כשסיפרו לי שרענן שקד מוציא לאור ספר על אושר, הייתי בטוח שמישהו מנסה לעבוד עליי. מה לרענן שקד, עיתונאי, סופר ותסריטאי, שכתב אלפי טורים בעיתונות וברשת – רבים מהם ויראליים, מודאגים, ונרגנים – ולאושר? ומה עם העיתוי, חצי שנה אחרי 7 באוקטובר, כשהמצב בארץ על הפנים? אבל כששמעתי שלספר החדש קוראים "אושר לאנשים לא מאושרים", אמרתי לעצמי: "אוקיי, אולי יש כאן משהו ששווה לקרוא".
כתבות נוספות למנויים:
אני לא שום מומחה לאושר, אבל עסקתי לא מעט בנושא לאורך השנים, בעיקר מנקודת המבט של מדעי המוח. הגעתי בעצמי לכמה תובנות ששינו את חיי, כאלה שאני מוכן לעמוד מאחוריהן. כשקראתי את "אושר לאנשים לא מאושרים" (הוצאת כנרת-זמורה-דביר) מצאתי את עצמי מסכים עם רוב הדברים, מתנגד לחלקם, ובעיקר – מעריך את הכנות, האומץ והיכולת הנדירה של רענן לדבר על אושר בגובה העיניים, ובימים לא מאושרים. הוא כותב על האושר בגוף ראשון יחיד, ישר ולעניין, ובאופן שלא עושה הנחות – לא לכותב, לא לקורא וגם לא לנושא.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"לפעמים האומללות מזדחלת פנימה, לפעמים היא לא מזדחלת, אלא נכנסת בצעד בוטח ומתיישבת, עם התחת השמן שלה, במרכז הסרעפת שלי", הוא כותב מיד בפתיחה. "אני עשוי לסיים את היום זועף או מדוכא. או זועף ומדוכא. ובאופן שאני לא יודע להסביר, אני אקום למחרת בבוקר ואתמלא מחדש באנרגיה אופטימית. היי, דברים טובים עשויים לקרות היום!"
הדברים המעודדים האלה, שנכתבים כבר בפרק הראשון, מתיישבים עם אחת התגליות החשובות (לפחות בעיניי) של מדע המוח הרגשי: העובדה שיש לנו במוח שתי מערכות שעושות לנו טוב, והן שונות מאוד זו מזו. כאשר הזרם הביהביוריסטי (התנהגותי) בפסיכולוגיה החליט לוותר על המאמץ לגלות מה מתרחש בתוך הקופסה השחורה של הנפש והמוח ובמקום זה התמקד בהתנהגות הניתנת לתצפית ומדידה, הוא החליף את המילים "אושר", "הנאה" ו"תקווה" במילה אחת: "תגמול" (Reward).
אז מה גורם לנו אושר? לביהביוריסטים הייתה תשובה פשוטה וברורה: כל מה שמתגמל אותנו. כלומר כל דבר שנהיה מוכנים להשקיע זמן, מאמץ, ו/או כסף כדי לקבל אותו, חזקה עליו שהוא עושה לנו נעים. המוטיבציה שלנו להתאמץ ולפעול כדי להשיגו נובעת מהתנסות מענגת, שאותה אנחנו מנסים לשחזר.
ההגדרה הזאת מזכירה את "עקרון העונג" המפורסם של פרויד – הרעיון שבני אדם שואפים למקסם את העונג ולהקטין את הסבל בכל מצב וכמעט בכל מחיר.
