סמ"ר ע' מוביל אותנו במשעולי המוות של שכונת הדור הצעיר בכפר עזה. לבוש מדים טקטיים, למותניו אקדח, ורק צליעה קלה מעידה על פציעתו. הוא נעמד מול דירתו השרופה של ניצן ליבשטיין ז"ל. בכניסה תלוי שלט עם קלסתר פניו המאויר של גבר מזוקן. "כאן נפל גיבור ישראל עמרי מיכאלי ז"ל אשר הגן בגופו על תושבי כפר עזה ב-7.10.23. יהי זכרו ברוך". ומתחת למילות הזיכרון – מספרה של יחידת דובדבן.
את שניהם הכיר ע'. ניצן היה חניך שלו כשעשה שנת שירות בקיבוץ נירים. על מורשתו של מיכאלי, בן 35 בנופלו, גדל כלוחם צעיר בדובדבן. "הוא היה אגדה אצלנו עוד בחייו", מספר ע'.
במשך 16 שעות לחם ע' בכפר עזה עד שספג כדור מרובהו של חברו לצוות בתקרית שמעידה על המציאות הבלתי נתפסת שאיתה התמודדו הלוחמים; מציאות שבה המחבלים התחזו לחיילי צה"ל או לאזרחים תמימים בעוד אזרח שיצא מביתו חמוש באקדח אחרי כמעט יממה בממ"ד נחשד בטעות כמחבל.
האירוע שיתואר כאן אינו תקלה מבצעית. לא רק הצבא אינו מתייחס אליו ככזה, גם נדב אלון, שאמור היה לספוג את הכדור בחזהו, וסמ"ר ע', שחטף את הכדור במקומו, מבהירים שכולם נהגו כמצופה מהם, כולל הלוחם שירה. רק צירוף הנסיבות הביא לתוצאה האומללה, שהייתה עלולה להיות הרבה יותר קשה.
נדב ובת זוגו, הדר חניה, התגוררו בדירה הצמודה לזו של עמית סוסנה, שנחטפה ושוחררה בעסקה, ומול בתיהם של יותם חיים ואלון שמריז ז"ל. גם לביתם פרצו המחבלים. "הם צעקו בערבית, דפקו בדלת של הממ"ד, ואני התפללתי ואמרתי בלב: 'זהו? ככה ייגמרו החיים שלי? אני עוד לא מוכנה'", מספרת הדר. "אנחנו שומעים אותם יורים והורסים ובוזזים. אבל נדב החזיק חזק את הידית, ואחרי 20 דקות נהיה פתאום שקט. כנראה שהחליטו להמשיך הלאה".
בחמש בבוקר, אחרי ששמעו קריאות של חיילי צה"ל ברמקולים, החליטו לעזוב את הממ"ד. "ראינו פה את הג'יפ של דובדבן ורצנו אליהם", משחזר נדב כשאנחנו עומדים איתו ועם ע' והוריו בפתח ביתם, במפגש שנערך ביוזמת "ידיעות אחרונות".
"הנהג אמר לנו לעלות לרכב מאחורה. אני יצאתי מהבית עם אקדח. בהתחלה הוא היה בגומי של המכנסיים, אבל כשרצנו לג'יפ הוצאתי אותו כדי שלא ייפול. באתי לעלות לרכב ואז שני הלוחמים שהיו למעלה קלטו את האקדח וחשבו שאני מחבל. אחד מהם נתן לי בעיטה חזקה בחזה שהדפה אותי אחורה, ובאותו זמן נשמעה ירייה. בדיעבד התברר שהבחור הזה כאן הציל את חיי", אומר נדב וטופח על שכמו של ע'.
ע' משחזר את האירוע מנקודת מבטו: "אנחנו בדובדבן לא רגילים לעבוד במתאר כזה של לחימה, בתוך יישוב רווי באזרחים ישראלים, עם איומים ב-360 מעלות: מטענים, נ"ט, הכל. כך שהלחימה הייתה מאוד מורכבת. פתאום הנהג שלנו מזהה שני אזרחים, את נדב והדר. הוא אמר לנו, 'תפתחו להם את הדלת'. נדב התחיל לעלות ואז אנחנו רואים שיש לו אקדח. שמענו באותו יום סיפורים על מחבל שהתחזה לאזרח, נופף לחיילים כדי שיעזרו לו – ואז ירה עליהם. כך שמבחינתנו הוא יכול היה להיות מחבל. נתתי לו בעיטה, כי הייתי קרוב מדי בשביל לפתוח טווח לירי".
