ביום שלישי האחרון, עשה ד"ר דן שוורצפוקס, מנהל המחלקה לרפואה דחופה של המרכז הרפואי "סורוקה" וסגן מנהל בית החולים, שנבחר השבוע להשיא משואה בטקס יום העצמאות, את דרכו לקיבוץ עלומים. את הדרך לכאן הוא מכיר בעל פה. כבר 23 שנים הוא משמש רופא המשפחה של היישוב הדרומי הקטן. מתייצב כאן פעמיים בשבוע: בודק את הילדים החולים, עוקב אחר מצבם הבריאותי של המבוגרים, מתאים תרופות וכותב מרשמים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אבל הפעם הזו הייתה שונה. זו הייתה הפעם הראשונה מאז 7 באוקטובר, שד"ר שוורצפוקס ומטופליו חזרו למרפאה בקיבוץ שנפגע – הראשונה שנפתחה מחדש בישוב צמוד גדר. "לאורך החודשים האחרונים טיפלתי בקהילה בנתניה, לשם פונו", הוא מספר. "ברגע שאנשים התחילו לחזור לעלומים, חזרתי גם אני. עשיתי פה שתי שבתות עם אשתי. כשחזרו מספיק משפחות, החלטתי לפתוח מחדש את המרפאה. ניקינו קצת, שמנו כמה עציצים. המקום נראה יותר טוב מקודם".
לא הייתה לך דילמה אם כדאי לחזור לשם?
"היו מי שהציעו לי בחום לוותר, אבל נסעתי לשם בלי שום פחד. היה לי מאוד חשוב לחזור לעלומים. זה חלק מהתקומה שלנו. עוד לבנה קטנה בחומה. אמרתי לאנשים 'אני פה. אתם לא צריכים לנסוע לנתניה כדי לראות אותי'. הצעירים עם הילדים נשארו בנתניה עד סוף שנת הלימודים. מעכשיו ארקוד על שתי חתונות".
כתבות נוספות למנויים:
כמו רוב הדברים הטובים, הרומן שלו עם עלומים התחיל במקרה. "אחד המורים שלי בסורוקה, שניהל את המרפאה, היה צריך לצאת לחופשה של חצי שנה, ופחד שלא יחזירו אותו לעבודה. הוא אמר לי 'קח את הקיבוץ במקומי לחצי שנה'. הסכמתי מיד. אחרי חצי שנה הוא ראה שכולם מרוצים, גם הם וגם אני, ואמר לי 'תישאר'".
במהלך התקופה הזו הספיק לטפל בשלושה דורות. "זה כיף לא נורמלי. אני מכיר את האנשים, יודע מה קורה איתם. בודק את הילדים ואת הנכדים. הילדים שלי מכירים את כולם. אנחנו חלק מהמקום הזה. זה לא פשוט, להיות רופא בקהילה סגורה. לרוב זה אחד מהשניים: או הצלחה מהממת או כישלון מוחלט. מישהו הציע לי השבוע בצחוק שאחרי שאסיים לעבוד כרופא אישאר שם כמזכיר פנים. נראה שהצלחתי".
לאורך השנים קשר שוורצפוקס, שבכלל גר בבאר-שבע, קשרים אישיים עמוקים בקיבוץ. זו הסיבה שביום הארור ההוא, כשהמחבלים השתוללו בקיבוץ השלו, הרגו 23 עובדים תאילנדים ברפת וחטפו שניים, צילצלו מיד לשאול בעצתו איך לטפל בפצועים. "בהתחלה לא הבנתי את הסיטואציה", הוא נזכר. "הייתי עסוק בעניינים שלי במיון. כשהפצוע הראשון הגיע אמרתי לאחות שם 'תחבשי אותו ותשאירי אותו אצלכם. אל תבואו לפה, מטורף אצלנו'.