ממקור דומה, אולי, נובעת המילה "אושר", כפי שמספר לנו ספר בראשית (ל', י"ג): "וַתֹּאמֶר לֵאָה בְּאָשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת, וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אָשֵׁר". מדוע לאה מאושרת? כי היא קיבלה אישור! החברות שלה אמרו לה שהיא גדולה מהחיים. לא כל אישה הייתה נותנת לבעלה את השפחה שלה כדי שיוליד ממנה ילדים. הפרגון והתמיכה שקיבלה לאה מחברותיה עשו לה נעים והפכו אותה למאושרת. במובן הזה, מאושר הוא מי שאישרו אותו. מדובר כאן באושר שמגיע אלינו מבחוץ – מן הדרך שבה העולם מתייחס אלינו. אולי זה סוד האושר?
במילה אחת: לא. עקרון התגמול והעונג אכן מתאר חוויה אנושית חשובה שנותנת לנו מוטיבציה, אבל הוא ממש לא כל הסיפור. כי כאשר רענן קם בבוקר כשהוא מלא ב"אנרגיה אופטימית", הוא עדיין לא קיבל אישור (או, בשפה הביהביוריסטית, "חיזוק") מאף אחד. וכפי שהוא מיטיב לתאר, כמעט תמיד היום שלו יתקדם מדחי אל דחי ויסתיים באפיסת כוחות ובמחשבות מדכאות לעת לילה. ובכל זאת, כותב רענן, "אני לא מאבד תקווה. התקווה די נוכחת שם ברקע לאורך רוב שעות הבוקר. יש לי איזה מפלס בסיסי של סיפוק והנאה רק מעצם היותי חלק מהיום הזה בעולם".
שמתם לב? זה כבר לא "תגמול" ולא "חיזוק", אלא משהו אחר לגמרי. והמשהו הזה מופעל במוח ובנפש של כולנו על ידי מערכת עצבית שחוקר המוח קנט ברידג' (Berridge) קרא לה "רצון", ואבי מדע המוח הרגשי, יאק פאנקספ, קרא לה "לשחֵר" או "לשאוף" (Seek). ההנאה, האנרגיה והמוטיבציה שאנחנו מגלים בעצמנו כל בוקר אינן תלויות בתגמול, שאולי לא יגיע לעולם. הן נובעות מן החיים עצמם, וגורמות לנו לחוש תקווה ואופטימיות, גם ללא חיזוק. זהו אושר שבא מבפנים.
"אושר לאנשים לא מאושרים" לא מנסה להיות מה שרענן מעולם לא היה: הוא לא מואר, לא רוחני, לא מדיטטיבי ובעיקר לא מוכן לקבל אף אחת מהדרכים הידועות, המוכרות, שמציעים לא מעט ספרי עזרה עצמית, בעיקר כאלה מאגפי הפסיכולוגיה החיובית, שצמחה ושיגשגה מאוד בעשורים האחרונים. לא; רענן מעיד על עצמו שניסה לא מעט מכל אלה, אבל לא השיג מפלס שביעות רצון גבוה יותר לאורך זמן. משהו בתקרת הזכוכית הצינית והמרירה נותר, אולי באופן בלתי נמנע, קבוע לאורך שנים רבות מדי. עד שהתחילו להתגלות לו דרכים עקיפות, טובות יותר, לשביעות רצון.
"האושר הפך מזמן לסוג של צו חברתי", מוסיף רענן, "שמכתיב את ציפיותינו מעצמנו ומאחרים, וכולנו מתעקשים על זכותנו הטבעית, המעוגנת בחוקה האמריקאית, לאושר, לא משנה באיזה אופן או מאיזו תוצרת".
כאשר קראתי את הדברים האלה חשבתי שהוא צודק, אבל לא נותן מספיק קרדיט לעצמו, וגם לא למגילת העצמאות האמריקאית. כי מה שבאמת כתוב בה הוא שלכל בני האדם הוענקו זכויות טבעיות "לחיים, לחירות ולחיפוש אחר האושר". כלומר, הזכות שלנו היא לא לאושר, אלא לחופש לחפש אותו. בעיניי, המילים האלה יפות כמו שקיעה בים התיכון, ונכונות כמו האמת המוכחת-מתוך-עצמה של דקארט: "אני חושב, משמע אני קיים".
