"החברה הערבית הזדעזעה עד עמקי נשמתה מהטבח של 7 באוקטובר, אין מילה אחרת", אומרת חוקרת המוח פרופ' מונא מארון, שנבחרה החודש להיות האישה הערבייה הראשונה שתכהן כרקטור של אוניברסיטה בישראל, אוניברסיטת חיפה - מינוי שרחוק מלהיות מובן מאליו בישראל בימים אלה, ואם כבר יכול היה לקרות - אז רק בחיפה, העיר שמראה שאפשר לחיות ביחד. אנחנו נפגשים במשרד שלה באוניברסיטה. על הכיסא מונחת, ברישול שאני לא יודע אם הוא מכוון, חולצה של "ממשיכים ללמוד ביחד". מחלון הקומה הגבוהה נשקף המפרץ ומעבר לו האופק. לאן שלא מסתכלים רואים שמיים.
עוד כתבות למנויים:
בקצב שבו היא שוברת תקרות זכוכית, גם השמיים אינם הגבול עבור מארון, הראשונה לשמה: היא הייתה האישה הראשונה מעוספיה שקיבלה תואר דוקטור, הפרופסור הערבייה הראשונה למדעי המוח בישראל, האישה הערבייה הראשונה שעמדה בראש חוג (נוירוביולוגיה), והייתה הראשונה לכהן כסגנית הנשיא למחקר של האוניברסיטה. והכל מתוך עמדה של מיעוט בתוך מיעוט בתוך מיעוט: "היהודים אומרים שאני ערבייה, הערבים אומרים שאני נוצרייה והנוצרים אומרים שאני מארונית", היא אומרת, "ואחרי שפורסם המינוי שלי לרקטור היו יהודים ששאלו אם הייתי על סיפון המרמרה".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אם המחקר שלה יצליח, מי יודע, אולי היא גם תהיה האישה הערבייה הראשונה - ובכלל - שתצליח לנצח את הפחד, למחוק זיכרונות אימה מהמוח ולעזור לסובלים מפוסט-טראומה, שאצלם הפחד לא הופך לזיכרון מהעבר אלא נותר כמעין הווה תמידי. ממוחות של חולדות היא כבר הצליחה למחוק פחדים.
אז איך זה להיות אישה ערבייה אקדמאית בישראל של היום? במאמר שכתבה ל"ניוזוויק" בסוף נובמבר, ענתה על השאלה במילה אחת: "נורא". מאז הדברים לא השתפרו בהרבה. "חוץ מאשר בנתב"ג, שזה המקום היחיד שבו אני מסתירה את הצלב שלי, אף פעם לא הרגשתי שמסתכלים עליי כעל ערבייה", היא אומרת. "אני לא מתביישת לומר שאם כבר להפך: לא שהתפשרו עליי, אני יודעת שאני מצוינת, אבל זה שאני ערבייה פתח לי כמה דלתות במדינה.
"אחרי 7 באוקטובר אני מרגישה משהו שונה - פחד. היהודים פוחדים ממני. בחיים לא הרגשתי ככה. מצד אחד לקחתי את זה אישית. אמרתי, 'מה רוצים ממני? כל החיים אני מאמינה ופועלת למען חיים משותפים', אבל בתור חוקרת מוח שעובדת על פוסט-טראומה ופחד, אני יודעת שכשאתה מפחד, כשאתה מבוהל, כשאתה בטראומה - אתה מכליל. 7 באוקטובר החזיר את העם היהודי לשואה".
כך את רואה את זה, שואה?
"מבחינת העם היהודי, בטח. יש הרבה הבדלים, כמובן. הייתם והיינו בטוחים שדבר כזה לא יקרה, אנחנו חזקים, מוגנים - וזה קרה. חרדה קיומית כזאת לא מאפשרת להבדיל, אתה מפחד מכולם. הבדל חשוב נוסף, מעבר להפתעה, זו האכזבה. מהצבא, מהמדינה, מההנהגה - מהצד שלך, לא מהנאצים. חוסר האמון הוא מכה קשה. פחד הוא גם חוסר שליטה וחוסר אונים - אלה הדברים הכי גרועים, כשלא יודעים מה יהיה.
