אזהרה: חומרים קשים לקריאה
ברוח הברדק התקופתי התבשר ד"ר חן קוגל, מנהל המכון הלאומי לרפואה משפטית של משרד הבריאות, על כך שזכה בפרס ישראל בקטגוריית "גבורה אזרחית" דרך התקשורת. "ביום שלישי בבוקר התקשר אליי איזה כתב שאני לא מכיר ואמר 'יש שמועות שזכית'", הוא מספר. "אמרתי לו 'כן, בטח'. חשבתי לעצמי: מחר תתקשר ברטה ימפולסקי ותגיד שזכיתי בפרס הבולשוי לבלט מודרני. הייתי בטוח שעובדים עליי. בערב זה התחיל לטפטף בטלוויזיה, וגם אז חשבתי שאלה שטויות. רק כשזה יצא ב-ynet אמרתי 'רגע, אולי באמת יש פה משהו'".
המכון לרפואה משפטית אבו כביר זיהוי גופות חרבות ברזל
(צילום: אלי דסה | עריכה: שי קנפו)
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
למחרת הפכה השמועה לעובדה כששר החינוך יואב קיש, שהצליח להפוך השנה את המוסד המכובד והעתיק הזה לקרקס, היה האחרון ברשימה שהתקשר לבשר לו את הבשורה המשמחת. "למרות שכבר הייתי מוכן, בגלל שזה פורסם, זה היה מאוד מרגש", אומר קוגל. "עד כדי כך מרגש, שלא הייתי ממש רהוט בשיחה. לא ידעתי מה לומר והתחלתי לברבר את עצמי לדעת".
בתגובה הרשמית שפורסמה על ידי משרד הבריאות אחרי שהתאושש והפנים את האירוע, הבהיר קוגל כי הפרס מגיע לכל עובדי המכון, לא רק לו. "הפרס הזה אינו מיועד לי אישית, אלא לכל צוות המכון הלאומי, שעובדים איתי לילות כימים כדי לתת זכר לכל אותם האנשים שמתו, נרצחו ונטבחו באכזריות", צוטט קוגל בתגובה. "צוות המכון עובד בחודשים אלו ללא הפסקה, בכבוד ובענווה, כדי לאפשר מעט מזור למשפחות הנרצחים".
גם בשיחה שלנו הוא שב ומבקש להדגיש את זה. "מבחינתי זה לא פרס לחן. זה פרס לעובדי המכון ולכל מי שעסק בזיהוי קורבנות 7 באוקטובר. לא רק אנחנו עסקנו בזה. גם המשטרה הייתה שותפה ואנשי זק"א. בגלל שפרס ישראל ניתן לאדם, ולא למוסד, יצא שזה אני, אבל אני רק הפנים של הפרס הזה. העבודה היא של כולם".
למי התקשרת לספר את הבשורה?
"לבן הזוג שלי, ואחרי זה כבר לא הצלחתי לעדכן אף אחד, כי התחיל מבול מטורף של טלפונים".
יצאת לחגוג?
"לא עשיתי משהו מיוחד. פתאום הרגשתי גם את כובד האחריות. כשרופא משפטי מקבל פרס ישראל לא כי הציל חיים, אלא כי זיהה גופות, זה מלמד משהו על האירועים שעברנו. המכון עובד הרבה שנים בצל. אני מבין את זה. תחום העיסוק שלנו הוא שכול. אנשים לא רוצים להתקרב לזה. פתאום אתה מקבל הכרה ציבורית כזו גדולה, החשיבות של המכון פתאום ברורה, ואפילו קיבלנו מכון חדש מהמדינה. זה ממלא את הלב".
בתחילת אוקטובר עלה המכון על גדותיו, פשוטו כמשמעו, כשמאות גופות מהטבח בדרום, שלא ניתן היה לזהות אותן במחנה שורה מחמת מצבן הקשה, נחתו בחצר כאן במשאיות קירור גדולות, וחיכו שמישהו יתפנה לטפל בהן.
"בהתחלה הלכנו לְשׁוּרה (מחנה הרבנות הצבאית שקלט את הגופות - ש.ר), אבל מהר מאוד הבנו שכדי להתמודד עם המסות של הנפגעים צריך לקחת מכל אחד דגימות דנ"א וטביעות אצבע, שהמעבדות שלנו יתחילו לעבוד במקביל. ובאמת, זה חסך המון זמן. הרופאים שלהם הפיקו מכולם דנ"א והמעבדה פה התחילה לרוץ. אחרי שבוע בערך מרכז הכובד של הזיהוי עבר אלינו".