כי אנחנו קיימים, ואנחנו חושבים. עם זה קשה להתווכח. אבל אנחנו קיימים באופן זמני וחולף, וחיינו מתרחשים בעולם בלתי מושלם, מלא סבל וכאב. ככה זה. שום לונדון לא מחכה לנו בשום מקום. אף אחד לא יכול להבטיח אושר לאף אחד במצפון נקי. גם רענן לא מבטיח דבר כזה. אבל החיפוש עצמו, גם אם לא יביא אותנו לעולם ליעד המענג, או לחיזוקים החיוביים, הוא הזכות, והוא האושר האמיתי.
במילים אחרות, נגזר עלינו לחפש את האושר לא רק סביבנו אלא בעיקר בתוכנו, וכל אחת ואחד מאיתנו יכול, וצריך, וחופשי לחפש אותו בדרך שלו.
לא כולם מצליחים. בני אדם רבים מדי מחפשים את אושרם בכל המקומות הלא-נכונים. מיליארדי הגולשים שמקוששים כל יום לייקים ברשתות החברתיות אולי ימצאו אותו שם באופן זמני. הם יקבלו אישורים בשפע, אבל לא אושר. זאת הסיבה שבגללה תרבות הצריכה הקפיטליסטית לא הצליחה להעלות את רמות האושר במערב בעשרות השנים האחרונות, למרות עלייה מסחררת בעושר וברמת החיים.
רציתי לדבר עם רענן על כל זה, ולהבין מה הוא מציע לעשות אחרת. בעצם, תוך כדי קריאת הספר מצאתי את עצמי לעיתים קרובות מדבר עם רענן, לומד ממנו, מתווכח איתו, ומחפש יחד איתו. בסופו של דבר כתבתי לו ווטסאפ והצעתי שניפגש ונדבר – על החיים, על הספר ועל האושר.
קבענו להיפגש בהיפוך תפקידים: הפעם אני אראיין אותו. לצורך הגילוי הנאות, כבר נפגשנו בעבר, כשהוא ראיין אותי לפני כשנה על המצב בארץ. אמרתי לו אז שאני מודאג מאוד מן האופן שבו המשבר הפוליטי פוגע בלכידות החברתית ובחוסן הלאומי שלנו. אמרתי שאני חושש שאנחנו מידרדרים למקום לא טוב. הוא הסכים איתי, אבל שנינו לא העלינו בדעתנו עד כמה קשה יהיה המצב שאליו תגיע ישראל בתוך חודשים ספורים. ולכן כשנפגשנו הפעם, בערב נעים של תחילת האביב, זאת הייתה השאלה הראשונה ששאלתי אותו.
עד כמה, בכלל, יש מקום לדבר על אושר בתקופה המדממת הזאת?
"אין לי יומרה להגיד לקורא 'תעשה אל"ף-בי"ת-גימ"ל ותהיה מאושר', אלא לתת אמצעי מחשבה או תפיסה עצמית או דרכים להסתכל על המציאות ועל הנרטיב של חייך או לחלופין מעשים קטנים, שרובם אגב בינך לבינך, שיהפכו אותך לקצת יותר שבע רצון או שלם. אני חושב שזה רלוונטי פי כמה אחרי 7 באוקטובר, בהינתן שלטווח זמן לא ידוע נשללה מרובנו המכריע, כישראלים, היכולת להיות – עזוב מאושרים, להיות שמחים. אתה לא תוכל להיות שמח עד הסוף אף פעם, או לפחות עד הודעה חדשה. אבל בשבילי זה לא חדש. אני חי במצב הזה הרבה שנים, מנוסה בזה, לא בגלל אירועים כמו 7 באוקטובר, תודה לאל, אבל בגלל שנולדתי, או גדלתי, כששביעות הרצון הפרטית שלי מוגבלת מאוד מלכתחילה, כמו המכוניות האלה שמגבילים להן את המהירות הסופית".