"גם החברה הערבית בטראומה", אומרת מארון. "ייקח לנו זמן לצאת מזה. אף אחד לא תיאר לעצמו שדבר כזה יכול להיות. איך העם שלך מסוגל לדברים כאלה? לרצח, לחטיפה, לאונס? זה נורא. גודל האירוע היה מזעזע. נכון שחמאס באו בשביל יהודים, אבל הם רצחו וחטפו גם ערבים, לא הפרידו. החברה הערבית סבלה מאוד. גם הטילים, אנחנו רואים, לא מבדילים בין יהודי לערבי.
"החברה הערבית מכילה את הכאב והיא חלק ממנו. ב-7 באוקטובר הייתי דבוקה למחשב. שני צעירים מעוספיה, שכנים שלנו, היו מאבטחים במסיבת נובה ולא ידעו מה עלה בגורלם למשך 15 שעות. הם היו בבור מלא גופות. שני בחורים צעירים, עדיין בפוסט-טראומה. נורא. מה שמחבר אותנו לחברה היהודית זה דבר גדול, יותר גדול ממה שמחבר אותי לירדנים, לדוגמה.
"מה שלחברה היהודית קשה להבין זה שהערבי יכול להיות מזועזע ומבוהל, לגנות מה שקרה - ובו בזמן להרגיש את הכאב של הצד השני. זה העם שלו. יש אנשים שיש להם שם משפחות, שורשים. אי-אפשר לנתק את הדברים. יש לי חברות טובות, יהודיות, שהילדים שלהן במילואים ואני לא ישנה מרוב דאגה, ותוך כדי כואב לי על האמהות בעזה. להרבה יהודים יש בעיה להבין שאפשר להכיל את שני הדברים.
"הרבה יהודים אומרים שאין להם אמפתיה לצד השני, ובכל פעם שיש קונפליקט, מישהו יגיד לנו - 'לא טוב לכם, לכו למדינות ערב'. אבל אנחנו פה להישאר. להרבה חברים יהודים שלי יש דרכון זר. לי אין. אתם מושרשים ואנחנו מושרשים. אתם לא הולכים לשום מקום וגם אנחנו לא הולכים לשום מקום. כמו שזו החברה שלכם זו החברה שלנו, כמו שזו המדינה שלכם זו המדינה שלנו, כמו שזו האדמה והארץ שלכם - היא גם שלנו. החברה הערבית היא שותפה, בבריאות, באקדמיה, הייתי רוצה לראות אותה שותפה גם בממשלה, כמו שאמר מנסור עבאס, ומשתלבת בכל מקום אפשרי".
באוקטובר, "בתקווה שעד אז החטופים חוזרים ואין מלחמה", תיכנס לתפקידה כרקטור, כלומר המובילה האקדמית של האוניברסיטה. זה יכול לבוא בזמן טוב לחיפה, שמחכה לאישור לפתוח בית ספר לרפואה.
פרופ' מארון חוקרת את הפרעת החרדה פוסט-טראומה, כפי שהיא מתבטאת בבסיס העצבי במוח. אפשר לומר שהיא ביו-פסיכולוגית, או פסיכו-ביולוגית. בגדול, היא מחפשת להשתיק את המנגנונים העצביים שאחראים על גיבוש זיכרונות הפחד במוח.
מה עושה פחד ברמות כאלה למוח שלנו, ולנו, לאורך זמן?
"הפחד משחית את הנפש. פחד הוא מצב מאוד לא חסכוני לגוף, הוא מפעיל את כל המערכות הפיזיות בטורבו ומוריד רמות תפעול ממערכות מתקדמות יותר במוח - כמו היכולת לתכנן את העתיד, היכולת לערוך ויסות רגשי - והן משותקות. פחד הוא תגובה טבעית בעת האירוע, ברגעים שאתה בתוך הפחד אתה לגמרי שם, בהישרדות, בתגובת 'הילחם או ברח', אבל צריך לרדת מהפחד. טראומה נוצרת כשהאורגניזם לא יכול לחזור לנורמלי. זיכרון הפחד כל כך חזק שהמוח לא מצליח להוריד אותו.
