"הגלגלים כבר התנתקו מהקרקע. הדרימליינר מפלס דרכו קדימה, אל התפוח הגדול. מאחוריו ישראל נעלמת. אני מביט מבעד לחלון המטוס החשוך. בתוכי ערבוב רגשות. חשש עם התרגשות, דריכות עם שחרור. הידיים מזיעות, הלב פועם בחוזקה. מה יקרה? איך אתמודד? איך אוכל להיות בחוסר ודאות ושליטה?
וזה בדיוק כמו בטיסה הקודמת. אז זה היה מהולנד לישראל. או אם לדייק, מהולנד לעזה. ליל 6 באוקטובר תפס אותי בחופשה עם האחיין שלי. בשמונה וחצי העירו אותי טלפונים. ומהר מאוד אני על המטוס. ובדיוק כמו עכשיו הידיים מזיעות, הלב פועם בחוזקה, מסתכל דרך החלון. העולם נע תחתיי, יבשות, אוקיינוסים, מבלי לדעת מה מחכה לי. מבלי לדעת שחיי הולכים להתהפך. מבלי לדעת שתכף אחטוף כדור בפנים שישנה הכל" (דברים שכתב הלוחם עומרי ארנטל).
"אדוני, תראה לי את זה", המאבטחת בכניסה לאולם העצרת הכללית של האו"ם, שבשכונת טרטל ביי, נדרכת. ארנטל מראה לה את כדור הרובה שתלוי על הצוואר, לוחש לה באוזן משהו. ההבעה שלה משתנה, היא לוחשת חזרה. ואז מאבטחת באו"ם ולוחם צה"ל פצוע עומדים ומתחבקים. תחתיהם העולם הנאור.
ובעולם הנאור, בעצרת, נואם עכשיו גלעד ארדן. "תתביישו! ואתם פה כולם שותקים?", שגריר ישראל באו"ם נוזף באולם כמעט ריק ואז נאנח. האנחה אולי החמישית או השישית שאני סופר. בערב, כשאפגוש את ארדן, הוא יאמר שלא ממש שם לב לזה. ושזה ממש לא מלמד שהתייאש.
עומרי ארנטל: "האו"ם אמור להיות בית לחיבור, לשלום ולצדק. במשך חודשים ברצועה ראיתי בעיניים שלי שכולם רוצים במוות שלנו. בחדר של בן שלוש ראיתי פאזל עם דגם של ישראל בלהבות"
לפניו נואם הנציג הפלסטיני. סטופ ארמינג יזראל, סטופ ג'נוסייד, כאלה. ארנטל מזדקף מכעס. הוא יועץ תקשורת, הדובר של אגף השיקום. מורגל לפוליטיקאים, לשקרים. אבל כאן זה אחרת. את הסכסוך, את האמת, הוא נושא על פניו.
"פייק ניוז אחרי פייק ניוז, איך אפשר?", הוא כועס, "האו"ם אמור להיות בית לחיבור, לשלום ולצדק. אני לא מדבר מ-30 אלף רגל. במשך חודשים ברצועה ראיתי בעיניים שלי שכולם רוצים במוות שלנו. בחדר של בן שלוש ראיתי פאזל עם דגם של ישראל בלהבות".
אנחנו כמה ימים אחרי הנחיתה בניו-יורק. משלחת של 21 לוחמות ולוחמי צה"ל שנפצעו במלחמה ונמצאים כאן, מטעם ארגון נכי צה"ל, בתוך מסע שהוא לא רק NBA וברודווי, וגם לא רק מפגשים עם הקהילה היהודית והסברה, אלא קודם ובעיקר מפגש של הלוחמים עם עצמם. עם הטראומות הטריות. יש פה אפילו מילואימניק מעוקץ שהגיע עם סרט האשפוז על היד, כאילו ברח מבית החולים. צפו בסיכום המסע:
מסע פצועים מהלחימה בעזה לניו יורק
(צילום: אלעד מלכה, עורך וידאו: רם שמי)
מעלינו, אחרי ימי קור מתישים, השמש פוערת בשתי אצבעות חריץ מבין העננים, מציצה. השמש הכי שקרנית שתפגשו. כפסע ממחממת. כשנחתנו שמי מנהטן טיפטפו אפור והשחר התלבט אם כדאי בכלל לעלות. ובכל זאת עומרי הוריד מעיל. "חם לי", אמר. ואז נאנח.
לאחרונה חייו נעים בין חלונות מתעתעים והוא כמו משקיף אל הלא-נודע. פעם חלון המטוס מהולנד למלחמה, פעם זה שהביא אותו הנה, לניו-יורק, וביניהם חלון נוסף: של המסוק שחילץ אותו, והוא מתעקש לשבת בתוכו, על האלונקה, להיות בשליטה, להחזיק הכרה, רואה את כל הדרך עד לבית החולים שערי צדק.
לא קל לעומרי לרדת אל הפיר שבנפש, ולדבר על הרגשות שמסתתרים שם. את הפרטים העובדתיים, לעומת זאת, הוא משחזר רגע אחרי רגע.
"דה לסט דאנס", ככה הם קראו לפעולה שהייתה אמורה להיות האחרונה עבורם, בדרג' תופח, לפני היציאה מעזה.