למרבה המזל, עשרות אנשי מקצוע מתנדבים – בהם שבעה רופאים מארה"ב, משווייץ ומניו־זילנד, מומחי דנ"א, אנתרופולוגים, רדיולוגים ומומחי מחשוב התייצבו לדגל, לעזור במשימת הזיהוי הגדולה ביותר שהתקיימה אי פעם בישראל, ואחת הגדולות מסוגה בעולם. "היו גם רשמים", מוסיף קוגל. "בדרך כלל אנחנו מקליטים את עצמנו תוך כדי עבודה, אבל אז מישהו צריך לשבת ולהקליד את כל זה. אמרנו, 'במקום להקליט, שמישהו יֵשב ויכתוב'. באו אנשים רגילים, עורכי דין וסטודנטים, נכנסו לחדרי הנתיחה עם כל המראות הנוראים שהיו שם והריח האיום, ורשמו הכל".
בעבודה כאן, שנמשכת בחלקה עד היום, זוהו כ-900 חללים, בהם 688 אזרחים, 68 זרים, 58 שוטרים, ו־67 חיילים, שהגיעו ב-1,490 שקי גופות. במקביל, זוהו גם 390 גופות מחבלים. מכל קורבנות הטבח נותרה נעדרת אחת, בלהה ינון בת ה-76 מנתיב העשרה, שעד היום לא התקבל עליה כל מידע. “אנחנו פשוט לא יודעים איפה היא”, אומר קוגל. “בהתחלה ההערכה שהתקבלה מהצבא הייתה שהיא מתה, ופשוט לא מוצאים את גופתה. כרגע הכל פתוח, כי באמת לא מצאנו שום שריד שלה. בשלב זה היא נחשבת לנעדרת. יש עשרה אנשים נוספים שההנחה הייתה שנחטפו לעזה ועכשיו פתאום לא בטוחים לגביהם”.
הנתונים האלו מביאים את זיהוי קורבנות הטבח לשיעור הצלחה של 99.8 אחוז, שקוגל מסביר שהוא חסר תקדים."זה לא קרה בשום אסון המוני בסדר הגודל הזה בעולם", הוא אומר. "בזיהוי המוני יש אירוע סגור ואירוע פתוח. אירוע סגור זה לדוגמה מטוס שהתרסק, שאתה יודע בדיוק מי היה עליו ומחפש רשימה ספציפית של אנשים. באוטובוס שהתפוצץ זה יותר מסובך, כי אתה לא יודע את השמות של האנשים שאתה מחפש".
7 באוקטובר, מסביר קוגל, היה אירוע פתוח מורכב מאוד, "כנראה הכי מורכב בעולם מבחינת זיהוי, כי יש בו אין-ספור משתנים - אנשים שנחטפו לעזה בחיים, כאלה שנחטפו מתים, אנשים שאתה לא יודע אם הם בעזה או בארץ, ואנשים שלא דווחו בכלל כנעדרים, כמו העובדים הזרים. בתוך זה יש כמובן גם גופות של מחבלים. בשבוע הראשון הייתי בטוח שיישארו מאות אנשים שלא נצליח לזהות אותם. מעולם, בשום מקום, לא זיהו כל כך הרבה חללים בזמן כל כך קצר. בשום אירוע רב־נפגעים פתוח, שאתה לא סגור על רשימת הנפגעים בו, לא היה זיהוי של כמעט מאה אחוז. במגדלי התאומים מתו 2,700 אנשים, מתוכם זיהו עד עכשיו 1,680. לומר שאני גאה זו לא הגדרה נכונה, אבל אני יודע שעשינו עבודה טובה".
הם הגיעו בגלים. בתחילה מאות גופות – שרופות, מעונות, פיהן פעור בזעקת כאב קפואה. אחריהן הגיעו חלקי גופות, ובסוף ערימות לא מזוהות של שאריות - אין מילה יותר עדינה להגדיר את השברים השרופים שהובאו לכאן בשקים - כדי לבדוק אם משהו מהם שייך לקורבנות שלנו. כל פירור כזה נבחן, צולם ונדגם למציאת שרידי חומר גנטי. הממצאים הוצלבו עם דגימות דנ"א שנלקחו ממשפחות הנעדרים ומההיסטוריה הרפואית שלהם עצמם, כדי לנסות למצוא התאמה.