"יש לבן שלי חגורה שחורה בטאקוונדו", מעיר אביו, קצין לשעבר בסיירת מטכ"ל.
ע': חבר שלי, שגם הוא היה בדויד, הספיק לשחרר כדור, אבל בגלל שבעטתי בנדב הכדור פגע לי ברגל במקום בחזה שלו".
הדר: "אמרתי להם, 'אנחנו אזרחים, אנחנו ביחד, תצילו אותנו!'"
ע': "הוצאנו אותם לתחנת הדלק, ומשם פינו אותי לבית החולים".
מה שלום החבר שירה בך?
ע': "הוא תותח. אני מעריץ אותו. הוא המשיך ללחימה בעזה ובאיו"ש ונלחם גם עכשיו".
"אין לנו שום כעס עליו", אומרת אמו של ע', פרופסורית לרפואת ילדים. "אנחנו אוהבים אותו ועוטפים אותו. מבחינתנו הוא חלק מהמשפחה. יש לו חלק חשוב בהחלמה של הבן שלנו, ולבן שלנו יש חלק חשוב בהחלמה שלו".
גם לברק צ'קוטאי יש חלק בהחלמה של ע'. ברק היה לוחם בדובדבן בשנות ה-90' ובימים אלה יוצא לאור ספרו "לכתוב על המים" – סיפור מתח סוחף המבוסס על מבצעיה המסוערבים של היחידה בתקופתו. במסגרת פעילותו בעמותת יוצאי דובדבן מלווה ברק שמונה פצועים מהמלחמה, בהם ע'.
אחד מאותם פצועים הוא ב', שהצוות הסדיר שלו בדובדבן סופח במילואים לחטיבה 551. פעמיים נפצע בלחימה בצפון הרצועה. הפעם הראשונה הייתה כאשר רחפן של חמאס הטיל רימון על הצוות שלו. ב' ספג רסיס בצוואר, אך סירב להתפנות. האירוע הקשה יותר היה ב-10 בנובמבר, כאשר זירת מטענים הופעלה במהלך חשיפת פיר מנהרה. מהפיצוץ נהרגו ארבעה מפקדים ולוחמים במילואים, בהם מפקד הפלוגה, רס"ן משה ידידיה לייטר ז"ל. "13 ילדים נותרו ללא אבא בעקבות האירוע", מציין ב'.
הוא עצמו נפצע קשה ואיבד רגל. "הייתי 68 ימים בשערי צדק ומאז אני כאן, בשיקום של שיבא. עברתי 19 ניתוחים, אחד מהם על ידי רופא צבאי אמריקני שטיפל במאות חיילים שנפצעו בעיראק ובאפגניסטן".
ברק ביקר אותו כשעוד היה מורדם ומונשם, ומאז הם בקשר שוטף. "ההורים שלו לא עזבו את בית החולים במשך שבועות", מספר ברק. "יום אחד אמא שלו מראה לי מייל שקיבלה מהבוס שלה. הוא רמז לה שאם לא תחזור לעבודה, לא יוכל להעסיק אותה יותר. עשיתי כמה טלפונים, והעניין הסתדר".
ב' עלה מאוקראינה בגיל 12, וכשפרצה שם המלחמה נסע לחלץ את סבתו ודודתו ממריופול, שנכתשה על ידי הרוסים. לפני הפציעה עסק בטיפוס הרים, והוא אינו מתכוון להפסיק: "סיכמתי עם ברק שניסע יחד לטפס על הקילימנג'רו".
גם לסמ"ר ע' יש תוכנית לעתיד. "אני רוצה לחזור להיות לוחם בדובדבן, אבל הרופאים לא מתים על הרעיון".
אולי תוכל לחזור לתפקיד מינהלתי.
ע': "או לוחם או כלום".
פורסם לראשונה: 00:00, 07.04.24