הוא בן 37, אב לשניים, מילואימניק, קשר סמג"ד בהנדסה קרבית. באותו יום היו צריכים לטהר את האזור, לאתר מנהרות. ואז פיר מתגלה. התמונה חקוקה בעומרי.
זה פיר שצמוד לחצר בית חד-קומתי, ליד מטע תפוזים. מהפיר עולה עשן, שני רימונים שנזרקו אליו. עומרי לא יודע להסביר למה, אבל הוא אומר לחייל ששומר על הפיר: זה בסדר אח שלי, אני מחליף אותך.
"אחרי שתי דקות פתאום יש תחושה כזאת, קשה להסביר, שמשהו קורה לי מתחת לרגליים. הדלקתי פנס לראות מה קורה בפיר, ואז צרור. פטיש חמישה קילו רותח בתוך הפנים. אני מיד מתהפך על הבטן, זוחל 20 מטר למחסה. צועק 'נפגעתי, נפגעתי'. כל החבר'ה מתחילים לירות לפיר בטירוף".
קאט. את הפנים של זה שירה בו עומרי לא ראה. אולי עדיף, הוא אומר. אחרת הפיר שחוזר בסיוטים היה מגיע גם עם עיניים. ומבט. עדיף בלי. את חומרת הפציעה, בכל אופן, כדור שנכנס מהלחי, פגע בלסת, ירד לצוואר, עומרי ראה דרך עיני הלוחם שנזעק לטפל בו. ואז דרך עיני הרופא, שהזמין פינוי מוסק דחוף.
את הזמן הקרוב הוא יעביר בניסיון להישאר בהכרה, בשליטה. "זה האופי שלי", עומרי מסביר. ויש עוד משהו: אמא שלו איבדה את אחיה, רב"ט אברהם סילוק, במלחמת כיפור. אז עומרי חייב להיות זה שמודיע.
הוא זוכר את עצמו ממתין למסוק ירוי בפנים, כשלגופו רק תחתונים ונעליים. מחזיק תהלים ואת תמונות הילדים. "רגע הזוי, ביקשתי סיגריה, לא נתנו לי", נזכר. ואז מסוק, ושוב חלון, ושוב ידיים מזיעות, ופעימות לב. ונחיתה בבית וגן. בדיוק היה שם משחק כדורגל של הנוער של בית"ר. "תנו לדרוך על הדשא", צחק כשהורידו אותו באלונקה. ואז, בחדר הטראומה של בית החולים, מעליו איזה 15 פרצופים, אחת הרופאות מוציאה טלפון, מחייגת לאחיו, שמה על רמקול. "ואני אומר לו: אני בשערי צדק, נפצעתי, הכל טוב, תגיעו".
ואז חושך. קאט. ושוב אנחנו בניו-יורק. מטיילים בלב הקוסמוס. מהפציעה ההיא נשארה לו צלקת יפה בלחי, סיוטים, וכדור שהפך לשרשרת. תזכורת, הוא אומר. שהחיים שבריריים, שאי-אפשר לשלוט בהם, שצריך לשחרר. "הירייה הזאת הייתה לשים מראה מולי", הלוחם שנע בין חלונות לבין פירים שבנפש אומר, "אלוהים אמר, 'יפה מאוד חמוד שאתה רוצה לשלוט אבל תכלwס אני אחליט".
ליהיא קקון: "חשבתי שאני בחלום. מה, אתם מספרים לי סיפור שקרה בטלוויזיה? יש לי פאקינג מזל. איזה כיף שאלוהים נתן לי צ'אנס לחיות ולהרגיש את כל זה. כל אחד שאני מכירה נכנס לי ללב. הלב שלי צריך לגדול"
רימון בתוך הממ"ד, דם בכל הבית
"ואני בעיר נמל/ דייגים חוזרים בערב/ בקבוק של וויסקי שוב ביד/ כך אשכח מהלבד", מילות "עיר נמל" של איל גולן ממלאות את האוטובוס.
ליהיא קקון החדשה עומדת מלפנים, ליד הנהג, רוקדת. סביבה, מחוץ לאוטובוס שמזדחל בפקקי מנהטן, טיפות גשם מהול בוויסקי. מפזזות בשדרות הניאונים המהבהבים. מה ליהיא קקון הישנה הייתה אומרת על זו החדשה? כנראה הייתה מבקשת שתשב בהול, שלא תפדח.
בעיה. רק החדשה פה. זו שהתעוררה ללא זיכרון השבת ההיא והשבועות שאחריה. זו שכאילו השתלטה על אוטובוס. לוקחת את המיקרופון, והיידה, זיופים של היוניברס. "בכיתה ו' הייתי במקהלת בית הספר ולא נתנו לי סולו", עוצרת להסביר, צוחקת. דופקת סיבוב במקום. צועדת. לראשה סרט שמסתיר את הצלקות. ואז פזמון. "תצטרפו, תעזרו לה", דר עדיקה, החברה הטובה שלה מהצבא מבקשת.
לידי, באוטובוס, יושב עמית כזרי. כמעט בלחש לוחם הנח"ל מספר על קרבות 7 באוקטובר, איך פונה במצב קשה, עד היום יד ימין לא ממש מתפקדת. איך איבד חמישה חברים ואיך הובילו אותו באלונקה מטיפול נמרץ להר הרצל, ללוויה של טל לוי, החבר הכי טוב שלו. זה שהיה אמור להשתחרר איתו ממש למחרת.