התמונות שמתעדות את העבודה שעשו מספרות את סיפור הטבח הזה, על האכזריות הבלתי נתפסת שהייתה בו. הנה שלוש שיניים שנעקרו, קווצת שיער שנתלשה והתגלגלה לה ברוח עד שיד רכה הרימה אותה ושלחה אותה לכאן, גושי פחם מעוותים שלא מזמן היו אנשים חיים, שמחים, אוהבים.
על זיהוי של פגיעות מיניות אין כמובן מה לדבר במצב הזה. שקים של אפר ושל מה שנראה בתחילה כמו אבנים של ממש, שנאספו בטעות מהאדמה, עברו צילומי הדמיה כדי לברר מה תוכנם. "תראי פה, את השק הזה", הוא מצביע על תמונה אחרת, "כולו פחמים, כן? והנה, אנחנו עושים סי-טי ורואים שיש פה עצמות של אנשים. לכל ממצא שהגיע עשינו סי־טי. זה הוכיח את עצמו, כי פתאום אתה רואה דברים שלא יכולת לזהות בעיניים".
חלק מהעצמות שהובאו לכאן לבנות לחלוטין, מה שמעיד על כך שנשרפו בטמפרטורה בלתי נתפסת של 700 מעלות והדנ"א, החומר הגנטי שמצוי בהן, נהרס. "בן אדם לא נשרף ככה אלא אם שפכו עליו חומרי בעירה. זו לא שריפה, זה קרמטוריום", אומר קוגל בצער. "חלק מהאנשים נשרפו בעודם בחיים. איך אני יודע? כי כשאני פותח את קנה הנשימה יש בו פיח. זה מעיד על כך שהם עדיין נשמו בזמן שהאש כבר בערה".
בדקתם את הטענות שחלק מהנרצחים מתו מגזים רעילים של חומרים שזרקו עליהם?
"במצב של הגופות שהגיעו לכאן לא יכולנו לבדוק דברים כאלה. אבל אני רוצה להגיד משהו מנחם בהקשר הזה: שאנשים שמתים בשריפה, לא מתים מהאש בדרך כלל. הם מתים לפני זה מהגזים, כלומר מחנק".
הוא מצביע על צילום נוסף: אדם שהגולגולת שלו רוסקה. "כל הגוף שלם לגמרי. חשבנו שאולי טיל פגע בו, אבל אז אתה עושה סי-טי ורואה שאין שום מתכות. כלומר מדובר בחבלות קהות. מישהו חבט בו שוב ושוב, ושוב".
בתמונות שצולמו נראים הקורבנות כפותים בכבלי חשמל, ירויים בעורפם ובפניהם מטווח אפס, דקורים, חלקם דרוסים ועצמותיהם מרוסקות. "לאיש הזה", מצביע קוגל, "יש פצעי ירי מאחור. זה ירי מטווח מגע. הידיים שלו קשורות. כלומר, הוציאו אותו להורג. היו הרבה גופות במצב כזה. קשרו אותם ככה, עם חוט חשמל, וירו בהם. עברו אחד אחרי השני, וירו. אנשים שלא היו קשורים ידעו שהולכים לירות בהם. אצלם אנחנו רואים פצעי ירי בידיים. אלה פצעי הגנה. הם הרימו את הידיים בזמן שירו בהם, בניסיון לגונן על הפנים".
וזה נמשך ונמשך, ונמשך. עוד צילומים ועוד פגיעות מפלצתיות שהמוח מתקשה לעכל אותן. פניו המכוערות והאלימות ביותר של הרוע. מי שלא מאמין שראשים נערפו מוזמן לכאן. והנה גופת מחבל, שבהדמיה מיוחדת, עם התייחסות למתכות, רואים בבירור את הסכין ואת הרימונים שהוא נשא עליו. במותו, הם הפכו חלק ממנו".
בין הממצאים שהגיעו לכאן, מפויחים וחסרי צלם אנוש, היו אנשים שמתו יחד, צמודים, והותכו זה לתוך זה בבעירת אש המוות שכילתה אותם. בדיקות הדמיה שנערכו לגושים האלה חושפות את הזוועה: שני עמודי שדרה, מבוגר וצעיר יותר, אולי של מתבגר, ושתי גולגולות צמודות, של מי שעזבו את העולם הזה חבוקים יחד.
נסיבות המוות החריגות והקיצוניות האלה הביאו לכך שחלקי גופות של אנשים שונים נקברו בקבר אחד. כך, למשל, נקברו רות פרץ בת ה-17, שסבלה משיתוק מוחין, ואביה אריק שלקח אותה לבילוי בנובה, כאדם אחד. זו לא הפעם היחידה שבה זה קרה. אנשי המכון זיהו את המקרים הללו וסייעו במלאכת הפרדת הגופות, כדי שכל אחת מהן תזכה לקבר משלה.
