עד לפני שנה רונה בלומנפלד, קיבוצניקית משער הגולן, בכלל לא ידעה מי זו אסתר רוט-שחמורוב, ובטח שלא הכירה את חיפושיה של האצנית האולימפית אחר תרומת כליה שתציל את חייה. "אני נמצאת בבועה שלי בצפון", היא מסבירה עכשיו, "לא מחוברת לתקשורת או לספורט". 150 קילומטרים משם, ביהוד, קראה אשת ההייטק תמר קרקו-היימן על מצבה של רוט-שחמורוב. "נכנסתי ללינק שצורף לכתבה ב-ynet", היא משחזרת, "וכתבתי לירון, הבן של אסתר: 'אשמח לבדוק את התאמתי לנושא'. לפני ששלחתי, אמרתי: 'רגע, תנשמי'. נכנסתי לחדר של הבן וסיפרתי לו. הוא ידע מי זו אסתר, ואמר: 'לכי על זה, ואם תצטרכי כליה בעתיד - אני אתרום לך'. זו הייתה החלטה מהלב. למרות שבכל שלב אומרים לך 'אתה יכול להתחרט', ידעתי מרגע שנכנסתי לזה, שזהו - אני שם".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
זהו סיפור על שלוש נשים אמיצות, נדיבות, חסרות פחד ("וחילוניות", הן מבקשות להדגיש, "נהוג לחשוב שתורמי כליה מגיעים מהמגזר הדתי בלבד") ועל נפתולי גורל שקשרו ביניהן לתמיד. בסופו של דבר, רונה היא זו שתרמה כליה לאסתר, אבל מעגל ההשתלות - שש במספר - לא היה נסגר לולא תרומתה של תמר. "בתרומות כליה", היא אומרת, "זה די טבעי שאת מתחילה עם נתרם אחד ומסיימת עם אחר".
השיחה איתן מלאת צחוק, בעיקר בזכות חוש ההומור המפותח של רונה. "כשאמא שלי שמעה שאני תורמת לאסתר היא מאוד התרגשה", אומרת רונה. "ואז הבנתי שיש פה עניין. מיד כשחזרתי מבית החולים אחרי התרומה, התחלתי לקרוא הכל עליה. לא הסתפקתי בידע הבסיסי שהיא כלת פרס ישראל ואצנית אולימפית. מי שאחראי אצלנו בקיבוץ על הספורט עבר איזה יום מולי ואמר: 'וואי, רונה! התרגשתי, שמעתי, וואו'. אמרתי לו: 'עוזי, ראה בזאת את תרומתי הצנועה לענף הספורט בישראל'".
הבדיחות ממשיכות גם כשאסתר מתנצלת ומבקשת לצאת לשירותים. "זה הפיפי שלי!" מזדעקת רונה. "מהכליה שלי זה יוצא!"
תחילתו של הסיפור בחודש מאי אשתקד, כאשר רוט-שחמורוב החליטה לפרסם דרך אמצעי התקשורת שהיא זקוקה לכליה חדשה. כמו יתר בני משפחתה, גם היא סובלת ממחלה גנטית חמורה שמנוונת את הכליות. לפני 15 שנה עברה השתלת כליה ראשונה בהליך שנעשה בחו"ל וגרם לה לטראומה גדולה. אחריה אסתר חזרה לחייה הרגילים, הצנועים, אפילו עבדה כמורה לספורט בתיכון, אבל לפני שנה הרימה המחלה ראש בשנית. כשהגיעה לבית החולים בילינסון, שנחשב למרכז ההשתלות הגדול בישראל, פגשה את מי שתהפוך עבורה לדמות מפתח, הנפרולוגית הבכירה פרופ' רותי רחמימוב, ואת מנהל מחלקת ההשתלות ד"ר אביתר נשר.