"מסתובב ברחובות", ליהיא עם האצבע למעלה, חולפת ליד המושב שלנו. סוחפת את כולם בשירה. מהמושבים האחוריים מדליקים פנסים בנייד. עמית לא מצטרף. הוא כמו במקום אחר. לא ברור איפה, אבל לא באוטובוס. מולו עכשיו נחמן דקל ז"ל, חבר אחר שנפל באותה השבת. "הוא היה שר ממש יפה, נחמן אהב את איל גולן", עמית נזכר.
כמה דקות חולפות, וליהיא, כמו בטריה שאזלה לה הסוללה, צונחת במושב. העיניים בוערות. בולעות את מה שליקום שמחוץ לאוטובוס יש להציע. ותכף תניח ראש על דר, תעצום עיניים."יש לי פאקינג מזל. איזה כיף שאלוהים נתן לי צ'אנס לחיות ולהרגיש את כל זה. אתה יודע איזה מלהיב זה? כל אחד שאני מכירה נכנס לי ללב. הלב שלי צריך לגדול", ליהיא תתאר תכף את מה שבתוכה.
זה יקרה כשנשב, והקצינה בת ה-21 מקיבוץ חולית שבעוטף תחזור אל השבת ההיא. סיפור שתתאר מתוך חלקי פאזל שאספה מאחרים. ובסיפור שרשרת אזעקות; אבא שיוצא מהממ"ד ומהחלון קולט שתי דמויות על הכביש, מדברות בערבית; ואז קולות ניפוץ זכוכית מהמרפסת; ואז האב יורה באחד המחבלים והשני בורח, חוזר עם עוד חמישה; ואז ירי בכל חלקי הבית, רימון שנזרק לממ"ד, ומטען שמתפוצץ על חלון הממ"ד; ותוך כדי ליהיא נפצעת אנוש, מחרחרת; רסיסים בגולגולת ובעוד חלקי גוף; אחותה חוסמת את זרימת הדם בשמיכה; ואמא שלה מבצעת החייאה שוב ושוב; ותוך כדי מורחת את הדם של ליהיא בבית, כדי שיחשבו שהן מתות.
הרבה המולה. הרבה דרמה. וליהיא לא זוכרת כלום. "וזה הכי משגע בעולם. אתה לא מבין כמה ניסיתי להיזכר. בגלל זה חשבתי שאני בחלום. מה, אתם מספרים לי סיפור שקרה בטלוויזיה?". רק בערב היא פונתה לשערי צדק, כשהמשפחה מאחור. דר שגרה בירושלים הייתה הראשונה להגיע. "כשראיתי אותה התעלפתי. במקום לטפל בה, טיפלו בי", דר צוחקת, ומתארת איך לא זזה ממיטת החברה חסרת ההכרה. "אמרתי, זה לא הגיוני, היא תקום. אין דבר כזה. היא יודעת שאסור לה למות".
ואז סרטון. רואים בו את דר משמיעה שיר, "אהבה של ילדים", של איל גולן. "לילוש תפתחי את העיניים, בבקשה, רק תראי לנו שאת בסדר. בבקשה. את יכולה", היא מפצירה בחברה הטובה. מתחננת. לא מרפה.
"אל תבכי קרן שמש", מתנגן עכשיו באוטובוס. ליהיא שוב מזדקפת. מסתובבת לקהל שבאוטובוס. שרה. ודר איתה. "קרן שמש", היה השיר שאיתו התעוררה בבית החולים. בסרטון מאותו רגע רואים שני ליצנים מנגנים לה על סף המיטה. ואז פוף, קסם, ליהיא החדשה פוקחת עיניים.
"ליהיא הקודמת הייתה מופנמת בטירוף, אפילו המבט שלה השתנה", דר, שמכנה אותה "שייני", אומרת. "זה כמו חלום. באמת חלום", ליהיא מסכימה. ואז נותנת יד לזו שלא עוזבת אותה מאז 7 באוקטובר, ומתחייבת: במסע הזה לניו-יורק, 20 הלוחמים הפצועים שסביבה הולכים להרגיש אותה. "אני אעשה את החוויה ליותר כיפית", קרן שמש מבטיחה. טיפות וויסקי וגשם רוקדות סביבה.
"אף אחד לא יכול עלינו"
מגדל האדסון יארדס, תצפית אדג'.
קר פה ברמת ההדים מהפה והנטיפים מהאף. אפילו הציפורים לא מעיזות להמריא לפה בלי בלוני חמצן. תחתינו, מרחק 100 קומות, 1,131 רגל, פרוסה עיר שתי וערב. לכאן מגיעה עכשיו רכבת ההרים המשוגעת של נטלי זיתוני ובנה אביתר. רכבת שחלפה בעמקים הכי מבעבעים, טיפסה, שוב צללה אל תחתית חסרת נשימה, התפתלה, ועכשיו השיא.
"וואו, גג העולם. לראות את אביתר כאן זו תחושה של 'עשיתי זאת'", נטלי מוחה דמעה. ועוד אחת. ואז מגלה: הוא אפילו ביקש שנצטלם.