“סטודנטית שלי למשפטים נפצעה בנובה”, מספר קוגל. "שמו לה חוסם עורקים, ופינו אותה לאמבולנס, שחטף אר-פי-ג’י ונהרגו בו 14 אנשים. כשהתחילו החיפושים אחריה, שמעתי את שמה ואמרתי ‘רגע, אני מכיר אותה’. כשראיתי את התמונה הבנתי שזו באמת היא. הרבה זמן חיפשנו אותה ולא מצאנו. לא יכול שבן אדם התאדה לגמרי. אחרי חיפושים ממושכים, זיהינו אותה מתמונה אקראית שצולמה באמבולנס הזה, לפי צבע הלק ג’ל שהיה עליה. זה לא הספיק לזיהוי כמובן. ובכל זאת, היא נעלמה. ואז חשבנו שיכול להיות שהיא קבורה עם מישהו אחר. התחלנו לחשוב, עם מי היא יכולה להיות קבורה. בסוף, גילינו ששרשרת שהייתה עליה יוחסה בטעות כשייכת למישהי אחרת. פתחנו את הקבר וצילמנו את הגופה שהייתה בו, ובסי־טי זיהינו שתי גולגולות ושני עמודי שדרה”.
עד היום, מספר קוגל, לא נתקל בהתנגדות של משפחה לפתוח את הקבר במקרה של טעות כזו. “אחרי שזוהתה ונקברה בשמה הלכתי לשבעה”, הוא מספר. “הרגשתי צורך לנחם את המשפחה שלה”.
מה אתה אומר על מחדל התיעוד בשורה? תחקיר שפורסם ב"ידיעות אחרונות" העלה שהגופות בְּשׁוּרה לא הופשטו, לא נבדקו ולא צולמו, ולמעשה נקברו בלי שום תיעוד של מעשי הזוועה, מה שיקשה לא רק על המשפחות להבין מה קרה ליקיריהן, אלא גם על ההליך המשפטי נגד המחבלים שביצעו את הפשעים האלה.
"שורה זה תחת אחריות המשטרה, אין לי מה לומר על זה. אצלנו הכל מתועד".
כבר ארבע שנים הוא חי בזוגיות עם נבות (44), פיזיותרפיסט במקצועו. “אני מאוד אוהב אותו, הלב שלי קופץ מאושר כשאני חושב עליו”, הוא אומר בכנות כובשת. “לפני שנה ערכנו הסכם זוגי, שאותו חגגנו לבד. לא עשינו מזה צרמוניה. מבחינתי הוא בעלי ומבחינתו - אני בעלו”.
אפשר לומר עליו שהוא חי את המוות. זה לא התחיל בטבח. לאורך כל הקריירה שלו נחשף מדי יום כמעט לזוועות: מקרי מוות אלימים, אכזריות, טרגדיות איומות של משפחות. אבל גם למי שמורגל בצד האפל של האדם, כמוהו, האירוע הזה היה שונה בתכלית מכל מה שהכיר קודם. "הוא היה שונה במסה, אבל גם בתכנון של הרוע", הוא אומר. "הייתה כאן שיטתיות. כשאתה בוחן את הקורבנות, אתה רואה בדיוק את התוכנית שלהם. בכל מקום היה משהו אחר שהם תיכננו מראש לעשות. היה שם חוסר אנושיות ממדרגה ראשונה. אפילו הנאצים התביישו במעשיהם. בערב, כשהם היו יוצאים הביתה, הם הסתירו את המעשים שלהם. חמאס התגאו ברצח שהם ביצעו. זה מעיד על הרוע שבו הם פעלו".
איך שרדת את המראות האלה? את הידיעה הבלתי אמצעית על הזוועות שהם חוללו?
"זה קשה לכולם, לכל העובדים. כל מי שעבד פה נשאר מצולק. גם אני. יום אחד אספר על זה במחלקה הסגורה".
פרס ישראל, שיינתן לו ביום העצמאות הקרוב, שהוא גם יום הולדתו ה־62, לא היה ההפתעה היחידה שנחתה על קוגל בשבועות הדרמטיים האלה. לפני שבועיים הודיעו שלושה רופאים שעובדים במכון כי אם תנאי העבודה שלהם לא ישופרו, הם יתפטרו. השלושה, ד”ר מאיה פורמן, מנהלת היחידה לרפואה משפטית פתולוגית; ד”ר הדס גיפס, מרכזת תחום הנצלת רקמות; וד”ר אלון קריספין, מנהל המערך לזיהוי באמצעות דימות, הודיעו במכתב משותף כי יסיימו את עבודתם ב־17 במאי.