"אחרי לא הרבה זמן הגיע לסורוקה פצוע קשה מהקיבוץ, בחור צעיר, מ"פ שריון, אבא לארבעה ילדים. הנשמנו אותו, הכנסנו לו נקז חזה ושלחנו אותו ישר לחדר ניתוח. בהמשך הגיע עוד פצוע מבוגר, בן 80, עם כדור בבטן. סך הכל הגיעו אלינו באותו יום ארבעה פצועים מהקיבוץ. אחד מהם כתב לי היום בווטסאפ: 'הייתי פצוע מספר 204 שלך במיון'".
איך הקהילה הזו היום, אחרי השבר?
"יש קשיים. אנשים עברו דברים לא פשוטים. אנחנו מטפלים בהורים ובאחים שכולים. זו התמודדות חדשה. אני אומר לכל מי שאני מדבר איתו: מעכשיו כשאתה בא לבדוק מטופל אתה חייב לשאול אותו איפה היית ב-7 באוקטובר. לא משנה מאיפה הוא, אפילו אם הוא גר בתל-אביב".
אתה מדבר על רופאים?
"לא רק. זה נוגע בכל תחום. הוזמנתי להרצות בפני 195 מנהלי בתי ספר על לקחי אותו יום. אמרתי להם 'תשאלו כל מורה איפה הוא היה'. כמנהל, אתה חייב לדעת מה עבר על האנשים שלך בתקופה הזו. אולי הם היו במילואים חמישה חודשים, והילד שלהם חזר להרטיב בלילה?"
אין שום צורך לשאול את ד"ר שוורצפוקס איפה הוא היה ב-7 באוקטובר, כי במקרה שלו התשובה ידועה. ב-6:40 בבוקר, כשרובנו עוד שברנו את הראש מה השתבש במערך הסירנות של פיקוד העורף ולמה לעזאזל הן צורחות בלי הפסקה, הוא כבר התייצב במיון "סורוקה", הממלכה המקצועית שלו בתשע השנים האחרונות.
"באותו בוקר הייתי מתוכנן להיות חתן תורה בבית הכנסת, שזה כבוד גדול לא פחות מלהדליק משואה", הוא אומר. "איך שהתחילו האזעקות התקשרתי לאחות הראשית של בית החולים לבקש שיתחילו ליישם את הפק"ל (העברת המחלקות הלא ממוגנות לשטח מוגן), ותוך דקות יצאתי לבית החולים. כשהגעתי לשם, ראיתי את האחיות מהמשמרת לילה יוצאות הביתה. אמרתי להן 'כולכן נשארות'. כך יצא שבנקודת הפתיחה של האירוע הזה, עוד לפני שהבנו מה בכלל קורה, כבר עמדה לרשותי משמרת כפולה.
2 צפייה בגלריה
מקבל פצועים ב-7 באוקטובר. "שבועות שאלתי את עצמי אם התנהגנו בסדר אל בני המשפחות"
(צילום: הרצל יוסף)
"השיחות הבאות היו למנהל בית החולים, שהגיע גם הוא, ולחבר שלי, קב"ט המועצה האזורית שדות נגב, שהיה באזור צומת סעד. הוא אמר לי 'אני לא יכול לדבר איתך', וברקע אני שומע אש קליעים. אני איש צבא בעברי, הייתי מפקד סיירת גבעתי ולאחר מכן מג"ד וסמח"ט חטיבה 5 במילואים. זה הוריד לי את האסימון שמשהו חריג קורה פה. צילצלתי לחבר אחר, קצין בכיר, ושאלתי אותו: התחילה מלחמה? הוא ענה בחיוב. זמן קצר אחרי זה הכרזנו על אירוע רב-נפגעים".
ההמשך ידוע: בית החולים "סורוקה" קלט באותו יום 672 פצועים, מספר שיא בתולדות מדינת ישראל, וחדרי הניתוח עבדו ללא הפסקה במשך 48 שעות. למרבה הפלא, המנצח של האירוע המטורף הזה, האיש שהיה אחראי על תפעול חדר המיון העמוס ביותר במדינה ביום שחרות בליבנו לנצח, לא זוכר ממנו הרבה.