6 צפייה בגלריה
נטלי ואביתר זיתוני. "לראות את אביתר כאן, על גג העולם, זו תחושה של 'עשיתי זאת'"
(צילום: אלעד מלכה)
היא האמא הכי מרגשת שתפגשו. באחריות. רק שמאז שאביתר, 26, מ"פ בצנחנים, נפצע קשה, היא לא הרשתה לעצמה לבכות. את האנרגיות שמרה למאבק לחיים. והנה עכשיו, דווקא בשיא, הן משתחררות חופשי. כמו גשם על פני ההדסון.
לא רחוק ממנה מסתובב אביתר על כיסא הגלגלים. מבסוט אש. איכשהו יצא שביום הטיסה השתחרר מבית החולים. הפצוע הוותיק ביותר בשיקום של שיבא הלך הביתה, כלומר לניו-יורק. "יש עוד התמודדות, הרגל מהמפרק ומטה לא בתפקוד מלא", אמר לי בבוקר, רגע לפני טופס הטיולים החוצה מבית החולים. ואילו עכשיו, באדג', הוא אומר: "תחושה של אף אחד לא יכול עלינו". ואז עוצר. מביט למטה, מטפורית, אל הנקודה הכי נמוכה שחווה.
אביתר זיתוני: "אתה שוכב על הרצפה המון שעות, מדמם. לוקח מקל ונושך. מנסה לא לאבד הכרה, אחרת זהו. ומחכה. ומחכה. עד שמישהו מוציא אותך החוצה. רק כשאתה על אמבולנס, אומר 'אביתר זיתוני', הגוף שלך אומר 'תשחרר', ואתה מאבד הכרה"
ב-7 באוקטובר הפלוגה שלו סגרה שבת. הוא מיד ירד דרומה, לקח איתו מחלקה לכיסופים. בהתחלה, הוא נזכר, דממה בקיבוץ. אפילו ציוץ ציפורים. ואז, אחרי גן הילדים, היתקלויות, תופת. אחד הכדורים פוגע לו בירך, בעורק הראשי.
"ואתה שוכב על הרצפה המון שעות, מעל ארבע, מדמם. לוקח מקל ונושך. מנסה לא לאבד הכרה, אחרת זהו. ומחכה. ומחכה. עד שמישהו מוציא אותך החוצה. רק כשאתה על אמבולנס, אומר 'אביתר זיתוני', הגוף שלך אומר 'תשחרר', ואתה מאבד הכרה". ואז, אחרי 12 יום בטיפול נמרץ, כשהוא מורדם ומונשם, מלא צינורות, אביתר מתעורר. בקושי מדבר, בצקות. מתעורר כדי לגלות שהעולם בחוץ אחר. מלחמה, חטופים, שישה לוחמים שלו שאינם. "ואתה בבית חולים, כולך כאוב".
יום עובר על ניו-יורק, אנחנו בדרכנו לגראונד זירו ולמוזיאון 9/11 להנצחת 11 בספטמבר שלהם, 7 באוקטובר שלנו.
"ישנתי טוב", נטלי מדווחת באוטובוס. קצת לא נעים לה. יש לה עוד בן בחאן-יונס, ועוד אחד בצפון, והבלגן בארץ וזה. כשאביתר היה בטיפול נמרץ, היא מגלה, ישנה הכי טוב. "פרדוקס מטורף. הבן שלי נאבק על חייו, הטלפון עלינו, שנהיה מוכנים, ואני ישנה הכי טוב", היא משחזרת.
עוד רכבת הרים של שיחה מחכה לנו. עליות, ירידות ודמעות אמא. רגע היא נזכרת בפעם ההיא בטיפול נמרץ, שבה איל גולן הגיע מלווה בפמליה כדי להופיע לאביתר, בתיאום והכל, אבל הבן בכלל ישן. "עד היום גולן חייב לנו הופעה פרטית", צוחקת. ורגע אחר כך היא עוצרת, שותקת, מחפשת נשימה, לא מוצאת, ואז מתארת איך בליל שבת אחד בבית החולים, אחרי שאביתר התאושש מעט ואפילו אכל איתם, הוא פתאום התלונן שרטוב לו ברגל. "אנחנו מרימים את השמיכה, הכל דם. לאט-לאט אני רואה אותו דועך. נהיה לבן. והעיניים שלו מסתכלות עליי כמו ביום הראשון שלו בכיתה א'. אותו מבט של אז, של חוסר אונים.
"ואז רופא מגיע בריצה, ועוד רופא, והבן אדם דועך. ואז תשע שעות ניתוח. רגע אנחנו רוקדים סביבו, ורגע אני יושבת בחוץ, מתפללת".
אז ככה זה אצל הזיתונים. רגע על אדמת כיסופים המדממת, או בטיפול נמרץ בשיבא, החיים אוזלים, ורגע באדג', או בטיימס סקוור, בין אורות נוצצים, הכי נוצצים שאפשר. ובכל אלה אמא ליד, לוודא שלא יחזור המבט ההוא מכיתה א'.
"זה לדעת להחזיק את הטרפת והטרללת למול החיים. לדעת לשזור את המציאות עם הפיקים", נטלי מסכמת. ואז מוסיפה, כאילו לעצמה: זה לא הגיוני. עם הסווטשרט היא מוחה עוד דמעה, גדולה כזאת, אחת שחיכתה לפחות חצי שנה.
