאשרו את מותו. עד היום, פעמים בודדות בלבד נקבע בישראל מוות בנסיבות כאלה. כך קרה במקרים של הדר גולדין ואורון שאול, שגופותיהם מוחזקות ברצועת עזה. לפרוטוקול החריג הזה אין אח ורע בעולם.
"אין תקדים רפואי לקביעת מוות ללא גופה, כאשר אין שום ממצא ממשי ביד, פרט לסרטים ולעדויות שונות", אומר ד"ר קוגל. "בעוד בגופה ניתן לבדוק את הנתונים בצורה מאוד יסודית, במקרה הזה יש מידע מאוד מוגבל שעל פיו צריך להכריע. בחלק מהתמונות שמגיעות אלינו נעשו מניפולציות שמקשות להבין מה בדיוק קרה שם.
"היו מקרים שהסתמכנו על תיאור של עדים שראו דברים במו עיניהם. אם עדה אומרת לנו 'ראיתי שהאדם הזה מת', זה כמובן לא מספיק, אבל כאשר היא תיארה מה עשו בגופה, ויש עוד נתונים שתמכו בעדות הזו, שאני לא יכול לפרט מהם, קיבלנו את זה".
פרופ' מרין: "גם בסרטון של 15 שניות אפשר, באמצעים טכנולוגיים שונים, לרדת לרזולוציה טובה כדי להבין את מנגנון הפגיעה ולראות סימנים ברורים לכך שהמצולם לא חי"
הסרטים שעליהם מסתמכת הוועדה מגיעים כאמור לידי צה"ל בדרכים שלא ניתן לפרט. הם מצולמים לרוב במצלמות של טלפונים, באיכות נמוכה ומאוד בקצרה. סרטונים באורך של 10‑20 שניות מוקרנים שוב ושוב, לעיתים עשרות פעמים, בהגדלה ותוך כדי התמקדות עמוקה בפרטים, כדי להבין מי מתועד בהם ומה קרה לו. ככל שהצטבר הניסיון, השתכללו גם יכולות הרופאים, שרגילים לגעת במטופליהם ולא לצפות בהם מרחוק. "למשל, לקבוע שאין תנועות נשימה, או לחפש ממצאים רפואיים שיכולים להסביר למה האדם הזה הלך לעולמו", אומרת ד"ר מזרחי. "יש סרטים של שניות בודדות, שצפינו בהם יותר מחצי שעה שוב ושוב ושוב. מאוד חשוב לנו כרופאים להבין מהי סיבת המוות, כי זה מסביר את התהליך. אבל לא תמיד קל לזהות תהליכים כאלה".
"גם בסרטון של 15 שניות אפשר, באמצעים טכנולוגיים שונים, לרדת לרזולוציה טובה כדי להבין את מנגנון הפגיעה ולראות סימנים ברורים לכך שהמצולם לא חי", אומר פרופ' מרין. "עם הזמן פיתחנו יכולות שלא היו לנו קודם. היום אנחנו יודעים למקד את תשומת הלב לפרטים מסוימים. מסתכלים פריים־פריים, על איברי הגוף השונים, ובסופו של עניין יודעים להגיד מה פגע בחטוף שלנו, אם זה פציעות חודרות, שהן הרוב, ובאיזה אזור בגוף".
גם מי שמורגל לחקור את המוות, כמו ד"ר קוגל, מתקשה לעיתים לזהות אותו על המסך. "מדובר בסרטונים אקראיים, שלא מכוונים למטרה ספציפית", אומר קוגל. "הרבה פעמים מה שרואים בהם לא ברור. לפעמים אנחנו אפילו לא בטוחים בזהות הגופה. במקרים כאלה, למדנו לשים לב לכל פרט: לתנועות נשימה ועפעפיים, לסימנים שונים שמופיעים אחרי המוות, לכתמי דם בזירה. אם הגופה מונחת על חול לבן לגמרי, ואין שום עקבות של דימום, סימן שאין לחץ דם. או שהופכים את הגופה והידיים שלה נשארות באותה תנוחה, מה שמעיד על כך שהתפתח קשיון. בנקודה מסוימת אתה עוצר ואומר 'עכשיו זה ברור לי'".
הניסיון שלכם בתחום החדש הזה ישמש רופאים אחרים בעתיד.
"אני לא בטוח. המצב הזה מאוד נדיר. לא רק שיש לנו חטופים שלא יודעים מה עלה בגורלם, הם מצולמים ומתועדים כי החמאס מאוד גאה במעשיו. אני מקווה שזה לעולם לא יקרה יותר, לאף אחד".
הוועדה לקביעת מצבם הרפואי של החטופים הוקמה על ידי משרד הבריאות בנובמבר, לבקשת הצבא, במטרה לסייע לו במאמצים להתחקות על גורל החטופים. בצוק העיתים, חבריה לא עברו הליך מסודר. "בחרתי את מי שהיו במקומות הנכונים", אומרת ד"ר מזרחי. הוועדה אחראית על קביעת מצבם של האזרחים החטופים בעזה. בנושא החיילים, היא מייעצת לצה"ל. "הקמנו את הוועדה למען אזרחים. לגבי החיילים, צה"ל מכריע בעצמו, אבל ברוב המכריע של המקרים הם מסתייעים בנו".