"לפגוש את אסתר בפעם הראשונה היה עבורי עניין מרגש", הוא אומר, "אני זוכר שהכליה שלה הפסיקה לעבוד וניסינו, בכל מיני טכניקות רפואיות, להציל את הכליה. באיזשהו שלב אמרנו: המשך הטיפולים עלול לסכן את חייה, נתחיל טיפול חלופי בדיאליזה והשלב הבא הוא השתלה נוספת".
"דבר ראשון אמרתי שאני לא רוצה דיאליזה", אסתר מספרת מנקודת המבט שלה, "באתי במצב לא טוב, אבל זכרתי את אמא שלי מתייסרת מהדיאליזה. בהתחלה ניסו לעשות שיקום של הכליה, העלו לי את המדדים, אמרו שיש לי מים ליד הלב, שאסור לי לרוץ. צחקתי עליהם, אמרתי 'בואו נעלה על המסלול ונראה מי רץ טוב יותר'. אבל הם צדקו, המצב שלי היה ירוד והמשיך להידרדר. לא אכלתי, רזיתי עשרה קילוגרם. מצידי הייתי כבר 'הולכת' בשקט, לא מבקשת עזרה מאף אחד, אבל מסביב לא כל כך נתנו לי. חיברו אותי לדיאליזה, זה קנה עבורי זמן, ובמקביל חיפשו לי תורם".
כבר בשיחה הראשונה עם פרופ' רחמימוב, הוצגה בפניה תמונה אופטימית יותר מבעבר בנוגע להשתלות כליה בזכות עמותת "מתנת חיים", שמגייסת תורמי כליה אלטרואיסטים, כמו חבר הכנסת חילי טרופר. אבל התמונה לא הייתה ורודה לגמרי. "אמרו לבן שלי, ולא כל כך לי, שגם אם מוצאים תורם זה תהליך של כמה חודשים, ולא משנה כמה אני ידועה וכמה פרוטקציה יש לי, התורמים - וגם אני, צריכים לעבור בדיקות מקיפות. בסופו של דבר זה באמת לקח שבעה חודשים".
5 צפייה בגלריה
“מצידי כבר הייתי ‘הולכת’ בשקט. אבל לא נתנו לי”. שחמורוב במהלך האשפוז בבילינסון (צילום: יונתן בלום)
אסתר חרגה ממנהגה, התראיינה בפתיחות על מחלתה וביקשה עזרה. "הקטע המרגש בעיניי", היא אומרת עכשיו, "שתמיד אחרי כל גל של פרסום, ירון הבן שלי היה מקבל טלפונים, אפילו בשישי בערב. אנשים התרגשו והציעו את עצמם, הם רק שכחו שהם אחרי גיל 70 ועם מחלות רקע. אבל הרצון היה, ואני שאבתי מזה המון כוח. כשהייתי מאושפזת במחלקה, באה אליי אחות: 'באו אנשים, רוצים לראות אותך'. אמרתי לה: 'מה זה באו? אבל המחלקה סגורה למבקרים'. באחת הפעמים פנתה אליי מישהי שחגגה 50 ואמרה: 'בתור מתנה ליום ההולדת, אני רוצה לתרום לך. אל תדאגי, יש לי כבר ארבעה ילדים ואני אעשה הצלבות, וכל מה שצריך'. בסוף היא לא התאימה לי, אבל תרמה לאדם אחר. כל הדברים האלו, זה פלא בעיניי. ממש לא מובן מאליו שאדם יוציא חלק מהגוף שלו וייתן לאחר".
“עבדנו מאוד קשה לחפש לה כליה מתאימה”, נזכרת פרופ’ רחמימוב. “יש דבר כזה שלא מוצאים כליה לבן אדם. אבל אצל אסתר, הרבה באו לתרום עבורה, וברור שככל שאתה מביא יותר אנשים, הסיכוי למצוא לך הצלבה גדל. זה היה מאוד מרגש, אבל לא מפתיע. כי אסתר היא אשה מקסימה. צנועה, שאי-אפשר להפסיק לאהוב”.
