סוסיל נולד פה, בכפר הקטן אהנגמה שבדרום מערב סרי-לנקה, ממש סמוך לחוף. יש לו תלתלים ארוכים ושחורים עד הכתפיים וחיוך סרי-לנקי טיפוסי, לא משהו שיביא לו חוזה דוגמנות עם קולגייט ‑ ועדיין, זה חיוך מקסים ופתוח ותמים. ב-38 השנים שהוא חי, סוסיל מעולם לא יצא מגבולות סרי-לנקה. כבר כמה שנים שהוא עובד כמדריך גלישה בגלובל סרף לודג', המלון הבוהו-שיקי המושלם שלנו שנמצא בבעלות ישראלית, ולמרות שפגש כאן הרבה ישראלים הוא לא מדבר בכלל עברית. אולי רק "בסדר" ו"בוקר טוב" במבטא סרי-לנקי מתנגן.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
ככה שלא, אין שום סיכוי שהוא הבין מילה ממה שנאמר פה ב-40 הדקות האחרונות, ובכל זאת, סוסיל יושב עכשיו על הגלשן, באמצע האוקיינוס, ומתייפח לתוך המים. והוא לא היחיד. ביחד איתו בוכים כל חברי הקבוצה שלנו, מפונים ושורדים צעירים של טבח 7 באוקטובר, שיצאו לריטריט הגלישה הטיפולי של עמותת "הגל שלי". כולנו רכובים עכשיו על הגלשן, כאילו היה סוס גדול מפיברגלס, ומתפרקים.
דנה ספקטור עם שורדי נובה בסרי לנקה
( צילום: באדיבות גלובל סרף)
"סבא שלי היה באמת איש טוב ומיוחד", אומר נהר ומניף את התמונה המנוילנת שהביא איתו, של סבא יוסי (זיגי) אפטלון ז"ל. "הוא אהב מאוד מוזיקה, היה לו אוסף תקליטים ענק. בשנים האחרונות הוא אהב גם מאוד לצייר". הים, שהיה עד עכשיו חלק כמו מראה, מקשיב כנראה לרגש שגואה בקול של נהר, ומביא לעברנו גל ארוך שמנדנד עליו את הגלשנים שלנו. אנחנו מתערסלים עליו בעדינות, כאילו הים הוא אמא כחולה ועצומה שמנענעת אותנו ברחמים גדולים, נותנים לו לחלוף עלינו ולא אומרים מילה.
בקול רם וברור, נהר ממשיך להספיד עכשיו את סבא יוסי, הסבא שלו ושל בנות הדודות שלו, עמית והדס, שתי אחיות שקטות וחכמות שהגיעו גם הן לריטריט. הוא בחור מרשים, נהר, יש לו כתפיים רחבות וזקנקן צרפתי שנותן לו מראה של שודד דרכים רומנטי. צעיר בגילו אמור היה עכשיו לשבת בבר גולשים עם נברשות מבמבוק, ללגום מרטיני סאוור מנגו ולתכנן לאיזו מסיבת חוף הוא יוצא הערב. במקום זה הוא פה, מניח את הזיכרונות שלו מסבא יוסי על המים. נהר מדבר, וסוסיל מסתכל על התמונה של האיש המבוגר עם העיניים המלוכסנות, שדומה קצת לאריק אינשטיין, ובוכה. הסרי-לנקי החביב לא מבין כנראה מה הוא אומר ואיך המחבלים פרצו ב-7 באוקטובר לבית המטופח בבארי שבו גר סבא שלו רוב חייו, מאז שהצטרף כדפס למפעל בקיבוץ, והרגו אותו ואת הכלב שלו ביחד. אבל לא צריך לדעת עברית כדי להבין טוב את הרגש. ועצב כזה גדול, כמו שהבאנו איתנו במזוודה מישראל המדממת? לא זקוק לשום גוגל טרנסלייט.
השמש השוקעת צובעת את הפנים שלנו בכתום, ורוד וזהב. כל התיירים האנגלים והגרמנים והדוגמניות הרוסיות שלובשות מיני של גוצ'י מעל הביקיני יושבים עכשיו על מרפסת העץ במלון, שומעים “אייס אוף בייס” וממתינים. טקס השקיעה הוא דבר קבוע בסרי-לנקה. כולם מתכנסים בים בדיוק ברבע לשש ומחכים לשמש ולצבעים המשוגעים שבהם היא שורטת את השמיים. אבל לנו יש עניינים יותר דחופים משקיעות אינסטגרמיות. הצעירים והצעירות כאן ראו גם סרטונים אחרים לגמרי ברשתות. הם כבר יודעים איך זה מרגיש כשרוצחים שליש מהשכבה שלך ולהיות מפונה מהבית בלי צפי לחזרה. הם מבינים מה זה לנסות לתכנן מה תלמד באוניברסיטה בשנה הבאה כאילו שהכל נורמלי, ואז לחשוב "מעניין אם אקבל צו 8 ואמות לפני שאתחיל ללמוד משפטים".