"ב-8:00 נכנסנו לעבודה מטורפת בשלושה אתרים משמעותיים: חדר טראומה, אתר של פצועים קשה שאינם בסכנת חיים מיידית ואתר קלים. עבדנו כמו משוגעים עד 22:00. הדבר שהכי בלט לאורך כל היום הזה הוא שהיינו בשליטה מוחלטת. לרגע אחד לא הרגשתי שהדברים בורחים לי מהידיים. שחסרה לי מיטה או איש צוות. אבל קצב האירועים היה כל כך רצחני, שלא זכרתי ממנו כלום. היום אני זוכר קצת יותר. אתה מתחיל לשחזר איפה שכב הפצוע הזה ואיפה הפצוע הזה, והתמונות חוזרות. בשלב מסוים קראו לי רגע החוצה ונדהמתי לראות שכבר חושך. הזמן פשוט עצר אצלנו. ב-2:00 או ב-3:00 בלילה, כשהדברים נרגעו קצת, התחלתי להסתובב במחלקות, לבדוק מה קרה לפצועים שטיפלתי בהם".
בחודשים שחלפו מאז, חלקם חזרו למיון להודות לו. "לפני כמה ימים הגיע פצוע כזה, שבא לסגור מעגל. הוא היה פצוע קשה מאוד. הכנסתי אותו לחדר הטראומה והראיתי לו את המיטה ששכב עליה. הגיע שוטר, שחטף כדור ונותח. הוא שוחרר אחרי יומיים, לא היה לי זמן אפילו לבדוק מה שלומו. גם הוא היה צריך לסגור את הפינה לעצמו. להבין מה קרה לו כאן".
איך אתה סוגר את הפינה האישית שלך מאותו היום?
"כל אחד שמגיע לכאן סוגר לי מעגל כזה. חשוב לי מאוד לשמוע שהם בסדר ולהבין איך הם הרגישו כשהיו אצלנו. הייתה בחורה שנפצעה קל במיגונית של ענר שפירא ז"ל ונעלמה מכאן מיד. שבועיים אחרי זה צילצלתי אליה, לדרוש בשלומה. יש את כל האנשים שחיפשו את היקרים להם. זה היה אירוע בפני עצמו. לאורך שבועות שאלתי את עצמי אם התנהגנו אליהם בסדר. אולי הזנחנו את הפן הזה. באירוע כזה יש לך את כל ההצדקה בעולם לומר לאדם שמחפש מישהו 'אתה מפריע לי, לך מפה'. בדיעבד האיש הזה עבר אירוע לא פחות טראומטי ממי שחטף רסיס ברגל.
"צילצלתי לכמה אנשים וביקשתי שישתפו אותי בחוויה שלהם מהיום הזה. זה הרגיע אותי. היה זוג שחיכה לבן שלהם במשך שעות. הוא הודיע להם ב-6:30 שנפצע. הם הגיעו למיון ב-8:00 ולא מצאו אותו. מתישהו במוצ"ש הם פשוט נעלמו לי. איכשהו זכרתי את שמם והצלחתי להגיע אליהם. התברר לי, לשמחתי, שהוא נפצע קל וטופל באסף הרופא. יש כאלה שהסיפור שלהם לא נגמר בטוב. יש לי חלום, לכנס את כל הפצועים שהגיעו לכאן. לסגור את האירוע הזה גם להם וגם לנו".
מאז ועד היום, עובד בית החולים בשגרה מתוחה לקראת נפגעים נוספים מהמלחמה בעזה. עד היום טופלו כאן 2,974 פצועים, 2,060 מהם אנשי כוחות הביטחון. האחרונים הגיעו בתחילת השבוע מאירוע פגיעת הטיל בכרם שלום, שבו נהרגו ארבעה חיילים. הפצועים הללו הם הפצועים הקשים ביותר שידעה מערכת הבריאות בישראל מעודה. הרופאים מצליחים היום להציל את רובם, אבל במחיר גבוה: חלקם עוברים טיפולים קשים וממושכים, ונותרים פגועים מאוד.
