שניות לאחר שהתחלנו את הריאיון עם החובשים והפרמדיקים של מד"א מתחנת שלומי, הם הוזעקו להציל חיים ולתת טיפול רפואי לפצועי מתקפת הכטב"מים והרקטות של חיזבאללה, במתנ"ס שבו שהו אנשי מילואים בכפר הבדואי ערב אל-עראמשה שבגליל המערבי. כששבו מהאירוע, סיפרו בגילוי לב שמה שמדאיג אותם לא פחות הוא העתיד האישי שנראה לוט בערפל. הם מתארים תחושות קשות ומספרים אפילו על משפחות שנקלעו למשברים חריפים על רקע המצב.
צוות מד"א שטיפל בפצועים מהנפילות בערב עראמשה
(צילום: אביהו שפירא )
אלון חרוש, נהג אמבולנס עם ותק של 20 שנה, נאחז בשליחות שבחר ומנסה להשתיק את תחושות התסכול והעלבון לנוכח התמשכות המערכה. אתמול כבר התקשה להסתיר את הביקורת. "תשמע מה קורה בחוץ", הוא אומר בעיניים נוצצות מדמעות, "הציפורים מצייצות. איך זה ייתכן שאנחנו לא שומעים עכשיו את מטוסי הקרב רועמים ואת הטנקים מפגיזים בלבנון ומבהירים שאירוע כזה לא מקובל עלינו? המצב הזה לא יכול להימשך. יש 80 אלף תושבים שעזבו את הבתים, יש פה עיירות שוממות. משפחות התפרקו וזוגות מתגרשים. הצעירים שלנו כבר מצאו את עצמם במרכז וכנראה לא יחזרו".
דודו אלפסי, חובש בכיר בתחנה המקומית, התייחס לאירוע הקשה אתמול: "זו מלחמה. חיילים מכוונים נשקים לעבר כטב"מים בשמיים, אנחנו מטפלים תוך כדי בפצועים ואז עוד כטב"מ מתפוצץ על מבנה סמוך". שירן אלבז, מנהל אשכול תחנות נהריה ומעלות, הוסיף: "אנחנו רגילים כבר לירי של המון טילים ונפילות בסמוך לנו, אבל התחושה עכשיו הייתה מפחידה יותר מאי פעם. תוך כדי הטיפול בפצועים בשטח היו עוד ועוד אזעקות וירי והיינו צריכים לשכב על הרצפה כי לא היה מקום עם מיגון קרוב. זה היה מזעזע".
ימים ספורים לאחר 7 באוקטובר עזבו אנשי התחנה בשלומי את המבנה הלא-ממוגן שבו פעלו, וקיבלו מהמועצה המקומית מתחם דיור לקשישים שבו הם מתארחים. במד"א גייסו לעזרתם אנשי רפואת חירום ממרחבים אחרים שחוילו למילואים תחת מדי מד"א. לצוות המקומי הוצע לעבור ולעבוד בסמוך לבני משפחותיהם המפונים ברחבי המדינה, אך מרביתם בחרו להישאר ולהציל חיים בבית. "לא חשבתי פעמיים. בחרתי להישאר כי אני חי פה", אומר אלפסי, שכבר חצי שנה רואה את אשתו וילדיו המתגוררים במלון בירושלים רק פעם בשבוע.
מירה בוקעי, בת השירות האזרחי בתחנת עכו, עיר מגוריה, הגיעה לכאן לאחרונה כדי לתגבר. "אנחנו בתקופה קשה, אבל הכל יעבור בעזרת השם", אומרת בוקעי, ערבייה מוסלמית, "יש כאן פחד ובטח שאני דואגת. אמא שלי מתקשרת תמיד אבל אין מה לעשות, צריך לתגבר ולעזור פה. זו חוויה".
דור וקנין, חובש, גר עם בת זוגו במושב יערה הסמוך. הוא היחיד מבני משפחתו שנותר במשק וביחד הם דואגים ללולי המטילות. "המשפחה שלי מפוזרת בכל הארץ", הוא מספר בכאב, "נשארנו במשק כי אין לנו תאילנדים וחייבים להמשיך את השגרה". בת זוגו, הדר שייר, עובדת גם היא במד"א כפרמדיקית בתחנת נהריה. כשהם לא במשמרות בתחנות הם תמיד נמצאים בכוננות.
אלון חרוש: "המצב הזה לא יכול להימשך. יש 80 אלף תושבים שעזבו את הבתים, יש פה עיירות שוממות. משפחות התפרקו וזוגות מתגרשים. הצעירים שלנו כבר מצאו את עצמם במרכז וכנראה לא יחזרו"
"אנחנו בדריכות מלאה 24 שעות ביממה", אומר וקנין, "רוב הזמן מוקפצים לטיפול בחייל ירוי או שנפגע מפצמ"ר או רסיסים. כשאני איתה בבית אני שומר עליה אבל המציאות הזאת נהיית יותר ויותר קשה כי אתה לא יודע מתי זה ייגמר ותחזור לשגרה". בשבוע שעבר הוא כרע ברך והציע לה נישואים: "הצלחתי להפתיע אותה והבאתי את כל המשפחה שהייתה מוכנה להגיע רק עד לנהריה כדי להיות לצידנו ברגע הזה".
נהג האמבולנס אלון חרוש צפה כמו רבים את הבאות: "כל השנים ידענו שזה אמור לקרות. היה ברור שכל החומה פה מסביב זה צחוק אחד גדול. אני והחברים נשארנו פה ומוכנים לכל אירוע, אבל צריך כבר להתחיל לפעול כי אנחנו פה בחוסר ודאות מוחלט ולא יודעים מתי זה יסתיים".
ובזמן שהממשלה לא פועלת על מנת להשיב את הביטחון, בשטח כבר ניכרת תופעה שכמעט ואינה מדוברת. אנשי ההצלה מעידים כי הם מוזעקים יותר ויותר לקריאות "רגילות" למתן מענה רפואי לאזרחים, בהם קשישים, שהחליטו לחזור הביתה. "אני מבין אותם", אומר אלבז, "הלוואי שאשתי הייתה חוזרת עם הילדה. אנחנו רואים את הנשים שלנו בסופ"שים במקרה הטוב. אנשים מתקדמים בחיים שלהם ורוצים לחזור לשגרה. ואין מה לעשות, גם בשגרה הם זקוקים לנו".
פורסם לראשונה: 00:00, 18.04.24
