ק', לוחמת במג"ב איו"ש, הגיעה למסיבת הנובה עם שישה חברים כדי לחגוג את יום הולדתה ה-19. רק שלושה מהם חזרו בחיים. שעתיים וחצי נמשכה מנוסתה – וחיים שלמים. "גופות, פטריות עשן, מכוניות מרוססות", היא מתארת. "ברחנו כששלושה ג'יפים של חמאס אחרינו, קלאצ'ים באוויר וצרורות על אוטומט. את נוסעת נגד הכיוון, על 200, מפחדת להתנגש חזיתית. מרגישה אבודה, חסרת אונים".
תיעוד ממתחם הטיפול לשורדי נובה:
מתחם הטיפול למשתתפי ה"נובה"
(צילום: חגי דקל | עריכה: יפית שקרוב)
ק' אמנם ניצלה, אבל מהר מאוד הגיעו תופעות הלוואי: "סיוטים, בריחות שתן בלילות, אני מדמיינת את החברים צועקים 'הצילו', חוסר תיאבון, פחד ודיכאון עמוק. אין יום שזה לא מרפה ממני". כשפנתה לסיוע נתקלה בכתף קרה. "אמרו שישמרו את הטלפון שלי", היא משחזרת. "עד היום אף אחד לא חזר אליי".
את ההלם הגדול חוותה כשגילתה מה מקבלות בנות כמוה, שהבדל אחד ביניהן: הן אזרחיות. "כל ניצול קיבל מהביטוח הלאומי 17 אלף שקלים מענק בסיסי", ק' מספרת, "ובנוסף שיקום פסיכולוגי, הטבות לנפש, מפגשים מעבר למה שמעניק המתחם הטיפולי של הנובה. במסיבה היו 180 חיילים, בקבע ובסדיר. כשאמרנו את זה לצבא, ענו לנו: 'כן, אבל מה עם אלו בעוטף? אם ניתן לכם, נצטרך לתת גם להם'. מה זה קשור אלינו? זה חלק מהשיקום, ההכרה הבסיסית שאני נפגעת פעולות איבה".
מחיר השליחות
"אתמול ראיתי שוטר סמוי בכביש בצפון, סתם שוטר תנועה. הייתי בטוח שזה מחבל שרוצה לתפור אותי. אני יודע שזה לא אמיתי, אבל זה גם לא בשליטתי". הדובר הוא ט'. בן 22, לוחם בגולני. למסיבה הגיע עם חמישה חברים מהצפון. יושבי המכונית שלהם אמנם שרדו, אבל חברה טובה שלהם, רומי גונן, עדיין חטופה בעזה.
"המחבלים ריססו אותנו בין רעים לבארי", הוא מספר. "כל כך קרוב, שממש זיהינו את הפנים שלהם. בזכות מעצור בנשק, הצלחנו להתחמק". קצת קשה להאמין, אבל כמה שעות אחרי שחזר הביתה, כבר עלה ט' על מדים. "בלילה כבר הייתי בעוטף, הוא מוסיף, "ובמתחם של המסיבה. היו פלשבקים וזה לא היה קל. אבל השליחות הייתה חזקה".
ט', לוחם שהיה בנובה: "קיבלתי טיפולים נפלאים מפסיכולוגית במילואים, אבל אחרי חודש הטון השתנה ומציעים לך להשתחרר, כדי לא לקחת עליך אחריות. 'לא השתחררת? הכול בסדר איתך, תחזור לחזית'. האבסורד הוא שגם אם אני משתחרר, לא מגיע לי כלום מביטוח לאומי"
ט' הבין די מהר שהוא זקוק לעזרה. "ביקשתי קב"ן מההתחלה", הוא אומר, "אבל קיבלתי רק אחרי חודשיים. אמרו לי: 'הרבה נפגעו נפשית מהלחימה, חכה בתור'. כחיילים, לא קיבלנו פיצויים שקיבלו נפגעי פעולות איבה אזרחים, כמו מימון לפסיכולוגים, או אפילו רשות לטוס לחו"ל לריטריטים. אמרו לנו: 'הטיפול הצבאי, זה מה שמגיע לכם'.
"קיבלתי טיפולים נפלאים מפסיכולוגית במילואים, אבל אחרי חודש הטון השתנה ומציעים לך להשתחרר, כדי לא לקחת עליך אחריות. 'לא השתחררת? הכול בסדר איתך, תחזור לחזית'. האבסורד הוא שגם אם אני משתחרר, לא מגיע לי כלום מביטוח לאומי. לנצח אני צריך להתנהל מול הוועדות של משרד הביטחון, כי זה קרה כשהייתי בצבא".