עמית ורועי גור: "הכל אנחנו עוברים יחד. אנחנו הפסיכולוגים הכי טובים אחד של השני. באנו לכאן כדי לחזור לילדה שלנו הורים טובים יותר. אנחנו במסע של לבחור בחיים. מסע של אריה ולביאה"
מסע של אריאה ולביאה: "באנו לבחור בחיים"
יש פה רגע נוגע.
עידן קלימן, יו"ר ארגון נכי צה"ל שנפצע לפני 31 שנה בחאן-יונס ומאז הוא בכיסא גלגלים, עוצר את העולם למסר. "לא קיבלתם פטור", הקול שלו רועם בפני הלוחמים הפצועים שמולו, אלו שאיבדו חלקים מהגוף, מהנפש, ממי שהיו קודם, ועכשיו חייהם החדשים. "יש לכם עוד הרבה מה לתרום למדינה. אתם לא מבינים איזה שירות עשיתם, רק מזה שישבתם פה עכשיו ונתתם כבוד לאדם שמותקף על זה שהוא מגן על ישראל".
אנחנו בחדר מרופד שטיחים בסיטי הול, סביבנו מלא תמונות של חמורי סבר במסגרות זהב, ובמרכזן אלכסנדר המילטון, מהאבות המייסדים של ארה"ב שמת בדו-קרב. סיפור אמיתי. הרגע יצא מפה, בצעדים מהירים כאלה, אריק אדמס, ראש עיריית ניו-יורק, לוחץ יד של לוחם או שניים על הדרך - אחרי שחזר על מחויבותו: "אמשיך לעמוד לצידכם ולצד האמת עד שזו תנצח".
רגע קודם, המנהיג שהיה פעם שוטר, היישיר מבט של כבוד אל עמית ורועי גור, מג"בניקית ובלש משטרה, אישה ובעל, שיצאו בשבת ההיא מהבית באופקים ולא ידעו אם ייפגשו שוב.
רועי ועמית נפגשו שוב - רק כשניים אחרים מאלו שנפרדו. תכף יתארו. אבל קודם הם נזכרים בדייט הראשון שלהם. עמית ישר הזמינה אותו לעלות, לפגישה חזיתית עם ההורים. ורועי זרם. "תחושת בטן שזה זה רק מלהסתכל עליה", מסביר. אחרי שלושה חודשים כבר התקעקעו יחד, הוא חצי אריה, היא חצי לביאה.
ואז 7 באוקטובר. רועי יוצא מהבית ראשון. הוא מתאר לחימה בדרך לתחנת המשטרה באופקים, ואז ברחובות, מראות נוראים, חברים על הכביש. "עד היום, באזורים האלה, אני מקבל פלשבקים. כאילו אני בסיטואציה", הוא מגלה.
והקשר, הקשר. "אתה שומע, 'למה אף אחד לא בא לעזור'. ובדיווח הבא, שומעים אותו צונח. או אומר בנשימות אחרונות, 'תמסרו לאשתי שאהבתי אותה'". קצת אחריו עמית נותנת נשיקה לביתם מיאל, בת פחות משנה, ועם אקדח יוצאת להילחם לצד יהודה קאדר, לוחם שתחת פיקודה.
תיאור הגבורה שלה, בדקות הקרובות, כולל דילוג בין זירות. צומת מגן, עין הבשור, ואז בדרך לרעים עמית נפצעת מירי ורסיסים בשתי הידיים, תחת אש מצליחה לפנות קצין פצוע. רק אחר כך היא מבינה שיהודה נפל. "והלב שבור, זה חייל שלי", היא אומרת, "המשימה של כל מפקד זה להחזיר את החיילים שלו הביתה".
עכשיו הם כאן, כשמתפתלים ברובע ברוקלין, שניים שמנסים, בכוח מנסים, ליהנות ממה שהעיניים רואות. "כי למה שאטוס לחו"ל כשיהודה לא בחיים?", עמית שואלת, "ולמה שאחייך כשזה מה שקרה? עד לא מזמן לא הייתי שומעת מוזיקה ולא אירועים".
"אשמת הניצול", קוראים לזה. והמשימה שלהם, כאן בניו-יורק, היא לתת לה פייט. הם יעשו את זה יחד. "הכל אנחנו עוברים יחד", רועי מבהיר, ומוסיף: "אנחנו הפסיכולוגים הכי טובים אחד של השני". "באנו לכאן כדי לחזור לילדה שלנו הורים טובים יותר", עמית מוסיפה ותכף תניח ראש על רועי. "מסע לבחור בחיים", רועי קורא למשימה שלהם. מסע של אריה ולביאה.
"מתחנן לגוף שלי לנשום, רק עוד נשימה אחת"
ברודווי, "מלך האריות". הלסת נשמטת. על הבמה ג'ירפות, צבועים, הכל. "אני אמיץ רק כשאני מוכרח להיות", אומר מופסה לבן, סימבה. מוזר. לפניו, שעתיים קודם, אחד הלוחמים הפצועים אמר משהו דומה. שהמציאות הכריחה אותם להסתער, להרוג, זה לא בא מבחירה.
זה קורה במפגש עם סטודנטים יהודים מאוניברסיטת קולומביה. לא רחוק מאיתנו הפגנה פרו-פלסטינית. צועקים, משולהבים, צועדים. אם היו יודעים שממש לידם מכונסים לוחמים ישראלים, בכלל קרחנה ולהקתה.