העניין הזה, מספרים יודעים דבר, נפל עליו כרעם ביום בהיר והעמיד את המכון, שלא לומר את המדינה כולה, בבעיה: כיום עובדים במוסד הזה תשעה רופאים בלבד, כולל קוגל, שבינואר האחרון איים בעצמו ללכת הביתה אם לא ישופרו תנאי העבודה המקצועיים במכון ויוגדל כוח האדם בו. אובדן של שליש מהם ינחית על המוסד החשוב הזה מכת מוות, דווקא בתקופה שבה הוכחה נחיצותו ונפתח חלון הזדמנויות נדיר, אחרי מאבק של שנים, לשפר את מעמדו.
קוגל בורר את מילותיו בנושא הזה בקפידה. “אני יכול להבין את הדרישות שלהם”, הוא אומר. “המקצוע שלנו קשה ושוחק, והוא היה אפילו עוד יותר קשה בזמן המלחמה. אנשים הגיעו לקצה שלהם, והרגישו שהם רוצים להשיג משהו שהם נלחמים עליו הרבה מאוד זמן. אני מקווה שנגיע לאיזשהו סוג של הסדר. זה נורא קל מצד אחד, כי אנחנו ממש קטנים, וזה לא משפיע בקצה קצהו של פסיק על התקציב. מצד שני, מנסים לחבר לזה המון מקצועות אחרים וזה קשור בהסכם קיבוצי, אז פתאום יש לזה אפקט. אני מאוד מקווה שזה לא יקרה. אין הרבה רופאים משפטיים במדינה. עם קצת רצון טוב מכולם אפשר לפתור את זה”.
גם על זה התבשרת מהתקשורת?
“חוסר שביעות הרצון מהתנאים היה ידוע כבר הרבה זמן. אינהרנטית המקצוע הזה הוא מאוד בעייתי. אי־אפשר לעשות בו קליניקה פרטית, אתה לא יכול לקבל פציינטים אחר הצהריים. העבודה קשה: אתה מתעסק בשכול, מעיד בבית משפט פעם אחר פעם, ומספיק שפעם אחת תיפול – הלכה לך הקריירה. כשמגיע מתמחה חדש, מהר מאוד הוא אומר לעצמו, למה לי? תוסיפי את הלחץ הגדול שיש פה ואת הרצון להספיק הרבה. זה מקום קשוח. לכן הם אומרים, ‘תנו לנו תגמול הולם’. גם אני אומר, צריך תמרוץ לעסק הזה”.
הופתעת מהטיימינג? דווקא עכשיו, אחרי שנים של ציפייה, סוף־סוף הניחו את אבן הפינה למכון החדש והמודרני, שבנייתו כבר החלה, יש איזה אור קטן בקצה המנהרה - ופתאום זה.
“יכול להיות שיש כאן גם ניסיון למצות את ההישג כל עוד אפשר. ייתכן שבעוד שלושה-ארבעה חודשים המלחמה תירגע והחטופים יחזרו, כל הקורבנות יזוהו, ואז אולי כבר לא יהיה לזה אותו אפקט. צריך לזכור גם שהרופאים שלנו עברו חוויה לא קלה. אף אחד לא יוצא אותו דבר אחרי מה שעברנו פה בחודשים האחרונים. רובנו נמצאים על הקצה. זה טבעי שאנשים במצב כזה יהיו קצת יותר רגישים. גם לי לא קל, בתור מנהל. מאוד קשה לנהל את האופרציה ולעמוד בלחצים השונים, אבל אני מבין שחלק מהתפקיד שלי זה גם להיות איזו כרית סופגת ולנסות להרגיע את הרוחות. לא להיות נוקשה”.
מה תעשה אם הם באמת יקומו וילכו? מה תעשה המדינה?
“אני אעשה הכל כדי שזה לא יקרה. כרגע זה נמצא בדיונים מאד אינטנסיביים. במשרד הבריאות נעשים מהלכים מאוד רציניים כדי לעזור, אבל זה לא מספיק. צריך שגם משרד האוצר וההסתדרות הרפואית יתגייסו. שם כבר מדובר בכוחות הרבה יותר גדולים. אומרים שכשהפילים נלחמים, הנמלים נרמסות? אז אנחנו הנמלים בסיפור הזה”.