אחת מאלו שביקשו לתרום לאסתר הייתה תמר. בת 55, מנהלת פרויקטים באמדוקס ומתעמלת מכשירים בעברה. "בן הזוג שלי לא התלהב", היא נזכרת. "הבנתי אותו, אבל בסוף הוא אמר: 'מה שתחליטי, אני איתך'. את ההורים לא שיתפתי, כי הם מבוגרים ולא רציתי להדאיג. רק לפני הניתוח סיפרתי".
למי כן סיפרת?
"לילדים שלי, שהם בני 25 ו-28, למעגל החברים הקרוב, ולבוס. אבל לא מהתחלה. רק אחרי שזה התקדם, כי תרומת כליה כרוכה בהרבה בדיקות והתאמות. במפגש לתורמים אמרו לנו: 'אתם יושבים פה שמונה בחדר, אולי אחד יתאים'. יש המון דברים שבגללם את יכולה להיפסל לאורך הדרך. אותי לא הפחיד כלום. אמרתי 'אני מוכנה לסבול את הכאבים אחרי ההתעוררות', בסוף בכלל לא היו כאלה; אמרתי 'אני מוכנה לוותר חודש על ספורט, ריקודים ויוגה', אבל אחרי שמונה ימים חזרתי להליכות, ואחרי עשרה כבר חזרתי לרקוד".
המסע של רונה היה שונה מזה של תמר, והתחיל לפני חמש שנים. היא בת 51, עובדת במפעל הפלסטיק הקיבוצי של שער הגולן, נהגת אמבולנס בזמנה הפנוי, ואם יחידנית לבן 19 וחצי. "ב-2019", היא משחזרת, "חיפשו תורמת כליה עבור מישהי, ואני אמרתי: 'כתורמת דם קבועה, נבדוק. כשפניתי שלחו אותי לאינטרנט, אבל אני רציתי לדבר באישי, להבין את החוויה. מה זה אומר, כמה זמן לוקח, איך מרגישים אחרי, איזה סוג ניתוח, קטן או גדול. לא קיבלתי תשובות וזה ירד מהפרק. לפני שנה וחצי ראיתי כתבה אצלנו בעלון הקיבוץ, שמישהי, כיתה מתחתיי, תרמה כליה. למרות שלא דיברנו מאה שנה הרמתי לה טלפון. היא כבר הייתה שנה אחרי הניתוח, וסיפרה לי על ההחלמה, שדווקא אצלה הייתה ממושכת יותר, חודשיים. מהשיחה יצאתי בעיקר בתחושה של סימוני 'וי'. כל דבר שהיא אמרה שצריך, אמרתי: 'אני יכולה'".
רוט שחמורוב: "אני זוכרת שהייתי בדיאליזה, ואמרתי לאחות שיש לי תורמת. 'אז למה את לא שמחה?' היא שאלה. עניתי שלפני שזה מתקיים, אני לא חוגגת"
למרות התנגדות קלה ובעיקר חששות מצד אמה והבוס, פנתה רונה ל"מתנת חיים" וקיבלה בתמורה רשימת בדיקות, "שבסופן", היום היא מתייחסת לנושא בהומור, אבל אז ממש לא - "אמרו שאני צריכה לרדת שישה ק"ג. התגובה שלי הייתה: 'באמת? איך אתם מעיזים, ומה עם החינוך, שתמיד אומרים לנו לקבל את עצמנו כמו שאנחנו?' אמרתי: 'לא רוצים, לא צריך', ושנה נשארתי עם זה. אחרי שנה אמרתי: 'חלאס עם הילדה הקטנה'. כשעליתי על המשקל ראיתי שיש לי רק ארבעה ק"ג להוריד, ולא שישה. פניתי לחברה תזונאית ששאלה מה אני אוכלת, ובסוף אמרה: 'מספיק שתורידי את קערת הפיצוחים היומית שלך בערב, כבר תרדי במשקל'. אחרי שני ק"ג הלכתי להישקל מחדש, ואני זוכרת שכתבו שם: 'כל עוד את במגמת המשך ירידה...' אמרתי: 'כמובן'. לגבי השניים האחרים כבר לא בדקו. רק אחרי התרומה הגעתי למשקל הנכסף שלי: 80".