אבל עכשיו הסטודנטים משתפים את הלוחמים. גם הם תחת מתקפה, כזו שתחריף בשבועות הבאים. "זה כמו אקססוריז", אומר אחד על השנאה לישראל. "עשו דמוניזציה למילה ציונות", מתאר אחר, "סטודנטים מוסתים טוענים שהלחימה בעזה היא סביב דת וצבע".
איתי שגיא: "אתה לא מרגיש כאב, רק שמשהו קרה. לא הצלחתי להרים ידיים. ואני אומר, 'אני אנסה לנשום', לא מצליח. ואני מרגיש שהנשמה שלי פשוט יוצאת מהגוף. ואני מסתכל מלמעלה, רואה גופה במצב גרוע. מזהה את הפנים שלי. נופל לי האסימון. וזה גורם לי לצעוק על הגוף שלי לנשום. אני מתחנן לגוף לנשום. וכשאני חוזר לגוף שלי אני אומר לעצמי, 'עוד נשימה אחת'. וגם יודע שננצח"
איתי שגיא, בן 25 מקיבוץ גדות, מילואימניק במגלן, סטודנט ברייכמן, שומע אותם. "אתם חייבים להילחם על אמריקה שאתם אוהבים", הוא מפציר בהם, "תמיד תהיה לכם את ישראל כגיבוי".
יום או יומיים אחר כך איתי משחזר את סיפור המלחמה שלו. הוא בדיוק חזר מהמחזמר "המילטון", ואז קפץ לצ'יינה טאון, גמר להם את כל הדים סאם. הוא משתרע על אחת הספות במלון. כבד לו.
זה קרה ב-11 באוקטובר. הם היו בדרך לגבול צפון הרצועה, לקיבוץ זיקים, כשאחד הרכבים שבק ופצ"מרים נורו לעברם. הם התפצלו. חצי כוח ליד הרכב, חצי ליד מיגונית סמוכה. דקות אחר כך מחבלים מסתערים. "אני מוצא את עצמי על פתח המיגונית, רואה את החברים שלי נופלים, בדרך הורגים שני מחבלים", איתי מתאר, "מבין שכל החיים הובילו אותי לרגע הזה. במשך כמה דקות נלחמנו ממטרים ספורים. הם יורים צרורות, אנחנו ירי מדויק. הצלחתי להרוג שני מחבלים".
זוכר פנים? אני עוצר אותו. "זוכר הכל. הסתכלתי להם בעיניים. ראיתי שהם באים להרוג לשם ההרג. לא כדי לחזור הביתה. פעם ראית מבט מלא שנאה? ככה הסתכלו עליי".
ואז רימון נפל לידו. "הייתי בפוקוס מוחלט ופתאום משהו נכבה. אתה לא מרגיש כאב, רק שמשהו קרה. הפלתי את עצמי למיגונית. ניסיתי לבדוק אם אני מדמם, אבל לא הצלחתי להרים ידיים. ואני אומר, 'אני אנסה לנשום', לא מצליח. ואני מרגיש שהנשמה שלי פשוט יוצאת מהגוף. ועדיין אומר, 'איתי, אתה תהיה בסדר', וזה פשוט לא עובד. אני יוצא מהגוף. ואני מסתכל מלמעלה, רגוע ואדיש, רואה את החברים מהמיגונית נלחמים כמו מטורפים. רואה גופה במצב גרוע. לא מזהה. ואני מתעניין, מתקרב לגופה. מזהה את הפנים שלי. נופל לי האסימון. וכשזה קורה, אני מקבל הבזקים: הצוות, המשפחה, הבטחות שלא קיימתי. רואה כמה מדהימים יכולים להיות החיים. וזה גורם לי לצעוק על הגוף שלי לנשום. אני מתחנן לגוף לנשום בזמן שהחברים נלחמים לידי. ופתאום אני נושם. מחרחר טיפה. וכשאני חוזר לגוף שלי אני אומר לעצמי, 'עוד נשימה אחת'. וגם יודע שננצח.
"חבר שלי, חובש, קופץ עליי. צועק שאני מדמם בצורה כבדה מהצוואר, מפעיל נקודת לחיצה. וככה לוחץ 30 דקות. ואחריו עוד מישהו. וכל הזמן אני אומר, 'עוד נשימה אחת'. בינתיים מגיע שאר הצוות שהורג את יתר המחבלים".
את כל זה איתי מתאר, כאמור, כשהוא שרוע מהדים סאם ומהכל. אבל אז מזדקף פתאום. הוא נזכר במשהו. לפני שחולץ במסוק לאיכילוב, הוא הודיע: לא מתפנה עד שעושים תמונה. "רוצה לראות?", הוא שואל. ואז מציג: הוא על אלונקה, הצוואר חבוש, כתמי דם, סביבו חמישה אנשי חילוץ והוא מחייך. איתי מחייך. "אני מחייך כי זכיתי בחיים, הבנתי כמה הם יפים, והרגשתי שאני צריך להחזיק אותם הכי חזק שאני יכול. וכל פעם אמרתי לעצמי, 'עוד נשימה אחת'".