"אי־אפשר לפתוח ספר ולחפש איך קובעים מוות לאדם שלא נגעת בו", אומר פרופ' מרין. "לכן היינו חייבים לקבוע כללים שיעזרו לנו. לעולם לא נקבע מוות על סמך תמונה, בטח לא על סמך תמונה שחמאס צילם, כי קל לעשות מניפולציות בתמונות כאלה. זה חייב להיות משהו רציף. בסרטון אתה יכול לראות יותר נשימות, תנועות עפעפיים ותגובות. על מנת להרכיב את התמונה המלאה, אנחנו מצרפים עוד ועוד עובדות".
גם עדות שמיעה, כך החליטו חברי הוועדה, לא מספיקה. "אם חטופה ששוחררה מספרת שהיא שכבה ליד חטוף שמת, לא נקבע מוות על סמך דבריה, כי אין לדעת באיזה מצב נפשי היא הייתה באותו רגע והאם היו לה כלים לקבוע באופן ודאי שמדובר בגופה. זה מדרון חלקלק, שלא ניכנס אליו", אומר פרופ' מרין. "אתן לך דוגמה יותר קשה. הייתה הקלטה מ־7 באוקטובר, של אישה שצילצלה למד"א וסיפרה שמחבלים נכנסנו לבית שלה והרגו את בעלה. הגופה שלו נחטפה לעזה. האם העדות הזו מספקת אותנו? התשובה היא לא. אנחנו צריכים להבין את סיבת המוות. לא נקבל החלטה על סמך נתון אחד".
כלל דרמטי נוסף שהוועדה לא סוטה ממנו: כל ההחלטות מתקבלות פה אחד, בהסכמת כל חבריה. במקרה של חוסר הסכמה או ספק, תידחה ההחלטה עד לקבלת חומרים נוספים. "אם אחד מאיתנו אומר 'אני לא משוכנע' - זה לא קורה", אומר ד"ר קוגל.
"אנשי המודיעין עושים עבודה נפלאה", אומר פרופ' מרין. "תמיד יש קצת שקט כשאנחנו עוברים על הנתונים. בכוונה לא מדברים, כדי שלא נשפיע אחד על השני. כל אחד מעבד את מה שהוא רואה ושומע בריכוז גדול, ואז פותחים את הדיון לשיח. לשמחתי, עד היום לא היו בינינו חילוקי דעות משמעותיים. לפעמים מישהו שם לב לפרט כזה או אחר, או מחדד משהו".
"זה לא תהליך שאנחנו מורגלים בו. יש סטנדרטים לקביעת מוות, זה חורג מכל דבר שהכרנו", אומרת ד"ר מזרחי. "כשהתחלנו לעבוד, ההנחיה הייתה להביט בסרטונים כדי לתת למשפחות מידע על מצב החטופים, בלי לקבוע בוודאות אם הם חיים או מתים ולשמר להם את התקווה. עם הזמן הגענו לתובנה שבמקרים מסוימים עדיף לומר את האמת ולא להשלות אותם.
"ההתפתחות המקצועית שלנו לאורך הדרך גם שינתה את התפיסה לגבי האחריות שמוטלת עלינו. בדיונים הראשונים לא רצינו לקבל החלטות חד־משמעיות. קבענו שחטוף שנפצע בצורה מסוימת, יש סבירות גבוהה שהוא לא בין החיים. היום אנחנו אומרים למשפחות את הדברים כמו שהם, בלי לייצר תקוות שווא. זו אחריות מאוד כבדה, אבל השלמנו איתה".
"אין ספק שעברנו שינוי", מסכים פרופ' מרין. "בישיבות הראשונות עסקנו בהגדרות. המלל שהשתמשנו בו היה 'קרוב לוודאי', 'ככל הנראה', 'ברמת ודאות גבוהה'. עם הזמן הבנו שאחת המטרות של הוועדה היא התרת ספקות. הרבה מהמשפחות חיות בהבנה שיקירן נפגע קשה או נהרג. הן יודעות שמשהו רע קרה לו, אבל אין להן ודאות. אם אתה אומר למשפחה 'הוא נרצח ברמת ודאות גבוהה', אתה משאיר אותם עם הספקות. אנחנו לא קובעים חלילה מוות יותר בקלות, אבל המסר שלנו בהיר יותר, מתוך הבנת האחריות שמוטלת עלינו".
אני אשאל את השאלה שכל אזרח שואל את עצמו, ודאי משפחות החטופים. יש סיכוי שאתם טועים? שחטוף שקבעתם את מותו יימצא בסופו של דבר חי?
מרין: "זו השאלה הראשונה ששאלנו את עצמנו. אני מתפלל שיגידו לנו 'טעיתם'. הלוואי שטעינו 35 פעמים. אבל אנשים שהודענו על פטירתם, אנחנו בטוחים שהם לא בין החיים".
