באחד הערבים של סוף חודש אוקטובר האחרון קיבל פרופ' שגיא הרנוף, מנהל המחלקה הנוירוכירורגית בבית חולים בילינסון בפתח-תקווה, שיחת טלפון מהנהלת המוסד הרפואי. "ישבתי בבית ואכלתי ארוחת ערב", הוא מספר. "נאמר לי שמנהלת בית החולים רוצה להקים שירות רפואי למען המפונים. הצעתי לאבזר ניידת ולבנות בה חדרי רופאים ובדיקות או להקים פיזית מרפאה באילת. אחרי 20 דקות חזרו אליי ואמרו לי שהרעיון שלי התקבל. ולא רק שהוא התקבל אלא גם שאני אנהל אותו". למחרת השיחה כבר מצא את עצמו באילת.
הרנוף, מבכירי הנוירוכירורגים בישראל, משמש כרופא כבר 26 שנים. לאורך הקריירה שלו טיפל במאות חיילים פצועים, ממלחמת לבנון השנייה ובהמשך גם לאורך המבצעים וסבבי הלחימה של צה"ל ברצועת עזה. אלא שלאתגר הזה, של הקמת שלוחה של בית החולים באילת, שום דבר לא הכין אותו.
ההערכות לגבי מספר המפונים שעברו לאילת לאחר טבח 7 באוקטובר נעות סביב 60 אלף. העיר, שבימי שגרה מתגוררים בה כ-50 אלף בני אדם, יותר מהכפילה את אוכלוסייתה בתוך ימים ספורים, מציאות שחייבה התאמה של שירותי הבריאות בעיר. הפינוי המהיר לאילת התרחש ברקע מצבו הרעוע של בית החולים היחיד בעיר, יוספטל, שמתמודד לאורך השנים האחרונות עם הזנחה, קושי באיוש תקנים ושירותים רפואיים מסוימים שכלל אינם קיימים בו. בנוסף, גם ארבע קופות החולים מספקות שירותים חלקיים למבוטחים המתגוררים בעיר, ובעיקר בכל הנוגע לרפואת מומחים.
פרופ' שגיא הרנוף: "אנחנו מדברים על אישה בהיריון שצריכה את בדיקות הרוטינה שלה או בן אדם שעבר ב-5 באוקטובר ניתוח וכעת צריך להוציא את התפרים שלו. צריך להבין שהפינוי לאילת מיישובי עוטף עזה, אופקים ושדרות היה שונה מהפינוי בצפון. אנשים אשכרה עלו בפיג'מה על המיניבוס והדבר הבא שהם ראו זה את אילת"
"היה ברור שהאירוע של המפונים הוא ענק", מספר פרופ' הרנוף. "היינו נורא עסוקים בסיטואציה של בית חולים במלחמה עם כל המסוקים שהגיעו אלינו, אבל כל הזמן הציק לנו עניין המפונים, אנשים שהועתקו מבתיהם בפתאומיות לאילת, והתנתקו מרפואת השגרה שלהם.
"אנחנו מדברים על אישה בהיריון שצריכה את בדיקות הרוטינה שלה או בן אדם שעבר ב-5 באוקטובר ניתוח וכעת צריך להוציא את התפרים שלו. לא רק שהוא לא בבית שלו אלא גם הרופא שלו במילואים, איפה הוא עושה את זה? הבנו שיש פה אירוע רפואי. זה אירוע נורא קשה עד היום. צריך להבין שהפינוי לאילת מיישובי עוטף עזה, אופקים ושדרות היה שונה מהפינוי בצפון. אנשים אשכרה עלו בפיג'מה על המיניבוס והדבר הבא שהם ראו זה את אילת".