קודם, לפני שהתחלנו לדבר, עוד לפני שאמר "מה העניינים", וזה, איתי פשוט נקב בשמות: איתי שלמה מורנו, דניאל קסטיאל, עידו קסלסי ז"ל. חבריו שנפלו בקרב. "אני מבלה גם בשבילם", הוא מסביר עכשיו. "מגיע להם ולנו עולם שהם היו רוצים לחיות בו. בכל בוקר, כשאני מתבונן במראה, מסתכל על הצלקת בצוואר, אני חוזר לרגע שנפצעתי, שבו איבדתי את החברים שלי. ואז אני צריך לבחור: חי עד הסוף - או נופל לתהום. אני חייב להיות האיתי הכי טוב שאני יכול להיות".
ואז הוא עוצר, לוקח עוד נשימה מהחיים, מניו-יורק. נשימה גם בשבילם.
"נשלחנו לעשות משימה. עוד לא השלמנו אותה"
"מאד וורלד, מאד וורלד", מילותיו של רולאנד אורזבל רועמות בלופ בשדרה 2 פינת 47, שבה מכונסים אלפים, משתתפי העצרת לשחרור החטופים. סביבנו שלטים עם פני אלו שלא שבו הביתה. "לט מיי פיפל גו", מישהו זועק. "לט מיי פיפל גו", השדרה מהדהדת. מולנו הפגנת-נגד מרתיחת דם של נטורי קרתא.
בין ההמונים בעצרת, עומד עטוף בדגל ישראל ארז אמסלם, 20, מקריית-שמונה. רוכן מעט קדימה על מקל הליכה. העיניים שלו שותקות. מקשיבות.
קודם, בזמן שצעדנו בין המפגינים, ארז נזכר בשתי גופות חטופים שגדוד 603 שלו, של ההנדסה הקרבית, חילץ בצפון הרצועה איפשהו בנובמבר. "זה הוציא את האוויר מהמפרשים לכמה ימים. ובכלל, נשלחנו לעשות משימה. עוד לא השלמנו אותה", אמר בשקט, ואז פילס דרכו הלאה בקהל על מקל ההליכה.
מאד וורלד. לפני כמה ימים הוא הניף את אותו מקל לגג הברקליס סנטר. זה קרה במשחק ה-NBA של הברוקלין נטס, קבוצה שהשנה די מפשלת, וארז, כמו בהתאמה לווירטואוזים שמטביעים תחתיו, התנענע, רקד. רגע עם הגב לקהל, רגע עם הפנים.
ואז, במחצית הוא סיפר על המפגש שלו עם מלאך המוות, אי שם בחאן-יונס. זה קרה בנר השמיני של חנוכה. באותו יום הייתה אזכרה לסבא שלו. "משהו בפנים אמר לי שאני חוזר", ארז מספר. ובאמת, 11:00 בבוקר, ארז כבר היה בסורוקה במצב קשה, בדרך לסדרת ניתוחים דחופים.
אין לו רצף של אירוע, רק תמונות. מתעורר בנמ"ר ההנדסי המרוסק, ואז מתעורר במסוק, ואז שלט של חדר טראומה, ואז הרופא מגיש לו נייד. "ואני אומר, 'אמא, נפלתי במדרגות'". התמונה הבאה, כבר בהתאוששות, היא בידיים של אמא. "רגע בלי מילים", ארז מתאר, "פותח את הידיים, מתחבקים, ואז היא מתפרקת בבכי".
אז גם התברר מה התרחש. מטען פגע בנמ"ר ההנדסי. עוז שמואל ארדי, שישב 20 סנטימטרים מארז, נהרג. אחרים נפצעו קשה. ארז נפגע ברגל, בפנים, בשמיעה. "ויש דברים שלא רואים", הוא מוסיף, "בבית החולים באו התפרקויות. מכאב פנימי בעיקר. את הפיזי הצלחתי להכיל".
מי קובע מי נשאר בחיים ומי לא? איך אמור להרגיש זה ששרד 20 סנטימטר מזה שלא? "טיפה אשמה, קצת תסכול, וגם תחושת אובדן חזקה", ארז מתאר מהתחושות שלו.
סמל ארדי ז"ל, חובש, היה החבר הטוב ביותר של ארז. טחנו לילות בחפ"קים, ישנו באותו חדר, עברו הכל. "והוא איתי גם עכשיו", ארז מוסיף, כשתחתינו המחצית השנייה יוצאת לדרך, וברוקלין עוד מקרטעת, "הבן אדם היה שחקן כדורסל מטורף".
בבית החולים, בכל אופן, בין השיקום להתפרקויות, נולד גם הסיפור של ה-NBA, אולי של המשלחת הזו כולה. יו"ר הארגון עידן קלימן עבר ליד המיטה של ארז. "רוצה לראות משחק NBA?" זרק לו באהלן-אהלן. אמסלם היה בטוח שכבר ביציאה הוא ישכח ממנו. "נשמע חשוד", הוא אומר.
אבל קלימן הרים טלפון לעומרי כספי, שיצר קשר עם סם זוסמן, מנכ"ל חברת האם של ברוקלין נטס, ואירוע נתפר, פלוס מפגש עם השחקנים עצמם רק הבוקר. "כל כך לא מציאותי מאיפה שהייתי, כאילו להיות בסרט", ארז מסכם, בזמן שברוקלין פתאום דוהרת תחתינו, עושה מהפך, כאילו לכבוד הלוחמים שצופים בה.
מאד וורלד, כבר אמרנו?