ישיבות הוועדה, כולל הממצאים שהובאו בפניה והמסקנות שנגזרו מהם, מתועדות בקפדנות, ומצויות תחת חיסיון. "חמאס ניסה למחוק את זכר הנרצחים", אומר ד"ר קוגל. "כשהגופות האלה יוחזרו לישראל הן יהיו במצב שלא נוכל לזהות את הפציעות ומה קרה להן בדיוק. אנחנו מתעדים כל מה שראינו ושמענו, גם את הדברים המזעזעים ביותר, כדי שבעוד 30 שנה אנשים לא יוכלו לומר 'זה לא קרה'".
חלק בלתי נפרד נוסף מעבודת הוועדה הוא המפגש עם המשפחות שמקבלות את הבשורה המרה. זה לא היה במנדט המקורי שלה, אבל עם הזמן עלה הצורך של המשפחות לדעת יותר על גורל יקיריהן.
"בדרך כלל אני לא מדבר עם המשפחות, אבל הגיעה אליי אחת הנציגות של ארגון המשפחות, שקרובה שלה נחטפה", מספר ד"ר קוגל. "בשלב הזה כבר ראיתי סרטון של החטופה הזו, והיה לי ברור שיש סבירות של 99 אחוז שהיא מתה, אבל כמובן לא יכולתי לומר לה את זה. התקווה שהייתה בדבריה הייתה מאוד חזקה, ואני כבר ידעתי שזה לא יקרה. בסופו של דבר, קבענו את מותה".
בכל מפגש עם משפחה שבו נמסר המידע על מות אהובה, נוכח רופא שמוסר את כל המידע, אולם חלק לא מבוטל מהמשפחות מבקשות לדעת יותר. לשמוע עדות חותכת ממי שבחן את הראיות והחליט שיש בהן די כדי להכריע את הכף. את התפקיד הכואב הזה לקחה על עצמה ד"ר מזרחי.
"אני נפגשת עם כל משפחה שמבקשת ומוסרת לה את כל המידע הרפואי שברשותי", היא אומרת. "ברור לי שזה לא פותר את כל הספקות וכל השאלות הקשות שיש להם, אני לא מתיימרת לפתור את כל המורכבויות שיש, אבל כל שאלה שנענית כמו שצריך, אולי מצליחה להביא איתה מידה מסוימת של הקלה. מחזק אותנו להבין עד כמה התהליך הזה משמעותי עבור המשפחות".
עד היום, היא מספרת, רק משפחה אחת סירבה לקבל את רוע הגזירה. "יש משפחות שקשה להן עם הקביעה שלנו, והן מטילות בה ספק, אבל ברוב המקרים סימני השאלה מתפוגגים אחרי הפגישה. יש משפחה ששאלה אותי לא מזמן למה לקח לנו כל כך הרבה זמן להגיע להחלטה. חלק רוצות לדעת למה החלטנו כפי שהחלטנו, ואחרות מבקשות לדעת האם יקירן סבל לפני מותו".
מה את עונה על שאלה כזו?
"את האמת, במידה שבה המשפחה מעוניינת לשמוע אותה. יש הרבה שאומרים 'אנחנו לא רוצים לדעת'. לא כולם רוצים להשתתף בשיחות האלה. כל הבחירות לגיטימיות. אנחנו לא מפעילים שום לחץ".
שלושת חברי הוועדה הם רופאים בכירים ומנוסים. כל אחד מהם פגש לאורך הקריירה שלו מאות אסונות. ד"ר מזרחי ניהלה את מבצע הזיהוי הגדול בתולדות המדינה, לאחר מתקפת 7 באוקטובר. ד"ר קוגל חקר את הפרשיות האלימות והמזעזעות ביותר בישראל. פרופ' מרין ניהל את יחידת הטראומה של שערי צדק בזמן הפיגועים הגדולים בירושלים, והוביל משלחות הצלה שטיפלו בנפגעי אסונות טבע גדולים בחו"ל. כל אחד מהם מכיר את המוות מקרוב. ועדיין, כאשר הם מתארים את המסע שלהם לזיהוי החטופים שנרצחו קולם רועד.
"הדמעות זולגות גם עכשיו", אומרת ד"ר מזרחי, שעיניה הירוקות הגדולות מבטאות את מה שהיא לא אומרת במילים, "אבל הקושי שלנו בטל ליד הסבל של המשפחות". פרופ' מרין, שבימים הראשונים סירב בתוקף לראות סרטוני זוועות מ־7 באוקטובר ועכשיו מתעמק בהם לפרטי פרטים, מספר שבסיום הישיבות, לפני שהם יוצאים הביתה, הם נשארים קצת לפטפט על דברים אחרים, "כדי לטשטש את המראות".
אפילו ד"ר קוגל, שגופות הן הבסיס של התחום שבחר להתמחות בו, רפואה משפטית, מספר שלאחרונה הוא מרבה לשכוח דברים שראה בעבודה. "זה כנראה מנגנון הגנה כזה. אני פשוט מוחק אותם מהמוח. זה לא משפיע עליי טוב".
שקלת לצאת לפנסיה מוקדמת?
"אין יום שזה לא עובר לי בראש".
