במהלך השיחה עם נתי גנון ודניאלה גנדי במחלקת השיקום של איכילוב, נכנסת האחות ונותנת לגנדי שקית שקופה קטנה ובה הכדורים שעליה ליטול. בשקית יותר מעשרה כדורים, חלקם פסיכיאטריים. בלעדיהם היא מתקשה מאוד לתפקד. "ב-10:00 נאור הפסיק לענות לי ואני לא מרשה לעצמי להאמין שהוא מת", מספרת גנדי, בת 25 מעפולה, על הרגע שבו הבינה שחברה הטוב נאור לוי מת, בזמן ששניהם היו ברכב וספגו ירי, בדרכם לפסטיבל הנובה בקיבוץ רעים.
במסיבה ב-7 באוקטובר נרצחו בסך הכל 364 בני אדם, בהם 27 מחבריה ומכריה של גנדי. גנון בן ה-40 מבת-ים איבד בטבח את אשתו שירן, ושיראל גבאי, בת 24 מרעננה, שכבה שמונה שעות במיגונית וחייה ניצלו. חצי שנה אחרי, הם מספרים על התחושות הקשות, ההתמודדות שלא נגמרת וההרגשה שהוזנחו ונשכחו.
1 צפייה בגלריה
שיראל גבאי, נתי גנון ודניאלה גנדי. "הלכנו לחגוג את החיים במסיבה ורצחו לנו את הנשמה"
(צילום: יובל חן)
"אני יוצאת מגיל 17 למסיבות טבע וחיה בתוך הסצנה הזו", מספרת גנדי, שגם הייתה חברה בצוות ההפקה של הפסטיבל, "זה אירוע שעבדנו עליו יותר מחצי שנה. המון השקעה, כסף. הייתי אמורה להגיע ב-22:00, כמו כולם, אבל התעכבתי. בדרך למסיבה, ב-6:30, התחילו הטילים. התקשרתי להורים שלי, שבכלל שומרים שבת. אמרתי להם שיש טילים ושאני בדרום, וביקשתי שיפתחו חדשות. הבנתי שיש משהו גדול. ב-6:33 אנחנו רואים רכבים בשוליים עם דלתות פתוחות, אנשים ירויים. ואז מטווח אפס יורים עלינו. פשוט מרססים אותנו בכמויות. אני מאבדת הכרה ומתעוררת שרועה על נאור. כך היינו ברכב, עד שהוא הפסיק לענות לי".
דניאלה גנדי: "במשך חודש שלם חיבקו אותנו, אבל היום לא נשאר מזה כלום. אנחנו מצדיעים לחיילים שלנו, אבל הם הלכו להילחם ולקחו בחשבון שעלול לקרות להם משהו. אנחנו הלכנו לחגוג את החיים במסיבה ורצחו לנו את הנשמה"
הנשמה נרצחה
גנון הגיע למסיבה עם אשתו מוקדם יותר, ב-4:00 לפנות בוקר. "חצי שעה לאחר מכן נכנסנו למסיבה", הוא מספר, "ברגע שהתחילו היירוטים נהיה בלגן. ראינו פקק עצום כי כולם ברחו. כל הכביש היה פקוק".
בהמשך הם נכנסו לרכב נוסף, שהיה אמור לסייע להם, אלא שגם הם נתקלו במטח ירי. "שירן נפגעה ברגל", הוא אומר, "כשיצאתי מהרכב אמרתי לה 'בואי נברח מפה'. התחלנו לרוץ, ואז ירו לי ברגל ונפלתי. שירן נעמדה והסתכלה עליי. אמרתי לה 'רוצי, תברחי', ובאיזשהו שלב איבדתי קשר עין איתה. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה. ארבעה ימים אחרי המסיבה הגיעו לבית החולים סורוקה ובישרו לי שאשתי נרצחה. מצאו אותה ירויה. עד היום אני לא משלים עם מה שקרה. איך יכול להיות שקרה דבר כזה?"
גבאי ספגה ירי בברך ושכבה, כאמור, במשך שמונה שעות במיגונית בצומת בארי, עד שחולצה יחד עם חברותיה. "פינו אותי לסורוקה ואז לאיכילוב", היא משחזרת, "הכרתי המון אנשים מהקהילה ואני מכירה המון שמות של אנשים שנרצחו. השיקום היה מאוד אינטנסיבי, המון עבודה על הברך. כל פעם שנגעו לי ברגל הייתי מקבלת פלאשבקים ובוכה".
לדברי השלושה, הטיפול המסור שקיבלו באיכילוב לא מעיד על היחס שקיבלו מהמדינה. במילים פשוטות: הם מרגישים ששכחו אותם. "במשך חודש שלם חיבקו אותנו, אבל היום לא נשאר מזה כלום", אומרת גנדי, "אנחנו מצדיעים לחיילים שלנו, אבל הם הלכו להילחם ולקחו בחשבון שעלול לקרות להם משהו. אנחנו הלכנו לחגוג את החיים במסיבה ורצחו לנו את הנשמה. אני לא מרגישה שאני מקבלת עזרה. ביטוח לאומי עושה טובה שהוא עונה לך. אין לי את המענה והעזרה, אתה צריך רופאים ספציפיים ומומחים כדי לחזור לשגרה. אין לנו מעטפת, אין לנו כלום. אנחנו פצועים לא רק פיזית. החיים של כולם התהפכו. חלק משורדי הנובה נפלו לסמים. יש עמותות שעוזרות, אבל זו טיפה בים".