אולי זו הכליה שהוציאו לך? כמה שוקלת כליה?
"אני חושבת שמאתיים גרם", מזדרזת אסתר לענות.
עניין המשקל והתזונה, כך מתברר, הוא אישיו רציני לשני הצדדים. "אני בניתי על האפטר-פארטי שאחרי הניתוח עם הבנות במשרד", צוחקת רונה. "אמרתי להן: 'כשאחזור לעצמי נלך למסעדה, נעשה ארוחה'. באחת השיחות עם פרופ' רחמימוב, היא אומרת לי: 'מרגע שתרמת, את צריכה לשמור על המשקל, כדי לא לפתח יתר לחץ דם וסוכר'. הלכו החגיגות".
"כן", מציינת גם תמר, "ההקפדה זה לכל החיים, כי אנחנו נשארות עם כליה אחת. כמו שאסור לקחת אדוויל ונורופן". "אני עברתי לאקמול עוד לפני הניתוח", עונה לה רונה, "ובאשפוז בכלל פירגנו לי עם אופטלגין".
מטעמי אתיקה ושיקולים אחרים, לאורך תהליך ההשתלה אין קשר בין הצדדים - התורם והנתרם. ובכל זאת, מפגש אקראי נרשם בין תמר לאסתר. זה קרה כשהן ניגשו לראיון בפני הוועדה הרפואית שכולם חייבים לעבור. "את יושבת מול עורך דין, פסיכולוג, רופא, עובד סוציאלי ונציג ציבור", מתארת תמר את המעמד. "וכל אחד מהם שואל אותך על אספקטים שקשורים לתחומו. עורך הדין מוודא שאת עושה את זה מרצונך החופשי, הפסיכולוגית רוצה להבין את הסיבות, וכן הלאה. כשיצאתי, עברתי ליד חדר ההמתנה, ואסתר בדיוק עמדה להיכנס..."
"ומה אני שואלת אותה?" מחייכת אסתר, " אַת התורמת שלי?". תמר, אגב, זוכרת את זה מעט שונה. "היא שאלה אותי: 'את ספורטאית?' זה היה מפדח, כי מה אני אענה לה – כן? לידה ברור שלא. אני ידעתי שבאתי בשבילה, אבל היא לא ידעה מי אני. זו הייתה סיטואציה קצרצרה. מיד קראו לה ואני נשארתי עם הבן שלה, וסיפרתי לו קצת עליי".
ואז את מגלה שאת לא מתאימה לה להשתלה.
"היא לא 'לא מתאימה' לי", מזדעקת אסתר. "היא לא מתאימה לתורם הקודם שלי".
הרבה גלגולים ונפתולי גורל היו בהשתלה הזו. כך למשל, באמצע הבדיקות, הודיעו לתמר, ש"תודה, אבל לא תודה", כי נמצא לאסתר תורם שלא צריך הצלבה. אז תמר קבעה חופשת סקי. בהמשך הוחלט כן להתקדם עם תמר, אבל אז נאמר לאסתר שהיא תצטרך לחכות כי התורמת שלה, רחמנא ליצלן, קבעה חופשת סקי. "ואני אומרת: 'אוי ואבוי’", משחזרת אסתר, "ומה אם פתאום היא תשבור משהו? כל הזמן פחדתי, כי ברור שבכל תחנה בדרך התורמת יכולה להתחרט. עד שלא נמצאים יחד בבית החולים היא עדיין יכולה לברוח, אפילו מהמיטה. לכן החלטתי שאני נשארת מאופקת. לא רוצה להיכנס לאופוריה ולהתאכזב. אני זוכרת שהייתי בדיאליזה, ואמרתי לאחות שיש לי תורמת. 'אז למה את לא שמחה?' היא שאלה. עניתי שלפני שזה מתקיים, אני לא חוגגת. במקרה של תמר, ירון אמר שצריך לעשות עוד בדיקה אחרונה, כדי לדעת שזה מתאים במאה אחוזים. 'בדיקה לא רצינית ולא קובעת בכלל', אמרו לי. והנה, זה קבע".
