יותר מחצי שנה חלפה מאז טבח 7 באוקטובר, והמראות והזיכרונות מאותן שעות מבעיתות עדיין מלווים את רוני איסקוב. "יש לי מדי פעם פלאשבקים", הוא מספר, "זה משהו שאי-אפשר לשכוח אותו. שואה".
איסקוב, אב לארבעה ילדים, נולד וגר בשדרות כל חייו. בעבר כבר נפצע מירי לעוטף, אבל שום דבר לא הכין אותו לעוצמת הטראומה שהוא מתמודד איתה מאז שמחת תורה.
"אנחנו רגילים לצבע אדום מדי פעם, טפטופים כמו שקוראים לזה במדינה", הוא אומר, "אבל באותו בוקר זה היה שונה. ביקשתי מאשתי ומהילדים לשכב מתחת למיטה. סמוך לבית שלנו היו מחבלים, במשך שעות היינו בדממה ובחושך כדי שלא יראו שיש אנשים בבית. ביום ראשון בבוקר החלטתי לקחת את הילדים לגרושתי. הקטנים שכבו על הרצפה של המכונית והילדה הגדולה התעקשה לשבת לידי מלפנים. כבר בתחילת הנסיעה שמענו יריות. הצעקות של הבת שלי, 'אבא יורים, אני מפחדת למות', צרובות לי בזיכרון עד היום, גם את מה שראינו בחוץ. זוועות. גופות, טנקים בעיר".
3 צפייה בגלריה
רוני איסקוב "אני עדיין שומע את הצעקות של הבת שלי, 'אבא יורים, אני מפחדת למות'. ראיתי גופות, טנקים בעיר" מרכז חוסן שדרות
(צילום: הרצל יוסף)
הימים הראשונים אחרי הטבח היו קשים ביותר, וכאמור הזיכרונות מלווים אותו באופן מוחשי עד היום. "פינו אותנו למלון באילת", איסקוב ממשיך, "בהתחלה לא יכולתי לצאת מהחדר. הייתי שומע שוב את הצעקות של הילדה שלי. עד היום יש מקומות בעיר שמעלים בי זיכרונות. אני מטופל במרכז חוסן, זה עוזר לי המון, ולאט-לאט אני חוזר לעצמי. בלי מרכז חוסן, לא יודע איפה הייתי נמצא היום. אבוד".
לימור אילת: "זה לא נורמלי לדבר על הדברים האלה כל היום, זה לא נורמלי לחשוב את המחשבות האלה, זה לא נורמלי לפתוח את הטלוויזיה ולהתחיל לבכות. אבל כנראה שאצלנו זה חלק מהחיים. אף אחד לא באמת יודע כמה זמן נהיה כך"
לילות ללא שינה
גם לימור אילת ממושב יבול מתארת התמודדות נפשית שמלווה אותה עד היום. "זה לא מאחורינו, זה נוכח לגמרי בחיים שלנו", היא אומרת, "עכשיו זה רק מפורט יותר, פרוס יותר לנגד עינינו. אף אחד מאיתנו לא ישן כמו שצריך בלילה".
אילת, אמא לשלושה ילדים, הייתה בביתה שבמועצה אזורית אשכול כשהתחילו האזעקות באותו הבוקר. "הגענו לממ"ד ותוך פחות מעשר שניות החשמל פסק, כמעט שלא היה אינטרנט או קליטה", היא משחזרת, "אחרי שעתיים בערך התחלנו להבין מה קורה סביבנו. אחד הילדים שאל אותי מה לעשות כשהמחבלים ייכנסו, להתנפל עליהם עם סכין? לתת להם להרוג אותי? או לתת להם לקחת אותי? בלילה קיבלנו כבר הודעות על הרבה אנשים שאנחנו מכירים שנרצחו. ישבו ובכינו את נשמתנו עד הבוקר".
היא אומרת ש"יש לי הרבה בלאקים מאותו יום. אני לא יודעת לחבר את הכל לרצף אחד. אני בטיפול במרכז חוסן, אבל זה לא משהו שאני מצליחה עדיין לעשות. זה לא נורמלי לדבר על הדברים האלה כל היום, זה לא נורמלי לחשוב את המחשבות האלה, זה לא נורמלי לפתוח את הטלוויזיה ולהתחיל לבכות. אבל כנראה שאצלנו זה חלק מהחיים. אף אחד לא באמת יודע כמה זמן נהיה כך".
הסיוע בדרך
עם המציאות אותה מתארים איסקוב ואילת מתמודדים רבים מתושבי עוטף עזה, אבל המענים בשטח רחוקים מלהספיק. "יש אנשים שפוסט-הטראומה מתפרצת אצלם רק עכשיו, כשהם חוזרים הביתה", מסבירה חן שמר, פסיכותרפיסטית מומחית בטראומה, אובדנים והתערבות במצבי חירום במרכז החוסן של שדרות, "זאת אומרת שזה ממש לא עניין של זמן, כי כל אחד מגיב אחרת".
שמר, תושבת שדרות בעצמה, עובדת במרכז חוסן מאז צוק איתן. "אנחנו כרגע בסרט אחר לגמרי", היא אומרת, "רואים העמקה של רמות החרדה. יש הרבה מאוד אנשים שסובלים מקשיי הסתגלות של חזרה לשגרה, כשבעבר גם אנשים שהיו בתוך הטראומה והתמודדו עם חרדות גבוהות איכשהו חזרו לתפקוד. הרבה אנשים שאני מטפלת בהם ברמות חרדה מאוד גבוהות. לא מצליחים לצאת מהבית, או שמוכנים לצאת רק עם ליווי. חווים דיכאון כי הם מרגישים נבגדים ומרומים שהוחזרו לביתם לאחר שהובטחו להם הבטחות".
לדבריה, כמות המטפלים במרכז החוסן שולשה בחודשים האחרונים, בהתאם לכמות הפניות, אבל עדיין ישנן רשימות המתנה ארוכות. "אנשים לא מקבלים מענים כי גם בקופות החולים אין מספיק פסיכולוגים ופסיכיאטרים, וגם אצלנו", היא אומרת.
בימים אלה פועל ארגון "ג'ואיש נשיונל פאנד ארה"ב" לפתיחת מרכזי חוסן נוספים, בהם אחד גדול במועצה האזורית אשכול, שיאפשר אלפי שעות טיפול נוספות. המרכז צפוי להיפתח בעוד כ-18 חודשים.
"אנחנו באירוע מתמשך ולאנשים מגיע לקבל טיפול", מסכמת שמר, "לפעמים זה 12 מפגשים, לפעמים זה 24. אנחנו רואים תוצאות, אבל יש טריגרים. פתאום יש אזעקה, נפילה בעיר, התרעה על חשש לחדירה - וזה גורם לרגרסיה מאוד גדולה. זו הבעיה לחיות במצב חירום מתמשך. יש הרבה השלכות לזה".
פורסם לראשונה: 00:00, 02.05.24