"פחד כזה, נרכש, גם גורם להכללות - על ערבים, על חיילים, על המדינה שהפקירה, על הרצון לחיות, על המשפחה - זו טראומה מורכבת מאוד. בנוסף, אנחנו כל הזמן חשופים למיצגים, תמונות, צילומים, רצח, אונס, פליטים, געגועים, מכל הצדדים. זה מצב לא בריא. כל החברה שלנו בטראומה. ואני רוצה להרחיב: כל המזרח התיכון בטראומה מהדבר הזה. אולי אפילו כל העולם - הרי דברים כאלה לא ראינו בעולם המודרני. 7 באוקטובר היה טראומה ויש הרבה מאוד פוסט-טראומה. דרושים זמן, התערבות, פסיכולוגית ורפואית, וסביבה תומכת".
אז במהות הפחד הוא בעיה של זיכרון?
"מתי נוצרת חרדה ופוסט-טראומה: כשהגורם לפחד כבר לא שם, אבל הגוף שלך עדיין במצב של פחד תמידי, אדרנלין גבוה, לא יכול לחזור לחיים רגילים".
ואת רוצה לבטל את הפחד. למצוא את הנקודה ולחסום אותה. איך?
"יש שתי דרכים להוריד פחד. דרך אחת היא לעכב את האמיגדלה, החלק הקדמון במוח, שם נוצר הפחד. דרך שנייה היא לגרות את האזור הקדמי במוח - איפה שנמצאת הפעילות הגבוהה כמו קבלת החלטות, זיכרון, רגש. המחקר שלי בודק איך אתה משחק בין שני האזורים. מצאנו שאם אתה חוסם בחולדת מעבדה את פעילות האמיגדלה, אתה יכול להשכיח את הפחד.
"הצלחנו לגרום לחולדה לשכוח. מרגילים את החולדה למשהו כואב או מפחיד, מודדים לה את פעילות המוח וההתנהגות תוך כדי, ואז חוסמים מוליך עצבי לאמיגדלה, מודדים שוב ורואים שהפחד לא - או כן, כי כל מה שאפשר לכבות אפשר להדליק - ניצת. אנחנו והחולדות אמנם פוחדים אותו דבר בבסיס, אבל המרחק לבני אדם הוא כמובן עצום. בטראומה מורכבת המצב קשה יותר וצריך טיפול משולב".
מתי נוכל לקבל זריקה או כדור לביטול הפחד?
"זה ייקח עוד הרבה מאוד זמן. אנחנו יודעים איך המנגנון עובד, איך להוריד את תגובות הפחד. אנחנו אולי מבינים, אבל רחוקים".
מה אנחנו לא יודעים על הפחד?
"אנחנו לא יודעים מה המשמעות של למחוק את הפחד? מהו אדם בלי פחד? מהו בעצם זיכרון הפחד, את מה מוחקים בדיוק, איזה פרק זמן? לפחד יש תפקיד חשוב. הוא הרי נועד ללמד אותך, לדוגמה, להיזהר כשהולכים בסמטה חשוכה. במקרה של מחיקת פחד, מה יהיה, האם תישאר אותו אדם? למדת משהו - מה יהיה עם זה? האם אפשר רק לעכב את הפחד מלהשתלט, ולא למחוק אותו לגמרי? יש הרבה מאוד שאלות אתיות ואחרות".
המאמץ להבין טוב יותר את המוח על מנגנוניו השונים, והמאמץ המדעי בכלל, הם אנושיים, כלל-עולמיים. כמדענית ישראלית את משתפת פעולה באופן קבוע עם חוקרות וחוקרים מכל העולם. האם רוחות של חרם נושבות גם בתחום שלך?
"הייתה סולידריות גדולה בהתחלה, אבל זה השתנה. אישית לא נתקלתי בחרם או משהו בסגנון, אבל המשימה שלנו זה להיות מודעים - חרם יכול לבוא בשלל צורות: במענקים, בסקירות, בחוסר רצון לשתף פעולה. יש הבדל בין חרם מוצהר לחרם 'אפור', של התעלמות, שקשה יותר להוכיח. והחרם הזה לא יפסח על אף אחד, יהודי או ערבי. כבר עכשיו רואים שחלק מהמאמרים חוזרים.