זה התחיל אצלו מוקדם מאוד. "הייתי ילד עצוב", הוא מעיד על עצמו. לאחר מות אביו בתאונה, כשהיה בן חמש, עמדה כל ילדותו בצל האובדן והדיכאון הכבד שממנו סבלה אמו, שהתאלמנה בגיל צעיר. מחקרים עכשוויים מראים שאובדנים קשים בילדות ודיכאון שממנו סובלת הדמות המטפלת עלולים לגבות מחיר גבוה מילדים ולהגביל את יכולתם להיות מאושרים באופן ספונטני בעתיד. זה לא מחסל את סיכוייהם להיות מאושרים בכלל, וטוב שכך, אבל מחייב אותם לעבודה עצמית מתמדת כדי להגיע למפלס האושר של חבריהם שלא סבלו מאובדנים כאלה.
וזה, בעצם, מה שמציע רענן לקוראיו: "אם, כמוני, נולדתם או גדלתם להיות בעלי מפלס אושר נמוך, מי שראשם נחבט שוב ושוב בתקרת הזכוכית של איזו אומללות שקטה או קולנית, או של איזו מלנכוליה בסיסית שתודעתכם משום-מה מעדיפה לדבוק בה כברירת מחדל, המפתחות שהספר מציע עשויים להפוך למשמעותיים בארגז הכלים שלכם, כפי שהפכו בשבילי. לאורך זמן הם יחוללו עבורכם שינוי. ואושר הוא עניין תהליכי, לא נקודתי. הופעתו המקרית לדקות ספורות ברגעים מסוימים בחיינו מבורכת ורצויה, כמובן, אבל שמירה על רף אושר קבוע ויציב למדי היא כבר עניין של תהליך ובחירה בדרכים ובפעולות מהסוג שאימצתי לעצמי, ושאותן אני מבקש לחלוק".
והוא אכן מפרט, לאורך הפרקים, טכניקות, מחשבות ודרכי פעולה ותפיסה שאימץ לעצמו ושהצליחו להפחית במידה ניכרת את מה שהוא מכנה "הרעש הפנימי" ו"סופות אשמה וחרטה", ולהעלות בהתמדה את מפלס שביעות הרצון והיכולת להיות מסופק ושמח.
בין השאר, הוא מאזכר את "המחקר להתפתחות מבוגרים" על שם גראנט – אחד המחקרים היפים, הממושכים והחשובים שנערכו אי פעם בעולמות הרפואה והפסיכולוגיה. אני עוקב אחרי המחקר הזה במשך שנים רבות, מאז ההתמחות בפסיכיאטריה, אבל איכשהו, הוא לא מצא את דרכו לספרות הפופולרית על האושר, בוודאי לא כאן בארץ, עד שרענן הכניס אותו לספרו.
כפי שמתואר בספר, החוקרים עקבו אחרי כמה מאות גברים בבוסטון לאורך יותר מ-85 שנה. המטרה המוצהרת הייתה להבין לעומק מה מנבא ומה מאפשר "חיי אושר" והזדקנות בריאה. כבר בתחילת הדרך, כשאותם גברים היו סטודנטים או תלמידי בית ספר, ולאורך כל חייהם, בתדירות של מדי שנתיים, החוקרים בדקו ורשמו כמעט את כל מה שאפשר היה לדעת על מאות הנבדקים: בריאות גופנית ונפשית, אישיות, מנגנוני הגנה פסיכולוגיים, סגנון חיים, אינטליגנציה, חברים, שכר, זוגיות וסיפוק ממנה, עבודה ושביעות רצון ממנה ועוד ועוד. התוצאות, כפי שסיכם אותן המנהל הנוכחי של המחקר, רוברט וולדינגר (שטרם נולד כאשר המחקר יצא לדרך): "שלושה דברים מנבאים אריכות חיים ואיכות חיים: ילדות מוקדמת חמה, נישואים טובים וחברים טובים לאורך החיים".