גם תמר זוכרת את הרגע ההוא, שבו הודיעו לה שלמרות הכל היא לא תוכל לתרום לאסתר. "מתקשרת אליי ענת בריגר, מתאמת ההשתלות של בילינסון, 'תשמעי', היא אומרת, 'גילינו שהזיכרון התאי של אסתר מההשתלה הקודמת יוצר משהו בעייתי'. ובאותה נשימה שואלת: 'האם את מוכנה להישאר בתוכנית, עבור הצלבה?' אז נכון, נכנסתי בגלל אסתר, זה היה החיבור הראשוני, אבל ככל שאת מבקרת במחלקה, עוברת את הבדיקות ומתוודעת לסיפורים, את נשאבת. עניתי: 'יהיה מי שיהיה, אני תורמת'. אחרי כמה זמן, ענת שוב התקשרה: האם אני מוכנה שהתרומה שלי תלך לערבייה. אמרתי: אין בעיה".
וכאן מתערבים רונה וחוש ההומור שלה. "יש הליך כזה", היא מסבירה, "ששואלים למי את רוצה לתרום. לאנשים יש כל מיני תנאים. רק יהודי, רק ערבי, רק ילדים. אני ביקשתי הורה עד גיל 50, היה חשוב לי שילד לא יאבד הורה, ובהצלבה (כאשר תורם מתאים לחולה אחר מזה שהגיע לתרום לו במקור - א.א), כדי שיהיה כפל מבצעים. יום אחד הם מתקשרים, לשאול מה דעתי להגמיש קצת את התנאים, ודיברו על מישהו נשוי, שלושה ילדים, בן 53. אמרתי: 'נו טוב, 53 זה כמו אחי, בסדר'. למרות שמאז שאני מכירה את אסתר, אני חושבת שגם סבתא זה חשוב. ואז עברו כמה חודשים ופתאום שיחה. בן ה-53 כבר לא בתמונה, אבל יש בן 58. אמרתי: תשמעו, מילא 53, הייתי מוכנה להתפשר. אבל 58? זה מאוד רחוק ממה שביקשתי, וסירבתי. ואז פתאום נהיה לי מצפון: איך את מעיזה, מי את שתחליטי את מי להציל? מי שאלוהים ישלח לך, זה מי שאת צריכה לקבל. ושוב שיחה, 'יש אישה בת 71'. ואני: 'רגע!' והם ממשיכים: 'לא-לא-לא, ההתאמה ביניכן נדירה. הכי טובה שיש, חבל לפספס, ויש בונוס: הצלבה. כמו שביקשת. הסבירו לי ש'היא באה עם חברה שלא מתאימה לה, ואם את תתרמי לאותה בת 71 אז...' ואני לא יודעת מי זו הקשישה הזו, כן?"
מה דמיינת?
"אמא שלי בת 75 אז לא דמיינתי זקנה ממש. רק אמרתי: 'אני תורמת לבת 71, כמה זמן הכליה תחזיק?' ענו לי: 'חופשי 20 שנה'. השתעלתי קצת ואמרתי כן".
"ומתי ידעת עליי?", מתעניינת אסתר.