בתוך זמן קצר הוקמו בעיר שתי מרפאות מטעם בית החולים בילינסון של המרכז הרפואי רבין. "קודם כל רצינו להבין מהם הצרכים אבל לא היו לנו נתונים", הוא אומר. המרפאה הראשונה התמקדה ברפואה פנימית ומוקמה בתוך אחד המלונות, ואילו המרפאה השנייה הוקמה בסמוך לשדה התעופה הישן והעניקה שירותי רפואה יועצת ומומחים. הפרויקט הוקם בסיוע ובשיתוף פעולה יוצא מן הכלל עם בית חולים יוספטל.
"לאנשים שברחו מהעוטף לא היו מרשמים לתרופות שלהם. להקים מרפאה זה קל אם יש אנשים טובים. בבילינסון כולם היו מגויסים לדבר הזה. אנשים התדפקו לי פה על הדלת ושאלו למה הם לא יורדים למרפאה שלנו באילת. אנשים הפכו את העולם כדי לרדת, מזכירות, אחיות, רופאים". אלא שעל אף הרצון הטוב וההירתמות של בית החולים, להקמת המרפאות התלוו גם לא מעט אתגרים וקשיים, ובעיקר כאלו שנגעו לשיווק המרפאות והבאת המפונים לביקור בהן. "הייתי מסתובב במלונות כל הזמן ואז הייתי מתיישב בעיקר עם האנשים של שדרות ואופקים, כי הקיבוצים בעוטף הם יותר מאורגנים והם כמו יחידה אחת. לכל קיבוץ יש אחות קיבוץ, והיא יודעת הכל. מי צריך תרופות, מי עבר ניתוח, הכל. עשיתי נטוורקינג עם כולן והן ביקשו מאיתנו לסייע ולטפל בהתאם. זה היה יותר קל.
"שדרות היא עיר רגילה, זו לא קהילה בכלל. אנשים היו שפופים וזרוקים. הבנתי שאם אני לא ניגש לאנשים - זה לא יקרה. זה מה שעשינו שם וזה נהיה ייעוד. הייתי הולך בלילה מלובי ללובי, מתיישב עם אנשים ומספר להם על המרפאה".
פרופ' שגיא הרנוף: "האוכל היה מפלט. אתה יורד לארוחת בוקר בשמונה ויושב שם עד 11, אז אתה מביא עוד קרואסון ועוד ופל לילד. התחילה שם השמנה וסוכרת שיצאו מאיזון עד כדי כך שנאלצנו להוריד אחות סוכרת"
לא רק הפינוי יצר בעיות בריאותיות, אלא גם השהות הממושכת בסביבה הלא-טבעית. בדומה לרופאים אחרים שהצביעו על התופעה, גם הרנוף מציין כי במהלך החודשים הללו נרשמה עלייה חדה בשיעורי ההשמנה בקרב המפונים.
"אתה יודע מה הלך שם מבחינת השמנה? פתחנו מרפאת סוכרת. בגלל האוכל בבתי המלון. האוכל היה מפלט. אתה יורד לארוחת בוקר בשמונה ויושב שם עד 11, אז אתה מביא עוד קרואסון ועוד ופל לילד. התחילה שם השמנה וסוכרת שיצאו מאיזון עד כדי כך שנאלצנו להוריד אחות סוכרת".
תיאום בדיקות רפואיות באמצעות קבוצת ווטסאפ פנימית
הפגישות עם הרופאים במרפאות לא פעם נגעו גם לעניינים שאינם בריאותיים. "אנשים באו גם פשוט כדי לספר את הסיפור שלהם. בן אדם חייב להוציא את הסיפור שלו". בין המטופלים במרפאה הייתה גם אלה חיימי, אלמנתו של טל חיימי ז"ל שנרצח ב-7 באוקטובר וגופתו נחטפה לרצועה. היא פונתה לעיר ועברה במרפאה את בדיקות האולטרסאונד שלה על ידי פרופ' ארנון ויז'ניצר, לשעבר מנהל בית החולים לנשים בבילינסון. "היא התחילה לבכות וויז'ניצר בוכה וגם אני בוכה. היא אישה מהממת. כל הזמן היה ברקע שבעלה אוטוטו חוזר. ישבנו שלושתנו עם דמעות ובוכים". בדצמבר התקבלה הבשורה הכואבת שחיימי, כאמור, נרצח ב-7 באוקטובר. לאחרונה ילדה אלמנתו בבילינסון את בנה הרביעי.