מול הזוועות שראה בחודשים האחרונים, כאלו שהעיניים ובעיקר הלב מתקשים לשאת אותן, קוגל נותר קר רוח. דבר אחד מפתיע שובר אותו: כשהוא מספר על האזרחים הטובים שבאו להביא לעשרות העובדים שעבדו כאן סביב השעון ארוחת שישי, הדמעות מציפות את פניו. הרגע הזה של טוב הלב, החסד האנושי הזעיר הזה שצץ לו בתוך הזוועה, סדק את הפאסון המקצועי שנדרש ממנו כדי לעמוד במה שראה כאן. "גם אז בכיתי", הוא נזכר. "רציתי לומר להם תודה, שאנחנו מעריכים את זה. האולם היה מלא מתנדבים, ואני לא יכולתי להוציא מילה מהפה. בכיתי כמו תינוק".
זה מדהים, כי מול כל המוות הנורא הזה שהיית עד לו, בסוף זה מה שגורם לך לבכות. ארוחת שישי במכון.
"פתאום ראיתי את האנושיות, את הטוב בעולם, באנשים. לא רק את הרע. כשיש כל כך הרבה חושך מסביב, האור מאיר הרבה יותר חזק".
מבחינת צוות המכון, 7 באוקטובר עוד לא נגמר. גם היום נמשכת כל העת עבודת החיפוש והזיהוי, בניסיון לשפוך אור על גורלם של חלק מהחטופים שלא התקבל מהם סימן חיים. "הסיכוי שפיספסנו גופה שנמצאת בשטח שלנו לא גדול, אבל בודקים הכל", הוא אומר.
בינתיים חזר המכון לשגרה. "הרוצחים לא מחכים לנו", אומר קוגל ומסביר שהחזרה לעבודה ה"רגילה" של המוות מרגיעה אותו. חדשה מרגיעה נוספת, שהתממשה רק לאחרונה, אחרי שנים של תחנונים ואיומי פרישה, היא הקמת המרכז הלאומי החדש לרפואה משפטית, שאבן הפינה שלו הונחה לפני חודש. במרכז הזה, שיוקם לצד המרכז הרפואי שמיר (אסף הרופא) ובנייתו אמורה להסתיים ב־2026, יהיו שלוש קומות שבהן חדרי ניתוח חדשים ומשוכללים, מערך מעבדות וחדרי משפחות.
"יהיו שם אולמות נתיחה עם כל הפסיליטיז - תחלופת אוויר, תאורה נכונה, ציוד רפואי משוכלל", אומר קוגל. "יהיה מערך מעבדות חדיש, כולל מעבדה אנתרופולוגית וטוקסיקולוגית, וצוות תמיכה גדול במשפחות. אני מקווה שכוח האדם יהיה בהתאם. במדינת ישראל זקוקים היום לפחות ל־50 רופאים משפטיים. צריך להגדיל את מספר הרופאים ולהפוך את המקום הזה ליותר אטרקטיבי. לגרום לזה שרפואה משפטית יהיה מקצוע שאנשים ישתוקקו לבוא אליו. זה המקצוע הכי מעניין בעולם, יש בו גם רפואה וגם בילוש וגם משפטים ופיזיקה. מי שעוסק בו לא ישתעמם לרגע".
הוא מונה למנהל המכון בשנת 2013, אחרי שקודמו בתפקיד, פרופ' יהודה היס, פוטר מתפקידו בעקבות סדרת תחקירים של רונן ברגמן ב"ידיעות אחרונות", שחשפו מחדלים ואי־סדרים קשים בפעילות המכון. על חלקו בחשיפת הפרשה ההיא קיבל קוגל את פרס אביר איכות השלטון בקטגוריית "אות הלוחם בשחיתות". מאז הדברים כאן מתנהלים אחרת.
"יש לי יחסים טובים היום עם כולם, גם עם החרדים וגם עם חברי הכנסת הערבים, אבל הדבר הראשון והחשוב ביותר בעיניי שהשתנה אצלנו הוא ההתחשבות במשפחות", הוא אומר. "אנחנו לא לוקחים יותר איברים ושומרים אותם בצנצנות (הכוונה היא לתחקיר “ידיעות אחרונות” שחשף כי פרופ’ היס נהג לשמור איברים בתוך צנצנות, מבלי ליידע את משפחות הנפטרים).