בתוך טיסה מפוצצת, ברקע תינוקות בוכים ותור קילומטר לשירותים, אחד הדיילים, ברמקול, יבקש לברך את הגיבורים שנמצאים כאן איתנו. והישראלים במטוס, אין על ישראלים, ייתנו כפיים שיגרמו לעננים סביבנו להתנדנד. אם רק היו יודעים כמה הכפיים מגיעות להם
משהו חדש מתחיל עכשיו
זה היה ערב משוגע, רגע לפני שחוזרים.
בזמן שבחוץ פרו-פלסטינים מפגינים, באולם Kings Theatre בברוקלין חנן בן ארי שילהב אלפים. ואז ירד לקהל. אל אביתר אילוז. התמונה שלהם מחובקים, שמילאה את המסך, הרטיבה אולם שלם. דמעות זלגו עלינו מלמעלה. כשהאולם התרוקן וכולם הלכו, גם הפרו-פלסטינים, התחילה ההופעה האמיתית. עשינו מעגל סביב בן ארי, ששר רק ללוחמים.
ואז, דווקא אז, בקצה הלילה המכושף, כשעלינו לאוטובוס עם האדרנלין והתחושה שמי יכול עלינו, גם לא העבר שלנו, עמית כזרי זרק בשקט כזה שהיה מוותר על הכל, על ניו-יורק, על החוויות של פעם בגלגול – רק כדי שלא יקרה מה שקרה.
וזה היה עצוב. המראנו, אולי ברחנו, אל הקצה השני של היקום, של המין האנושי; לשלוות הבוקר של הרצים בסנטרל פארק, להשתקפות הערב השמיימית על ההדסון - ובכל זאת, המציאות רדפה אחרינו.
יש פה שנשארו בסורוקה. או בעזה. או ליד החבר שנותר שרוע ב-7 באוקטובר. עדיין מתחננים שיקום. ואיזה עוד כוח שבעולם אפשר להביא כדי לחלץ אותם משם?
ובכל זאת, אף אחד לא הולך לחזור כמו שיצא מהמסע הזה:
ליהיא קקון, קרן שמש שלא הפסיקה לשיר ולרקוד, ממש כמו שהבטיחה ביום הראשון, תופיע יום אחד בלי הסרט על המצח, זה שיותר מחצי שנה הסתיר את פציעת הרימון. "זאת מי שאני", תסביר, "לכולם פה יש צלקות. אנשים מתביישים, אז אני מראה שזה בסדר. חשבתי שאהיה דוגמה".
ארז אמסלם יקום בוקר אחד ויפצח בצעידה בלי מקל ההליכה. צעידה שתיקח שעות, וכאבים, ועייפות, ועצירות ובסוף הטיימס סקוור יהיה תחת רגליו. "היה קשה, לא אשקר", יתאר אחר כך. "אבל עליתי עוד שלב בדרך למעלה".
איתי שגיא, ממש בבוקר החזרה שלנו, יקנה שלוש חליפות. הנה, יציג בנייד אחת מהן, צבע נייבי, חליפה של קלינטון ומעלה. קודם לאיתי לא הייתה חליפה אף פעם, אבל תוך כדי המסע הבין מה הוא הולך לעשות. הלוחם שנאם מול הסטודנטים היהודים בקולומביה ונתן להם כוח רגע לפני שהמלחמה שלהם החלה, הולך לעשות הסברה. לדבר מול קהלים. "מספיק שאשפיע על אדם אחד", יאמר. ואז ייקח עוד נשימה.
הלביאה והאריה רועי ועמית גור, השוטרים מאופקים, יסכמו בדרך לשדה התעופה שנכון, היו ירידות ועליות. ובכל זאת מחסומים נפלו. העצב, האשמה, הכאבים לקחו צעד אחורה. הם הרשו לעצמם לשמוח, ולא רק זה. "כשחזרתי מבית החולים אחרי הפציעה, כששמו את מיאל עליי, אמרתי שלא אעזוב אותה בחיים", עמית תגלה, "והנה, נסעתי לפה והתגברתי".
נטלי זיתוני, שחודשים נאבקה על חיי אביתר ולא זזה ממנו, תצהיר שפרק חדש מתחיל כעת, עם סיום טיול השחרור שלהם. מעכשיו אביתר שוב ברשות עצמו. "זה כמו לחתוך מחדש את חבל הטבור שלנו", תאמר. בדמעות, כמובן.
ואפילו עומרי ארנטל, ההוא עם הכדור על הצוואר שנועד להזכיר לו שצריך לשחרר, יגלה שמשהו קרה. "אני מרגיש אותו יותר פועם", יצביע על הלב שלו, "משהו זז שם".
ואז יחכה לו עוד חלון. זה של הטיסה, שתחזיר אותנו אל ארץ קטנה ושוברת לב, שבמקרה חוגגת עוד עצמאות אחד. אל ארץ שלא מפסיקה לגבות מיושביה.
בתוך טיסה מפוצצת, ברקע תינוקות בוכים ותור קילומטר לשירותים, אחד הדיילים, ברמקול, יבקש לברך את הגיבורים שנמצאים כאן איתנו. והישראלים במטוס, אין על ישראלים, ייתנו כפיים שיגרמו לעננים סביבנו להתנדנד.
אם רק היו יודעים כמה הכפיים מגיעות להם.
פורסם לראשונה: 00:00, 13.05.24