הלוחם אומר ש"חיילים שהיו בנובה הם האוכלוסייה הכי רגישה. ניצולים אזרחים לא יצאו חודשים מהבית מהטראומה. אנחנו הקרביים, ישר עלינו על ציוד ונכנסנו לעוטף, ואז ראינו עוד דברים. שלושה חודשים הייתי אפאטי. בלי כעס או שמחה. החברים שלי שקיבלו טיפולים באזרחות טיפלו בי. הסבירו לי מה שהפסיכולוגים הסבירו להם. שלטונות הצבא צריכים להבין שאנחנו, החיילים, לא היינו בנובה עם נשק ומדים. במסיבה הזו היינו אזרחים, הכי בחוסר אונים. וזו גם כן טראומה גדולה, כי אנחנו רגילים להגיב. המענק הזה, 17 אלף שקלים, כל כך יכול לעזור. היום אני לא מטופל, כי אין לי כסף לטיפול פרטי".
ג', 22, השתחרר לפני כמה שבועות משירות במגלן. משמונה חברים שנסעו יחד לנובה, חזרו שבעה. השמיני, סמ"ר גיא שמחי ז"ל, קפץ על מחבל בידיים חשופות, ונהרג, לא לפני שהוביל את החברים לקיבוץ שלו, רעים, שם התמקמו בשני ממ"דים בשכונת הצעירים שהותקפה קשות.
"ב-12:30 בצהריים חילצו אותי", הוא משחזר. "אספתי ציוד והצטרפתי לכוחות ולכיתת הכוננות. אני פיניתי את אל"ם רועי לוי ז"ל. חודש אחרי תחילת המלחמה שמעתי שאזרחים מקבלים פיצוי, אבל הייתי בלחימה ולמי היה זמן להתעסק בזה. 81 יום הייתי בעזה. קיבלתי קב"ן בזכות המפק"ץ שלי, אבל מערכתית לא טופלתי כמו שצריך. חלק מהחברים שלי פועלים עם תביעות פרטיות".
עמרי כוכבי: "היו כמה ועדות בכנסת ויש נכונות להקשיב, אבל אין החלטה. הופקרנו על ידי הצבא ועל ידי המדינה. חווינו פיגוע טרור שמנע מחמאס להגיע עד מרכז הארץ. בגופנו חסמנו את המחבלים. הילדות שלנו נאנסו, חגגו עלינו ועל הילדים, והמדינה מתעלמת בקטע מבייש"
נשארו מאחור
יש לציין כי מיד לאחר האסון לקחו מארגני המסיבה אחריות והחלו להקים מתחמי טיפול, והמימון בא מתרומות. די מהר התחילו להגיע למארגנים, ביניהם עמרי כוכבי, שותף ומייסד בהפקת הנובה, ומנהל הקהילה, ידיעות על כך שבעוד הניצולים האזרחים קיבלו מענק של 17 אלף שקלים, תט"ר (תגמול טיפול רפואי) איבה, מימון ל-36 טיפולים בעלות של 360 שקלים לטיפול, והכרה כנכה, הרי שהחיילים נותרו מאחור.
"בתחום הטראומה והפוסט-טראומה, ישראל היא מדינה כושלת", קובע כוכבי. "מצד אחד, אתה נפגע פעולות איבה, עברת פיגוע, ומיד אחרי זה ידעו לשלוח אותך להילחם מעבר לגבול. השתמשו ברצון של ניצולים לנקום. מצד שני, מתעלמים ממה שעבר עליהם, ממה שחוו. הצבא נותן סיוע, אבל זה סוג של כסת"ח. אחרי כמה טיפולים מאיימים 'או שאתה משתחרר על נפשי, עם כל הקלון, או שאתה סותם את הפה ומדלגים עליך'. מי שמשתחרר עובר למשרד הביטחון. ואז ועדות על ועדות, כדי להוכיח פגיעה. אתה בתחתית שרשרת המזון. כששאלנו מה מגיע לחייל נפגע פעולות איבה, אמרו שכלום".
ומה עם המחוקק שאמור להסדיר את הדברים?
"היו כמה ועדות בכנסת ויש נכונות להקשיב, אבל אין החלטה. הופקרנו על ידי הצבא ועל ידי המדינה. חווינו פיגוע טרור שמנע מחמאס להגיע עד מרכז הארץ. בגופנו חסמנו את המחבלים. הילדות שלנו נאנסו, חגגו עלינו ועל הילדים, והמדינה מתעלמת בקטע מבייש".
תגובת דובר צה"ל: "משרתי צה"ל זכאים במהלך שירותם למעטפת פרט כלכלית ורפואית בהתאם לצרכיהם. מתוך הבנת הרגישות המיוחדת, פעל מתחילת הלחימה מערך בריאות הנפש על מנת לאתר את החיילים ששהו במסיבה. חיילים מסוימים הופנו לטיפול, אך היו גם כאלה שבחרו שלא לקבל טיפול. עם שחרורם, חיילי חובה שיוכרו כנכי צה"ל יהיו זכאים לתגמולים ולמעטפת טיפול ושיקום מלאה מאגף השיקום".
פורסם לראשונה: 00:00, 17.04.24