על פי מה שכתבת בספר, ילדות מוקדמת חמה לא הייתה לך. נשארו נישואים טובים וחברים טובים. איך השפיעו עליך שני אלה?
"תראה, בגדול לא טוב לי עם אנשים. יש בי איזה בדידות אינהרנטית. אבל בסוף, חברים זה גם הדבר שמציל אותי".
או כמו שהוא מנסח את זה בספר: "חברים מציפים אותי לזמן מסוים בשמחה הבסיסית שבאינטראקציה עם אנשים שאינם מתגוררים בתוך המוח שלי, אלא במקומות שונים לגמרי... זו השמחה הבסיסית שבלהיות עם אנשים שרוצים להיות איתך, ולחלוק, גם אם לזמן מוגבל, רשמים מהמסע המשותף והנפרד שלכם במרחבי החיים. ערב עם חברים הוא בפשטות אירוע שעשוי להרים אותי למקום טוב יותר".
ומה לגבי זוגיות?
"השאלה היא מה זה נישואים טובים. יש לי בת זוג שאני מאוד אוהב, והיא באמת, בפער, הבן אדם שאני הכי נהנה לבלות איתו זמן בעולם. אנחנו יחד הרבה שנים – בטח יותר מ-20 שנה – והדברים האלה כידוע גם נשחקים, והדברים האלה משתנים, הם לא יכולים להיות מה שהיו בהתחלה. אבל עדיין, הדבר שנשמר תמיד הוא שבסוף היום אני רוצה ומחכה שהיא תחזור הביתה, או שאני אחזור, לא משנה מי קודם, ואנחנו נהיה ביחד. זה לא השתנה, ואני חושב שזה דבר עצום. כלומר, זה דבר שאני מוקיר אותו והוא חיוני. האם לא חסרים לי דברים שהיה יותר מהם בהתחלה? לפעמים כן".
אנחנו יודעים, כי כתבת על זה בספר. "איטלקייה סוערת".
"כאידיאה בלבד! לא שאי פעם הייתה לי כזו, אבל כן, מדי פעם חסרה לך איטלקייה סוערת".
אלא שהוא מודה שלא היה בוחר גם כיום אחרת מכפי שבחר, ושכלוב הזהב, לכאורה, שבו בחר לחיות כיום, הוא בדיוק מה שהוא עצמו היה רושם לו. "אני לא אדם חופשי", הוא כותב, "לא באמת. זה לא מפריע לי להגיד לעצמי שאני כן, וגם להיות צודק. תבינו: אני אדם נשוי. שני ילדים. בית. משכנתה. עבודה. ועוד אחת. אמא מזדקנת שדורשת השגחה... הייתי אמור להתאבל על קיצו של החופש שלי – אבל אני לא מרגיש עצב כזה. אני מרגיש משהו מוזר יותר: שלמרות אין-ספור המחויבויות הזוגיות, ההוריות, החברתיות והכלכליות שקושרות אותי כרגע, אני עדיין חופשי. במובן זה שהדלת הראשית לחיי תמיד פתוחה בפניי. ובמובן זה שאני היחיד שמחזיק במפתח לדלת הנעולה (כרגע) הזאת, ואני יכול להשתמש בו בכל עת, גם אם יהיו לזה מחירים (כבדים!) והשלכות. למעשה, אני נמצא במקום שאליו הבאתי את עצמי מרצוני החופשי ומבחירה; אני בכלוב הזהב של חיי. אבל כאמור, אף אחד לא נעל את הדלת מלבדי, ואני מוזמן לעופף החוצה אם כך אבחר. אני מרגיש כמי שהיה לו, ועדיין יש, את החופש לבחור. והוא בוחר בכלוב הזהב. ובזהב שבתוכו".