"עד יום לפני הניתוח לא אמרו לי שזו את", עונה רונה. "באתי להתאשפז כאילו לנופש במלון. קפסולות של קפה, עוגיות ורשימת צפייה ארוכה לנטפליקס. בתהליך הקבלה בא רופא, לקח דם ושאל: 'את תורמת לאסתר?' אמרתי: 'אוקיי, עכשיו כבר יש שם לאותה בת 71'. עניתי לו: 'כנראה שכן'. ואז הוא אמר: 'טוב', ופאף, נעלם. למחרת בבוקר, יום לפני הניתוח, ענת המתאמת הופיעה בפתח החדר עם אסתר. לא היה מקום לא לזהות. 'שלום, תכירי, זו אסתר רוט-שחמורוב, לה את תורמת'. עכשיו, את השם אני מכירה. אני לא בורה".
ואת, אסתר, מה חשבת על רונה?
"פגשתי בחורה חזקה, גבוהה, צעירה, עם אנרגיות. כשאמרו לי שקוראים לה רונה, כל היום שרתי את השיר 'רונה שלי'". במחלקה היא פגשה גם את תמר, שבאה לתרום בהצלבה. "אמרתי לה: 'לא יודעת למי את נותנת, אבל אַת שלי. כי אם לא היית באה לתרום, לא היו נותנים לי אף כליה".
אבל כפי שהיטיבה אסתר להגדיר, שום דבר לא בטוח עד שהוא בטוח. רונה ואסתר נותחו ביום שני, 29 בינואר. תמר, שהיא ההצלבה מצד אסתר, אמורה הייתה לתרום כליה לבחורה ערבייה בת 28, שאבא שלה התחייב לתרום לאדם אחר. אלא שכאשר הגיע לבילינסון זוהה כחולה קורונה ונשלח הביתה להחלמה. "ענת אמרה לי: את עדיין מעוניינת לתרום? עניתי לה: מה זה קשור? בעניינים האלו זה הרבה עניין של אמון. אבל הם היו חייבים להיות שקופים מולי. בסוף הוא תרם שבועיים אחריי".
רונה בלומנפלד: "אני לא מעוניינת ליצור אצלה שום חוב שיהפוך לעול. מבחינתי, האושר והשמחה שלי שאסתר תוכל להמשיך בחייה, ושהכליה תישאר לנצח".
כשהגיעה למחלקה, אסתר ורונה כבר היו אחרי הניתוח. "עברתי במסדרון", מספרת תמר, "ראיתי את רונה יושבת על כיסא, ואמרתי לעצמי: ‘איזה יופי, היא כבר יושבת'. נרגעתי קצת". "ואני יצאתי למסדרון", נזכרת רונה, "ורואה את אסתר, כבר עושה כושר עם קוביית משקל כזו, לידיים. ואני אומרת: 'מה? לי אפילו את הקטטר עוד לא הוציאו'".
בעוד תמר ורונה השתחררו לביתן בתוך מספר ימים, אסתר נשארה במחלקה כשבועיים נוספים, ועדיין מגיעה לביקורות פעמיים בשבוע. היא עמוק בתוך תהליך ההחלמה ונוטלת הרבה תרופות. אסור לה, למשל, להרים את ארבעת נכדיה או לקפוץ איתם במתקנים, כמו שנהגה לעשות לפני שהמחלה התפרצה מחדש. אבל זה עוד יקרה, היא בטוחה.
רונה ותמר, אתן בקשר עם אסתר מאז הניתוח?
רונה: "אנחנו בקשר עם בני משפחתה, שמדווחים לנו מה מצבה. אחד הדברים החשובים לכולנו, שבשלב מסוים צריך לרדת מהעננים ולחזור לשגרה. אני ממש לא מעוניינת ליצור אצלה שום חוב שיהפוך לעול. מבחינתי, האושר והשמחה שלי שאסתר תוכל להמשיך בחייה, ושהכליה תישאר לנצח".
תמר: "גם אני בחרתי לכבד את הפרטיות שלה. רק ביום למחרת השחרור שלה, כתבתי לירון: 'מה שלום אמא? היא השתחררה? הכל בסדר?' כשהוא צילצל להגיד שבת שלום זה היה מאוד מרגש, כי הוא תפס אותי מבשלת למשפחה. עבורי זה סימן של חזרה לחיים".