גנון בוחר במילים חריפות יותר: "כל יום חיילות מגיעות לפה לחיילים ורק שואלות מה הם צריכים. אתה רואה את הקביים פה? אלה הקביים הספציפיים שאני צריך, והם אצלי רק כי חייל שכבר לא היה צריך אותם נתן לי. כל יום זו מלחמה, ואחרי שיוצאים מפה צריך להילחם בביטוח לאומי".
גבאי אומרת כי אחת הבעיות של שורדי הנובה היא בכך שעדיין לא כולם הוכרו כנכים. "היה שלב שההייפ מהנובה התחיל לרדת משום שהגיעו לפה המון חיילים", היא מספרת, "אנשים נתנו דברים לחיילים ולא לפצועי הנובה. הרגשתי אבודה, שלא קיבלתי את המענה המלא מביטוח לאומי. היום חלק מהדברים השתפרו, אבל עדיין יש המון זכויות ודברים שמגיעים לנו – ואנחנו אפילו לא מודעים להם. עד שתהיה לך נכות קבועה, יותר קשה לקבל עזרה כספית. יש לנו מתחם ייעודי שעובד פעם בשבוע, ומצד שני מלא ארגונים תומכים בפצועי המלחמה. אני לא מרגישה חלק מזה, למרות שלא היה אירוע כזה מעולם. המון אנשים מרגישים קושי כי לא רואים אותם. לי יש כרגע מעטפת, כי אני נמצאת בשיקום, אבל אני כן מנסה לחזור לחיים האמיתיים ומתחילה להבין למה הם מתכוונים".
כדור ועוד כדור
בחזרה לשקית השקופה. "תראה", אומרת גנדי, "זו רק מנת הלילה שלי, ויש לי עוד שני כדורים. אני מקבלת 2,900 מיליגרם ביום של אחד הכדורים, שזו כמות מטורפת. אני חיה על כדורים. בלי משכך כאבים אני לא יכולה ללכת. ציפרלקס, קלונקס. אתה לא חי. בלי הקרובים שלנו – אין לנו אף אחד. אנחנו צריכים עזרה. רק אחרי חצי שנה אנחנו מתחילים לעכל את מה שקרה לנו".
תגובת הביטוח הלאומי: "3,693 נפגעי המסיבות ב-7 באוקטובר הוכרו כנפגעי כפעולות איבה. כשליש הגישו בקשות להמשך תגמול טיפול רפואי וטיפול, 80 אחוז כבר אושרו. הביטוח הלאומי פועל מול שורדי המסיבות באופן ממוקד, וכל נפגע מקבל טיפול בהתאם למקום מגוריו בסניף הקרוב לביתו. ישנם שורדים נוספים שהביטוח הלאומי מנסה ברגישות ליצור עימם קשר, אך הם לא ענו או לא רצו סיוע, והמעקב יימשך בהתאם למצבם ורצונם ומתוך מטרה לסייע.
"כל נפגע איבה, כולל נובה כמובן, זכאי לכיסוי הוצאות הריפוי הקשורות בפגיעה שעליה הוכר. אם לדוגמה הוכר על פגיעה בגפיים המצריכה קביים, הביטוח הלאומי כמובן ישלם. אין הבדלים בזכאויות של נפגעים שלנו ושל חיילים".
"כל יום חיילות מגיעות לפה לחיילים ורק שואלות מה הם צריכים", גנון מספר, "אתה רואה את הקביים פה? אלה הקביים הספציפיים שאני צריך, והם אצלי רק כי חייל שכבר לא היה צריך אותם נתן לי".
מאז 7 באוקטובר אושפזו בבתי החולים כ-15 אלף בני אדם, ובהם אזרחים וחיילים. היקף הפגיעות וגם המלחמה ברצועת עזה הביאה לפתיחה והרחבת מערך השיקום בבתי החולים, וכעת מאושפזים אזרחים וחיילים ובהם גם הפצועים מהטבח בפסטיבל הנובה שחלקם עדיין לא סיימו את תהליך השיקום שלהם.
בתי החולים שקלטו את המספר הגבוה של פצועים, גם סביב אירועי ה-7 באוקטובר וגם לאחר מכן הם סורוקה וברזילי. בכל זאת, המצוקה הגדולה הובילה גם לכמה מגמות חיוביות ובהן גידול משמעותי בתרומות הדם מצד הציבור והרחבת מעגל המתנדבים במגן דוד אדום (מד"א). על פי נתוני ארגון ההצלה, כ-2,000 מתנדבים חדשים הצטרפו וכ-500 רופאים, פאראמדיקים וחובשים שהתנדבו בעבר, עשו הליכי חזרה לכשירות וחזרו להתנדב במד"א. בנוסף, נרשם זינוק של לא פחות מ-41 אחוזים בתרומות הדם שנתרמו מאז 7 באוקטובר לעומת פרק הזמן הזהה ב-2022: 199,750 לעומת 141,602 בהתאמה.
פורסם לראשונה: 00:00, 05.04.24