"הטיפול הרפואי בחיילים הוא אירוע שאנחנו משתפרים בו", אומר שוורצפוקס. "היום אנחנו עושים את זה הרבה יותר טוב מלפני שישה חודשים. הפציעות לא זרות לנו, אלה דברים שכבר ראינו ואנחנו יודעים לטפל בהן. מצד שני, המחזות עדיין מאוד-מאוד קשים. החיילים האלה מגיעים מזירות של מטענים, עם פציעות מאוד קשות למראה. על חלקם רואים היטב שהם נלחמים כבר תקופה. אנחנו צריכים תמיד להיות מוכנים, כי הפצועים הקשים ביותר נוחתים אצלנו. אומרים לנו 'תהיו בכוננות', ובשלב הבא אומרים 'נחיתה עוד שתי דקות'.
"רוב הפציעות האלה הן פציעות קשות מאוד. זה יושב לך על הנשמה. אלה אנשים צעירים שהחיים שלהם לא ישובו להיות כפי שהיו. מצד שני הם ממלאים אותנו כוח. הם מחלימים ויוצאים הביתה, וחוזרים לבקר אותנו עם פרוטזות. בסוף, זה סיפור הצלחה".
בסופו של דבר, חלק לא מבוטל מהפצועים הקשים האלה יישארו נכים לצמיתות. אין כאן ניסים גדולים.
"אדם שרוחו איתנה, גם אם רגלו נקטעה - יהיו לו חיים. יש הרבה אנשים שלא נלחמו בעזה וחייהם יותר קשים. החיילים האלה הם מזן מיוחד. יש בהם חוסן יוצא דופן. זה לא שאין להם עליות וירידות. יש ימים שהם נאחס, אבל ברור לחלוטין שהם ימשיכו להתקדם ויהיו אנשים יצרניים. מי שבחר להיות חייל קרבי, כנראה יש בו משהו שונה. לא סתם הם בחרו בשירות כזה".
השבוע שוחררה מבית החולים גיבורה מסוג אחר: אלמה אברהם בת ה-85, שהגיעה לכאן על סף מוות אחרי 51 ימים בשבי ושהתה בסורוקה חמישה חודשים. "אלמה הגיעה אלינו במצב כזה, שאם המסוק שהביא אותה לפה היה ממשיך בטיסה עוד עשר דקות היא כנראה הייתה מתה", הוא מספר. "עשינו את האבחנה מיד, הבנו בדיוק מה הבעיה שממנה היא סובלת ודקה אחרי שהושכבה על המיטה היא קיבלה את מה שהייתה זקוקה לו. לקח כמה שעות טובות לייצב אותה. מכאן העברנו אותה לטיפול נמרץ. היא התאוששה מהר מאוד. אנחנו גאים בטיפול שנתנו לה. בעוד שבוע כל צוות המיון שטיפל בה מוזמן לקונצרט במקום החדש שבו היא מתגוררת".
לפניה, הגיעה לכאן החיילת אורי מגידיש, ששוחררה על ידי צה"ל מחוטפיה. "אף אחד לא הכין אותנו לאירוע כזה, זה היה מרגש ברמות על", הוא נזכר. "המפגש שלה עם הוריה היה מעבר לכל פנטזיה, חוויה שאזכור כל חיי. כוחות הביטחון ביקשו מאיתנו חשאיות מלאה. מאז כל פעם שרואים אותי מסתובב כאן בלילה בטוחים שאני מסתיר חטופים".
לא רק בתי החולים, הוא מספר, נלחמו ביניהם לטפל בחטופים. גם הצוותים ביקשו לקחת חלק באירוע הלאומי המרגש הזה. "כולם רצו לטפל בהם. השתדלנו לחלק את העוגה כמה שיכולנו. בנינו צוותים לפי הפרופיל של מי שהיה צפוי להגיע. הצוות היה מאוד מאוד נרגש וגאה לקבל אותם. אנשים אומרים לי עד היום תודה שנתת לנו את הזכות לטפל בהם".
מה למדת מהטיפול בחטופים?