אסתר: "כל מה שקרה לי שינה את תפיסת עולמי. קיבלתי התרוממות רוח מזה שאנשים רוצים להציל אנשים. יש הרבה אנשים שתורמים, בעיקר עכשיו, במלחמה, אבל להוציא איבר מהגוף שלך ולתת לאחר זו בעיניי נתינת-על. אני חשה שלקחתי מפה שתי חברות לחיים, שזה משהו לשנים. לא רק לעכשיו וסיימנו. אני אצא מעצמי, מהסגר שבו אני נמצאת, וניפגש".
המחלקה של ד"ר נשר מבצעת מעל 200 השתלות בשנה. השיא היה סבב השתלות שכלל 19 הצלבות. "ההיענות של הקהל להודעה של אסתר הייתה מדהימה", הוא אומר, "זה מעיד כמה זוכרים אותה". בבית החולים יודעים לספר כי מאז המלחמה עלה מספרן של ההשתלות.
איך אתה מסביר את זה?
"אנשים חזרו מהקרב אחרי שחוו אובדן, והחליטו שהם רוצים להציל חיים. כל הזמן זה היה להם בראש, אבל עכשיו התגבר. אי-אפשר לנתק את הקונטקסט מהמציאות שאנו חיים בה היום. התרומה הזו היא משהו שמוציא אותנו מהשיח החברתי והפוליטי. זה שיח נקי, שכולו טוב ונתינה. אסתר מבחינתנו היא סמל, סיפור של מצוינות והתמדה שצעירים צריכים לדעת עליו וללמוד ממנו".
למרות שרונה ותמר נכנסו למועדון המכובד של התורמות והתורמים, הן לא מנופפות בזה במיוחד. רק ביום הכליה הבינלאומי, שחל בחודש מרץ, כתבה תמר פוסט בפייסבוק שמתאר את התהליך שעברה. "כתבתי שאני תורמת מספר 1,583 של 'מתנת חיים', ושיתפתי מהחוויה שלי על ההתאוששות וההחלמה. זה גרר את התגובות שפחות רציתי: 'מלכה', 'אלופה', אבל מה שאני באמת רציתי להשיג זה שייכנסו ללינק ויפנו לצורך התאמה ראשונית לתרומה".
רונה: "אני נתתי ביום הכליה הרצאה במקום עבודתי, מתוך מחשבה שאפיץ את הבשורה, ואם מישהו, אחד או שניים יתעניין, יהיה לו עם מי לדבר. האירוע הזה מעורר אצל אנשים הרבה תגובות. אחד המשפטים שאני שומעת זה: 'וואו, אני לא הייתי מסוגל לתרום כליה', ואני עונה שכל אחד והרף שלו. לא מזמן מישהי עשתה אצלנו הרצאה בקיבוץ, על היותה פונדקאית. ואני זו שאמרתי: 'וואו, לזה לא הייתי מסוגלת'. ילד זה לא איבר. כליה את לא סוחבת תשעה חודשים ואז צריכה להיפרד ממנה. כליה לא אומרת 'אמא', 'אבא'. כמו שאמרתי, כל אחד והרף שלו".
עכשיו, כשאת כבר יודעת מי זו אסתר, את מרוצה שהכליה שלך הלכה לסמל כמוה?
"גם אם היא לא הייתה מפורסמת, הייתי מתפוצצת מגאווה. מבחינתי התרומה היא הישג אישי שלי. לתרום זה גם לתת לעצמך משהו. כל הדבר הזה קרה שבוע אחרי יום הולדתי ה-51, ואמרתי וואלה, נתת לעצמך מתנה".
ומה עם הפיצוחים, את ממשיכה?