במקום זה משתמשים בדגימות קטנטנות, שאפילו מבחינה הלכתית אין צורך לקבור אותן. גם ההתערבות הכירורגית פחתה מאוד. הורדנו מאוד את מספר הנתיחות. במקומן עושים בדיקות לא פולשניות, כמו סי־טי ו־MRI. אם יש צורך חקירתי, לא נוותר על מתן תשובה, אבל הדברים נעשים בעדינות וברגישות. היום יש כאן מענה טלפוני סביב השעון ועובדות סוציאליות שמלוות את המשפחות. לפני כל נתיחה מדברים איתן בשקיפות מלאה, מסבירים להן מה הולכים לעשות ושואלים אותן אם הן מוכנות לכך. יש הרבה שמתנגדות בגלל עניינים רגשיים, לא דתיים. אומרים לנו 'אל תיגעו בו בבקשה', או 'תשאירו אותו יפה כפי שהיה'. במקרה כזה לא ננתח בכוח. אם המשטרה מתעקשת על זה, שתלך לבית המשפט להוציא צו".
תחת המכון, ותחת קוגל עצמו, עברו בשנים האחרונות אלפי מקרי רצח ומוות לא טבעי. רופאי המכון בודקים גם נפגעי תקיפה מינית ומוסרים מאות חוות דעת בשנה לבתי המשפט. בשנים האחרונות טיפל קוגל במקרים מוכרים ומתוקשרים. בין השאר, קבע את מותו של סרן הדר גולדין ז"ל, שגופתו נחטפה לעזה, ועדותו תרמה להחלטה על משפט חוזר לרומן זדורוב, שהורשע ברצח הילדה תאיר זאדה, ובסופו של דבר הביאה לזיכויו ולשחרורו מהכלא. קורבנות אסון מירון הגיעו לכאן, וגם יובל קסטלמן ז"ל, שנורה ונהרג בעת שחיסל את המחבלים בפיגוע הירי ביציאה מירושלים, ב־30 בנובמבר 2023, לאחר שהמשטרה טענה כי לא נמצאו קליעים בגופו. הנתיחה שביצע קוגל, כך פורסם, מצאה את הקליעים האבודים, וגרמה לסערה במדינה.
“יובל קסטלמן נקבר בלי נתיחה, אבל כשהתברר קצת יותר על האירוע הבינו שצריך לבדוק אם יש בגופה קליעים ואם יש צריך להוציא אותם כדי לדעת איזה נשק ירה, כי בזירת האירוע היו מספר כלי נשק שירו, והיה צריך לברר אלו מהקליעים היו קטלניים ואם אפשר גם לומר משהו על כיוון הירי. וכך עשינו”.
השנים האחרונות הפכו אותו לסוג של סלב. אנשים פונים אליו ברחוב להתייעץ ולחוות דעה בפרשיות שהיה מעורב בהן. “במשפט זדורוב כל אחד אמר לי מה הוא חושב עליו, אם הוא אשם או לא. אלה שיחות שאני תמיד מנהל בעניין. ככה לפחות יוצא לי לדבר עם אנשים, כי בעבודה המטופלים שלי לעולם לא עונים לי”.
אבל מה שבאמת מניע אותו, מספר קוגל, הוא לא המוטיבציה למצוא את האשמים, אלא דווקא הרצון להציל את החפים מפשע. "הדבר הכי נורא שמדינה יכולה לעשות הוא לשים אדם בכלא על פשע שהוא לא ביצע. כשמישהו מזוכה בזכות הראיות שלנו אני מתרגש נורא. אני לא זוכר את כל המקרים שתרמתי להרשעתם, אבל אני זוכר היטב את כל המקרים שסייעתי לזַכּות אותם. אנשים חושבים שאני 'רופא גופות', אבל זה לא נכון. אני רופא של אנשים. אני הרופא של הנאשם, שרוצה שייעשה איתו דין צדק. הגופה היא רק הכלי כדי להשיג את זה".
הניסיון שצברו מעבדות המכון בחודשים האחרונים עוזר בזיהוי המקרים הקשים ביותר
קשה לתאר את עבודת הנמלים המטורפת שנעשתה כאן בניסיון לוודא ולאמת את זהות קורבנות הטבח בדרום. חלק גדול מהמשימה הזו הוטל בבוקר 7 באוקטובר על המעבדה הפורנזית של המכון, בניהולה של ד"ר נורית בובליל. שעות ספורות לאחר מכן כבר התקבלו כאן 25 דגימות ראשונות.
"ביומיים הראשונים התקבלו החלטות קריטיות מבחינתנו: הראשונה הייתה להפסיק את כל עבודת המעבדה האחרת, כלומר לעצור את העבודה על כל התיקים הפליליים שטיפלנו בהם", מספרת ד"ר בובליל. "השנייה, לאפשר הכנסת מתנדבים. מעולם לא הכנסנו לכאן אנשים שהם לא חלק מצוות המעבדה, אבל היה ברור לנו שלבד לא נוכל לעולם לעמוד בעומסים האלה".