"שבסוף האדם הוא חיה שורדת. אנשים פיתחו שם מיומנויות מדהימות. זה היה בעיניי הכי בולט. בגלל זה אני אופטימי לגבי החטופים שעדיין בשבי. אני רוצה לקוות שלמרות שהגיהינום שעברו ארוך פי ארבעה, מי ששרד שם חזק ויוכל לחזור לחיים".
איך אתם נערכים לקראת גל חדש של חטופים שעשויים לחזור בקרוב? הפעם אופי הפגיעות יהיה מן הסתם עוד יותר חמור.
"יש לי קבוצת ווטסאפ של בית החולים שנקראת 'שבים הביתה'. בחרתי אליה את האנשים הכי טובים שיש. תוך שבע דקות אני מכנס כאן צוות של מגה-מומחים, מכל הדיסציפלינות. ליגה לאומית. רק שיבואו".
הוא אב לעשרה ילדים וסב ל-19 נכדים ("כן ירבו"). למרות המהפכה שחולל במיון העמוס ביותר בישראל, שזמני ההמתנה בו קצרים מכולם ושביעות הרצון ממנו גבוהה, הוא עדיין מגיע לבית החולים בכל פעם שפצוע נוחת כאן. "הרבה פעמים צריך לאלתר, לחשוב מחוץ לקופסה. אני האחראי, אני חייב להיות כאן.
"אנשים שואלים אותי איך ב-7 באוקטובר ידעתי להגיע לבית החולים כל כך מוקדם. התשובה היא שתמיד הגעתי באזעקות. זו הרוטינה שלנו. במקרה הזה, זה הוכיח את עצמו. בית החולים שלנו קיבל בתחילת 2015 החלטה אסטרטגית שמשקיעים במיון. לא השקענו בקירות, השקענו בכוח אדם. אז היינו 12 רופאים, היום אנחנו 37. זה החזיר את עצמו בריבית דריבית במלחמה הזו".
מאז אוקטובר, הרשה לעצמו לקחת פסק זמן מהאירועים פעם אחת בלבד. "בשלב מסוים שהרגשתי שאני טובע", הוא מספר. "רבתי עם מישהו שאני מאוד מעריך בבית החולים ואמרתי לעצמי 'עצור'. נסעתי עם אשתי לשלושה ימים במרום גולן. המלון היה ריק. היינו שם רק אנחנו ועוד זוג".
הדלקת המשואה שעליה התבשר השבוע היא חלום ישן שלו. "כמו כל ילד ישראלי, אני לא מאמין שזה קורה לי", הוא אומר בכנות. "אני אוהב את הטקס הזה מאז שלמדתי בישיבה התיכונית בהר הרצל וצפיתי בחזרות מרחוק. אני מאלה שלא רואים טלוויזיה. יש לי טלוויזיה במרתף. יום אחד בשנה אני מעלה אותה לסלון: ביום העצמאות, כדי לראות את טקס הדלקת המשואות. אני יושב מול המסך ובוכה מהתרגשות. בשנים האחרונות הצלחתי להשיג כרטיסים והלכתי לטקס עצמו. אין אירוע שיותר מייצג בעיניי את החברה הישראלית על כל גווניה מהאירוע הזה".
בין המיון למרפאה בעלומים לחזרות בהר הרצל, שהצטרפו עכשיו לסדר היום הבלתי אפשרי שלו, הוא מבקש להבהיר שהמשואה שידליק, בתחום הרפואה והשיקום, היא בשם כל רופאי העוטף והצוותים הרפואיים והסיעודיים, שיוצאים מעורם במשך חודשים ארוכים על מנת להציל אותנו. "המיון שלנו הוא מקור גאווה לעובדים שלנו ולבית החולים. אנחנו צוות רב-תרבותי מדהים, שצולח את כל המשברים הפוליטיים והחברתיים שקורים בארץ. אני תמיד אומר לאנשים שלי: פוליטיקה ודת אתם משאירים מחוץ למיון. במיון עוסקים באדם ובבריאותו בלבד. כל השאר בחוץ. זה עובד מצוין. אנשים נכנסים למשמרת ומתחבקים. אין גאווה גדולה מזו".