בשלב הזה אנחנו כבר שישה ימים בריטריט הגלישה הטיפולי של "הגל שלי". בכל בוקר אנחנו קמים מוקדם, להספיק את הלו"ז המאוד צפוף שלנו. בשבע יוגה. אחר כך ארוחת בוקר מאוזנת, פירות טרופיים, ביצים ופנקייק גולשים בריא משיבולת שועל. עוברים לקבוצת שיתוף עם רן הפסיכולוג ובעשר וחצי אנחנו כבר בים עם הגלשנים הצבעוניים לשלוש שעות של גלישת גלים נמרצת, סשן שיחזור על עצמו גם בשעות אחר הצהריים. כלומר, כולם חוץ ממני, שנשארת על החול כמו לווייתן מנומש שנשטף אל החוף, עטופה בלונגי הסרי-לנקי שקניתי בחמישה שקלים. אני אפילו לא יודעת למה. רועי המדריך, מטר ו-94 סנטימטרים שמסתיימים בבייבי פייס של ענק עדין, מפציר בי כל בוקר להצטרף אליהם וללמוד קצת גלישה. אולי מכיוון שכולם צעירים ממני בכמה עשורים טובים, אני מעדיפה שלא יראו אותי מנסה לייצב את עצמי על הקרש הזה ונופלת כמו אגוז קוקוס חלול שמתגלגל על הצדפים.
"מה זה בכלל מעגל גולשים?" אני שואלת את רועי כשאנחנו מגיעים לחוף. "זו מסורת כזו של גולשים", הוא אומר, "בכל פעם שגולש נפטר נכנסים לים ואומרים עליו כמה מילים, מנסים לחגוג את מי שהוא היה. אחר כך זורקים פרחים לים".
הטקס, שמקורו בהוואי, הוא חלק מתוכנית הטיפול שבנתה עמותת "הגל שלי" עבור אנשים שסובלים מפוסט-טראומה אחרי אירועי אוקטובר. כבר כמה חודשים טובים שהם מגיעים למרכז העמותה בחוף המערבי ופוגשים שם את רועי ואת שאר הצוות הטיפולי. הגלישה אמורה לחזק את החוסן הגופני והנפשי שלהם, שלא לדבר על הכוח הטרנספורמטיבי של המים, מאיץ החלקיקים הגדול של הטבע, כי אתה אף פעם לא נכנס לים ויוצא ממנו בדיוק אותו הדבר. בין לבין עורכים להם גם טיפול פסיכולוגי פרטני וקבוצתי. רן אייזנברג, פסיכולוג קליני מצליח מתל-אביב שמתנדב בעמותה, הצטרף גם למסע הזה.
כמי שראתה חלק מהתהליך במו עיניה אני יכולה להעיד שזה עובד, אבל עכשיו מספידה הדר, שמזכירה לי את נסיכת דיסני יסמין מ"אלאדין", עם שערה השחור והאופי החזק והדעתני. היא מחזיקה שתי תמונות, של שתי הדודות האהובות שלה, שנהב ושהם יעקב ז”ל, שנרצחו יחד במסיבת נובה. וכאילו זה לא מספיק גרוע, עכשיו היא מבקשת מעמית, הקיבוצניק מבארי, שֶׁיָּרים בשבילה תמונה נוספת. ככה זה, יש לה רק שתי ידיים, אבל שלושה אהובים שנשחטו ביום אחד על ידי המחבלים. השלישי הוא בן הדוד שלה, ליאל ג’רפי ז”ל, שנרצח גם הוא במסיבה, רק בן 18 במותו.
אתמול בשיתוף היא סיפרה כמה היא מתקשה להתמודד עם האבל המשולש הזה. "ועוד לא הגעתי בכלל לכל החברים שנרצחו מהעוטף", היא אומרת. היא אומרת שאחרי שהתרסקה כששמעה על מותה של שהם, היא פשוט לא הצליחה להגיב ככה כשהבשורות המרות על שנהב וליאל הגיעו. ועכשיו היא מרגישה אשמה. "אנשים חושבים שאני אמורה כבר להסתגל, אחרי שבעה חודשים", היא מסבירה. "הם אומרים לעצמם, מה זה לאבד דודות, אנשים הרי איבדו הורים. אבל שתיהן היו צעירות, קרובות אליי בגיל, וממש החברות הכי טובות שלי. עם שנהב הייתי ישנה בדירה שלה ושהם תמיד דחפה אותי להצטיין ולמצוא את הדרך שלי".