"תחשוב על חוקר ערבי. נכנס בשיניים לאקדמיה, נלחם פה באפליה ואז עושים עליו חרם כי הוא ישראלי - הקונפליקט עצום. המצב רגיש, צריך לדעת שהסיטואציה לא טבעית, ולהתנהל בצורה אחראית".
אחרי כל מה שדיברנו, הפחד, החשדנות, ההכללות - את רואה את החברה הישראלית מתרפאת?
"אני חושבת שאפשר לצאת מהמצב הזה. אני מקווה מאוד שנחזור להיות מה שהיינו. החברה הישראלית שסועה וצריך לאחות את הקרעים. צריך להסיר את החשדנות, דווקא עכשיו".
איך?
"בהרבה צניעות. אני מסתכלת על עצמי כמי שהיא חלק מהתקווה. עצם זה שנבחרתי - אישה ערבייה - לתפקיד הזה בזמן הזה, זו אמירה חזקה מאוד של הנהגת האוניברסיטה. אני רוצה מאוד להצליח, שהדבר הזה יהיה נקודת אור. אני חוקרת, אני מדענית, אני לא פוליטיקאית. מה שמעניין אותי זה מדע, אקדמיה וכוחה של מערכת ההשכלה הגבוהה בשילוב החברה הערבית, החרדית, האתיופית. זה אני וזה מה שאני מייצגת".
"אם דיברנו על תיקון", ממשיכה מארון, "אפשר להסתכל על מה שהיה מעוד כיוון חיובי: הפעם, שלא כמו בשומר החומות, לא היה קו שבר בינינו. כל החששות ממה שיהיה בחברה הערבית התבדו. גם המנהיגים שלנו הביעו זעזוע ויצאו בגינויים חריפים. אני לא אחראית על מה שאחרים אומרים, אבל עובדה שרק מיעוט שבמיעוט בחברה שלנו אומר דברים אחרים.
"צריך לחזור לחיים המשותפים, להסתכל מעבר ל-7 באוקטובר. הייתה לנו קורונה, הצוותים הרפואיים היו שם, יהודים וערבים כתף אל כתף, מחאנו להם כפיים. גם מ-8 באוקטובר ואילך, הערבים החזיקו את מערכת הבריאות כשהיהודים היו בצו 8 - זה היה סימבולי. הייתי עם אמי ברמב"ם וחוויתי את זה. זו השפיות. זו התקווה.
"הקונספציה נפלה - שאנחנו חזקים ואף אחד לא יכול עלינו - אבל אולי דווקא מתוך החולשה הזאת יגיע הפתרון, נלמד שאי-אפשר רק לעשות הסכמי אברהם עם מדינות רחוקות, אלא יש לנו שכנים. שגם הם חשובים. צריך לדאוג לעתיד, לחלומות גם בעזה. בחרתי בשירי ביבס ובסבתות מהקיבוצים לנשות השנה שלי ואני איתן. מצד שני, ובלי להתפשר, אני רוצה שהצד השני יחיה בשלום, שהאמהות בעזה יגדלו ילדים לתקוות ולחלומות, לקדושת החיים, ללימודים. זה החלום שלי, השלום".
מארון מביטה מהחלון הגדול. השמש כבר שקעה וחיפה הדליקה אורותיה. את האופק לא רואים בשעה הזאת, אבל תמיד מותר לשאוף אליו. "לפה ביירות קרובה יותר מאילת", היא אומרת. "הגיע הזמן - אולי דווקא כשאנחנו לא הכי חזקים, אולי זה יגרום לנו להושיט יד, להעצים את הסיכויים לשלום. לעבור את הטראומה הזאת. ככה אי-אפשר להמשיך. אני מאמינה שההתקרבות שהתחילה, ונפסקה, תחזור. הכל יכול לקרות, גם דברים טובים. הנה - קרה שיש פה רקטורית אישה, אפשר להיות גם אופטימיים. נכון, כרגע אין סיבה לאופטימיות, אבל יש דברים שמעוררים תקווה. תקווה יכולה להוריד את מפלס הפחד. אני אופטימית, תמיד הייתי. הזמן ירפא. קודם כל צריך להחזיר את כל החטופים. וגם לתת לצד השני תקווה".