הוא מספר גם על ילדה שישבה במשך 12 שעות ליד גופת אביה שנרצח - וסירבה במשך חמישה שבועות להסיר את הפיג'מה שלבשה. "הגענו ללובי של המלון עם כלב טיפולי והמטפלת אמרה לה שהכלב רוצה שהיא תקנה בגדים חדשים. הצענו לה ללכת בערב עם הכלב לקנות בגדים חדשים, והיא הסכימה. אמה הייתה בשוק. בשמונה בערב הגענו עם האחות מיכל והכלב, נכנסנו לאחת החנויות שאמרנו לה שהכלב אוהב, היא נכנסה לחדר ההלבשה והורידה את הפיג'מה. היא הסכימה להחליף בגדים לראשונה".
הרנוף חולק לא מעט שבחים לבית החולים, אך באופן לא כל כך מרומז הוא מתייחס גם למי שנעדר מהאירוע לחלוטין: משרדי הממשלה. מידע בסיסי על זהות המפונים ופרטי הקשר שלהם, למשל, הוא לא קיבל ממשרד הבריאות. "התחלנו לשלוח הודעות למפונים בווטסאפים. מי יודע למי לפנות בווטסאפים? פה נעזרתי ב'אחים לנשק', הם עשו עבודה מדהימה איתי, נתנו לי גב לוגיסטי. החמ"ל שלהם היה איתי מסביב לשעון, כולל ברמה של משפחה שחסר לה מוצץ לילד. ישב שם ילד גאון שאני לא יודע מאיפה הוא הביא לי רשימות של אלפי מפונים".
כשהוא נשאל איפה היו משרדי הממשלה ומשרד הבריאות בפרט, הוא בורר את מילותיו, אבל התמונה ברורה למדי. "איפה הייתה המדינה? המדינה חיפשה את עצמה. המשרדים חיפשו את עצמם ולא התארגנו מספיק מהר. זה משרדי ענק. אני לא מדבר לרעתם או לטובתם אבל עובדתית הם לא היו שם".
אחד המהלכים התמוהים ביותר שעולים מדבריו נוגעים לעובדה שרופאים תיאמו ביניהם ושיתפו על בדיקות וצרכים שעלו מהשטח - באמצעות קבוצת ווטסאפ פנימית, ולא במאגר מידע מסודר שניתן להם. "המדינה לא הייתה שם בגלל שזה בלגן וגלגלים איטיים. היית מצפה שבכל תחום, ברווחה, בחינוך - יתייצב שם בן אדם מהמשרד הרלוונטי, עם תקציב רלוונטי שיזיז את הדברים. בתחום שלי לא ראיתי את הבן אדם הזה וככל שאני יודע הוא לא היה, לפחות לא עד שהגענו. לשמחתי היה את יוספטל וכללית. מה גם שהיה נוח שרוב המפונים היו מבוטחי כללית ולכן היה לנו קל יותר".
באילת נותרו כיום כעשרת אלפים מפונים. רבים חזרו, אחרים עברו למקומות אחרים. הרנוף, שהיה אחראי על הטיפול בכל כך הרבה מפונים, ייקח איתו הלאה בעיקר שיעור אחד. "במצוקה כולם אותו דבר. זה לא משנה אם המפונה משדרות מיליונר. גם הוא רץ לשם בתחתונים, הבן שלו במילואים והוא במצוקה. במקום הזה כולם נראים אותו דבר. הייתה תחושה שאותה צרה נחתה על כולם בבת אחת וכולם זקוקים לכמה שיותר עזרה וסיוע".
פורסם לראשונה: 00:00, 13.05.24