אני אוהב את הניסוח הזה, וסיפרתי לרענן שלפני כמה שנים ראיינתי את ד"ר תמר אלרם, מנהלת בית החולים הדסה הר הצופים. היא גינקולוגית בהכשרתה, אשת חיל בכל מובן אפשרי ואם לחמישה ילדים. כאשר שאלתי אותה על זוגיות, ענתה לי במשפט קצר שנחרת בזיכרוני והשפיע עמוקות על הדרך שבה אני מסתכל על מוסד הזוגיות והנישואים מאז ועד היום: "זוגיות זה חברוּת עם סקס". כשחושבים על זה ככה, מבינים שזוגיות יכולה להיות הדיל הכי טוב בעולם, דרך המלך לאושר. השאלה היא איך ניגשים אל מי שחולק/ת איתך חשבון בנק, צאצאים וגם מיטה, ואיך שומרים על הניצוץ בתוך החיכוך והמולת היומיום, שמתישים ושוחקים את שניכם.
מה תגיד למי שטוען שאין לו חופש לעזוב זוגיות שכבתה?
"מכיר את הבעלים האלה שאומרים, 'אני עובד אצל אשתי'? עכשיו, אחי, אתה יכול לקום וללכת. זה יעלה כסף, זה יהיה לא נעים, זה יהיה כרוך במסכת שלמה של אי-נעימויות, לא משנה, אתה עדיין יכול לקום וללכת. אבל יכול להיות שאתה מספיק משוגע כדי לחשוב שטוב לך בכלוב הזהב, ואם זה המצב אז בסדר גמור; אם אתה מספיק משוגע והיא מספיק משוגעת, תישארו שם ביחד".
זאת אומרת שכולם חופשיים תמיד?
"שמע, לאנשים ששבויים בעזה אין חופש. זו המשמעות האמיתית של 'אין חופש'. אם אתה לא חטוף בעזה עכשיו, יש לך חופש".
אתה יודע מי לא יסכים איתך בעניין הזה? ויקטור פרנקל ("האדם מחפש משמעות").
"נכון".
הוא חשב שאפילו שם, במחנות הריכוז, היה לו חופש, כי "חירות רוחנית זו – שאין לשלול אותה מן האדם – היא שנותנת משמעות ותכלית לחיים".
"בסדר. נכון. יכול להיות שגם בתוך הדבר הזה, לפחות אצלך בראש יכול להיות לך חופש שאי-אפשר לקחת ממך. השאלה אם אתה באמת מסוגל להחזיק בזה בנסיבות כאלה".
הוא כנראה היה מסוגל.
"זה תמיד מדהים לשמוע מכל האנשים ששרדו, שהשרידה הייתה מתוך איזשהו חופש שהיה רק אצלם, בתוך המוח שלהם".
והם ידעו לטפח אותו. וזה חופש, שכמו אושר נובע ממצב פנימי ולא מנסיבות חיצוניות. אגב, אתה כותב בספר גם על בעלי חיים. להם יש חופש מבחינתך?
"אני חושב שחופש הוא האלמנט הכי חשוב לרוב בעלי החיים. בלעדיו הם מוגבלים, וגם אם הם מתרגלים למוגבלות שלהם כחיית בית וכבר כמעט לא מבחינים בה, משהו אצלם בתנועה עדיין מצומצם יותר. לכן אני מאפשר לכלבה שלי להסתובב בשבילים הפנימיים של הגינה השכונתית אצלנו בלי רצועה. היא הולכת לידי והיא ממושמעת מאוד, אבל היא לא קשורה והיא חופשייה, ולפעמים, אם היא רואה שהתרחקתי היא פוצחת בריצה מהירה ממש כזאת כדי להגיע אליי, ויש בזה משהו מאושר – לדעתי ברגעים האלה היא מחייכת".