"לפני הניתוח, הבנות במשרד צחקו עליי", היא צוחקת בעצמה, "ש'אולי אסתר צריכה לשקול אם בא לה לקבל את הכליה שלך. שלא תתחיל לפצח גרעינים'".
גם התזונה של אסתר ספגה מהלומה. "ואני שואלת את רותי (פרופ' רחמימוב - א.א): 'אני אוהבת בוטנים, עכשיו אפשר?' והיא עונה: 'כן, בוטן אחד ביום'... או כשגיליתי את התרד. 'אני יכולה?' 'כן', רותי עונה לי, 'עלה אחד. בגלל האשלגן'".
בשנת 1972 הייתה אסתר חברת המשלחת האולימפית למינכן, וניצלה מטבח הספורטאים.
החודשים האחרונים החזירו אותך לשם?
"אני כבר בת 72. חוויתי כבר את כל המלחמות, אבל דבר כזה? זה בלתי נתפס. טראומה לאומית, בעיניי הרבה יותר ממינכן. ייקח לנו עוד שנים לקלוט מה קרה. כל יום כשאת שומעת 'הותר לפרסום', את מזדהה עם ההורים, עם המשפחות, זה לא ניתן לתיאור. אני בעיקר מרחיקה את עצמי, כי אי-אפשר לשאת את זה. כשאני שומעת מה עושים לבנות, אני בורחת משם. בגלל המצב אני אפילו מתביישת להגיד שאני שמחה באופן אישי, או שיותר טוב לי. אני גם לא יכולה לחגוג יום הולדת. קשה לי".
מה עזר לך להתאושש אז?
"מינכן היה הטראומה הראשונה שלי. זה קרה לי בשיא, באמצע האופוריה. עמיצור שפירא, המאמן שלי, נרצח, ולחזור בלעדיו היה נורא. המזל שהיו סביבי אנשים שהרימו אותי. התחתנתי חודשיים אחרי מינכן, וילדתי את ירון שנה אחר כך. כל הזמן הייתי בשיקום ובבנייה מחדש של החיים, בעוד שלאחרים, ספורטאים כמוני, לקח שנים להשתקם.
5 צפייה בגלריה
רוט שחמורוב בטקס לזכרו של מאמנה עמיצור שפירא ז''ל. ''לחזור בלעדיו היה נורא''
(צילום: טומי הרפז)
"אני החלטתי להמשיך לעוד אולימפיאדה, וזה שינה הכל. כל צעד בריצה היה עבורי עוצמתי, פירקתי מעצמי את הכל. וגם דיברתי המון על הנושא, מה שמאוד עזר לי. אני זוכרת שאנשים ראו אותי אחרי מינכן, ואמרו: 'הנה, היא ניצלה'. כאילו היה אור ויש תקווה. זה משהו שליווה אותי גם באשפוזים הנוכחיים. ראיתי אנשים בדיאליזה במצב קשה, שלא יודעים אם ישיגו להם תורם. חולים צריכים את התקווה הזאת".
ואנחנו עכשיו לפני אולימפיאדה נוספת בפריז. ופתאום מפחיד לנסוע, גם לספורטאים.
"אנחנו צריכים להמשיך לייצג את המדינה. זה שהעולם פעם לטובת ישראל ופעם לא, זה לא שלנו. הספורטאים כל החיים מתאמנים לאולימפיאדה, אז מה רוצים, שלא ילכו?"
ממש השבוע ציינת יום הולדת 72. מה את מאחלת לעצמך?
"ביום ההולדת הקודם הייתי בתחתית. לא היו לי ציפיות, אבל האנשים מסביב לא נתנו לי לשקוע. אמרו: 'אסתר תצליח. היא תעבור את זה. יש לה כוח נפשי'. דיברו עליי כאילו אני גיבורה וחזקה, למרות שממש לא הייתי. עכשיו אני מאחלת לעם שהמצב יחזור לקדמותו. אנחנו רוצים רק את מה שהיה לנו".
פורסם לראשונה: 00:00, 19.04.24