בשבועות הבאים, עסקו כאן בהפקת דנ"א מרקמות ומעצמות, ביצירת פרופיל גנטי, שהוא אישי וייחודי לכל אדם. במעבדת דנ”א של המז”פ התבצע חיפוש התאמה בין הפרופילים שהופקו מהגופות לבין פרופילים שנלקחו מבני משפחה של הנעדרים, או מבדיקות שנלקחו מהנעדרים עצמם בעבר, כמו בדיקות דם, ביופסיות ובדיקות פאפ. כל זה, אומרת ד"ר בובליל, התבצע תחת הליך קפדני של בקרת איכות, כדי לוודא שהתוצאות מהימנות.
"בסופו של דבר", היא מספרת, "הגענו לטפל ב־200־300 בדיקות ביום, כשבשגרה אנחנו מטפלים בדגימות בודדות שנלקחות מעצמות בשבוע. ברגע שנקבע זיהוי חיובי, המידע הועבר למרכז ההשוואה של משטרת ישראל, שם הוצלב ואומת על מנת לוודא שהזיהוי תקין ואין סתירות. עם קבלת האישור הסופי המידע נמסר למשפחות".
על העומס המטורף הזה, כמובן, העיב קושי רגשי בלתי נתפס. "לא מעט פעמים קיבלנו גוש של רקמה, שלא ידענו מה מקורו, וכשהתחלנו לנקות אותו כדי להפיק ממנו דגימה התגלה מתחת לק ג'ל כחול או ורוד. הידיעה שאת מחזיקה ציפורן של נערה, או אישה צעירה, שחייה נגדעו באכזריות כזו, הייתה מטלטלת", אומרת ד"ר בובליל.
במהלך העבודה נמצאו דגימות שלא היה למה להשוות אותן. "בחלק מהמקרים היה ברור שמדובר במחבלים, היות שהדגימות הגיעו מגופות שהיו עליהן סממנים מזהים, אבל אחרי שבפעימה הראשונה של החזרת החטופים חזרו שלושה עובדים תאילנדים שאיש לא דיווח על חסרונם, הבנו שייתכן שיש נעדרים שלא ידענו על קיומם", אומרת ד"ר בובליל.
בלית ברירה, הוחלט לבצע לכל הדגימות בדיקה מעמיקה נוספת, של כרומוזום Y, שנותנת מידע נוסף על הדנ"א. "באמצעות הבדיקה הזו אפשר, בחלק מהמקרים, לקבוע אם מדובר במוסלמי, בדואי או יהודי, על סמך מאגר בדיקות שקיים במז"פ, וניתח מאפיינים גנטיים לכל מוצא. לא תמיד תוצאת הבדיקה הזו מובהקת, אבל לא הייתה לנו ברירה: לקחנו את כל הדגימות שלא הצלחנו להצליב אותן עם מידע שהיה לנו על נעדרים קיימים, ובדקנו אותן מחדש".
כך זוהו למעלה מ-1,600 מחבלים ממוצא מוסלמי, שפרטיהם לא התאימו לדגימות הנעדרים בישראל. המחבלים האלה לא זוהו באופן אישי עד היום.
בימים אלה עוברים במעבדה שוב על ממצאים שהוחלט כי לא ניתן להפיק מהם מידע מועיל, בתקווה שהניסיון שהצטבר בחודשים האחרונים יסייע לפצח את התעלומה שלהם. "היו שקים שנבדקו על ידי אנתרופולוגים, שאמרו 'אין כאן מה לדגום' והשק חזר לְשׁוּרה", מספרת בובליל. "עכשיו אנחנו מחזירים את כל השקים האלה אלינו, בדגש על כאלה שהגיעו בתחילת המלחמה כשהעומס היה מטורף, לראות האם אנחנו מצליחים לזהות בהם משהו חדש. בחלק קטן מהשקים האלה, שנבדקו שוב, הצלחנו למצוא חומר שאפשר היה לדגום אותו, ומחלקם הצלחנו אפילו להפיק פרופיל גנטי, אבל הם לא סיפרו סיפור חדש, כלומר הם הצטלבו עם פרופילים של אנשים שכבר זיהינו. אחרי המסע שעברנו, יש לנו היום את הביטחון המקצועי שאם נזדקק לכך בעתיד, נדע להתמודד בהצלחה עם אירוע כזה".