בעיניי, המקור הפנימי לאושר של רענן, ושל כולנו, הוא נס גלוי, וגם הוא נטוע עמוק בביולוגיה שלנו, בצורת מערכת "רצון", שמשפיעה עלינו לא פחות, ואולי יותר, מהמערכת המוחית השנייה, זאת שמתגמלת ומענגת אותנו. פאנקספ קרא למערכת המענגת "תאווה" (Lust), וברידג' קרא לה "הנאה". המסקנה של שניהם היא שההנאה חשובה, אבל לעיתים קרובות לא היא זאת שקובעת.
שתי המערכות המוחיות הללו, "רצון" ו"הנאה", מקיימות ביניהן קשרי גומלין הדוקים, ובכל זאת אפשר לאפיין את הדברים שמניעים כל אחת ואחד מאיתנו כקשורים בעיקר לתגמול (יותר עונג ו/או פחות סבל) או כקשורים בעיקר לתקווה, אמונה ונחישות, שבאות מבפנים. הדברים הגדולים באמת בחיינו, אלה שאנחנו מוכנים להתאמץ ולפעמים אפילו להקריב חיים בשבילם, אינם מצייתים ל"עקרון העונג", ואף על פי כן הם עשויים לגרום לנו לאושר. ובניגוד לאושר הנובע ממערכת "הנאה", שיכול להיות חזק ומטלטל אבל תמיד חולף במהירות, האושר הנובע ממערכת "רצון" יכול ללוות אותנו לאורך חיים שלמים.
מערכת "רצון" מופעלת בתוכנו ומתגמלת אותנו למרות שעדיין לא מצאנו ולא קיבלנו את מה שאנחנו רוצים, ואולי לעולם לא נקבל. ההתלהבות והתקווה שהיא מעוררת בנו, כמו שכותב רענן, באות מעצם החיפוש, מן המשחק עצמו, לא מן הניצחון. זוהי שמחה שבאה מהדרך, לא מההגעה למטרה. מההבנה, כמו שנכתב בספר, שיש לכם עוד מטרות – חשובות או זניחות, לא משנה – לפניכם. יש לכם עוד מה לעשות, לאן ללכת, מה לתכנן, מה להתחיל.
מה שמחזיר את רענן ואותי למקום שממנו התחלנו: האושר שלנו תלוי לא רק ב"תגמול" שיגיע מבחוץ, אלא גם במצב פנימי שנובע מתחושה עמוקה של חופש ואפשרות. בכלל לא בטוח שאכן יש לבני האדם "רצון חופשי" ו"בחירה חופשית" במשמעות שאליה מתכוונות הדתות המונותיאיסטיות ומערכת המשפט. אבל אין ספק שכדי להיות מאושרים לאורך זמן, לא דרוש לנו עונג עילאי, אלא משהו אחר לגמרי. דרושה לנו אותה תחושה שיש לכלבתו של רענן בגינה השכונתית בשעת אחר הצהריים; זו התחושה שקיימת, בעצם, אצל כולנו, ונובעת מתוכנו. גם מי שאינם מאושרים יוכלו ללמוד לזהות אותה, לטפח אותה ולשמור עליה. לפעמים יש צורך לשבור קירות חיצוניים כדי להגיע אליה, ואז דרושה לנו פעולה ולא טיפול נפשי או תרופות פסיכיאטריות.
אבל בסופו של יום, יש לא מעט דברים שכל אחת ואחד מאיתנו יכולים לעשות עם עצמם, ובתוך עצמם, כדי להתחבר לאותו רצון פנימי, לאותה תחושת חופש שעשויה לגרום לנו, בלי שום תגמול מלבד עצמה, ליצור, לשחק, לאהוב, לשמוח ואפילו להיות מאושרים. ולפעמים, כשהדרך לשם נראית חסומה לאורך שנים, צריך פשוט סט מפתחות שמישהו שכבר היה במקומות האלה יכול לשכפל עבורך.
פורסם לראשונה: 00:00, 12.04.24