זה מה שגורם לי לבכות עכשיו עד שהכתפיים שלי רועדות. כשאנחנו היינו בני 20, המעמסה הרגשית הכי כבדה שלנו הייתה להחליט אם לנסוע למזרח או לדרום אמריקה, ואלו? הם קוברים דודות וסבים. וחברים. ואחיות. והורים. ובני זוג. ואקסיות. קוברים אותם במספרים גדולים, לא בטפטופים. בקבוצה שלנו יש אנשים שהספיקו להיות בחצי השנה האחרונה ביותר הלוויות ממה שאני הייתי בכל החיים שלי.
עכשיו כולם סיימו להספיד, והרשימה הייתה ארוכה, יש כל כך הרבה אובדנים בקבוצה הקטנה הזאת. רועי אומר בשקט: "תוציאו את הפרחים". אנחנו משליכים את הפרחים שהבאנו בשקית ניילון, צופים בעלי הכותרת הלבנים והוורודים והסגולים צפים הלאה, כמו מכתבים מלאי געגועים שאנחנו מנסים לשלוח למתים.
שבוע לפני, אנחנו מגיעים למלון בארבע לפנות בוקר, מרוסקים מעייפות. המסע לכאן התחיל בטיסה מישראל לדובאי. משם עוד טיסה לקולומבו הבירה, ואז נסיעה במיני-ואן שהתפתל שלוש שעות בין הכפרים וההרים של מדינת האי המסתורית הזו. בחוץ עדיין חשוך ושחור, אבל אפשר כבר לשמוע קולות שמבהירים לנו שאנחנו בטריטוריה שונה לגמרי. הנהמה של האוקיינוס שמתפצח על הסלעים לידנו, צווחות פרועות של איזה תוכי טרופי מתוך החשיכה.
ובתוך האפלה המוחלטת, המלון שלנו, גלובל סרף לודג', זורח כמו יהלום שכל האורות שלו דלוקים. "ברוכים הבאים", מחייכת אלינו בלונדינית יפהפייה. זו נעמה, אחת המנהלות. "תאכלו משהו", היא מצביעה על שולחן עץ ארוך שעליו ערכה כיבוד לילי לנוסעים המותשים. יש שם את כל הפירות הטרופיים שאנשים נוהגים לפנטז עליהם כשהם נוסעים למזרח. בננות קטנות ועזות טעם, פפאיה כתומה, אננס צהוב ומתוק. לרגע אני באמת מרגישה כמו בחופשת חלומות ביעד אקזוטי, עד שמישהו לידי אומר בקול אפוף מעייפות: "זה מזכיר לי את הלילה של 7 באוקטובר".
וזה משפט כל כך מוזר, כי מה למלון היפיוף עם החדרים המעוצבים בצבעי אבן טבעיים והמקלחות החיצוניות, שמאפשרות לך להסתבן ולהקשיב לציפורים על צמרת העץ מעליך, וליום הכי שחור בתולדות המדינה? הבחור מסביר לי שכשסוף-סוף באו לפנות את התושבים מהקיבוץ הבוער שלו, לקחו אותם בלילה למלון שיהפוך לבית החדש שלהם. ושם, ממש כמו פה, עמדו העובדים והגישו להם תקרובות של עוגיות ומגשי ירקות וקפה ויין. רק שהמפונים לא היו סתם עייפים מנסיעות כמונו, הם היו מפויחים ושחורים מהבית שלהם שנשרף עליהם, הם היו בהלם גמור מלראות את הקיבוץ שלהם נחרב, לשמוע אנשים שהם מכירים נרצחים או נחטפים. ועכשיו הוא לא מצליח לשכוח את הפער הזה בין קבלת הפנים המפנקת הזו, כמו באיזה ריזורט תאילנדי, לבין הריאות שנשרטו מרוב עשן, הנשמה שלא מצליחה לעכל שהיא התעוררה הבוקר לשואה. ההבדל הזה בין העולם הנהנתני של אתמול לעולם החדש, הנורא, הוא נחרת בפנים.
כן, הזיכרונות והחרדות מרחפים כל הזמן מלמעלה, אבל ברוב הזמן מדובר בחבורה טיפוסית של אנשים צעירים מאוד, הקשיש בהם בן 22 ‑ שנראית כמו פרסומת לבריאות. אחרי שהם חוזרים משלוש שעות של גלישה באוקיינוס ההודי הטורקיזי, הגינה במלון מתמלאת בקולות צחוק ושמחה כשהם מתרגשים מהגל הצינורי שהצליחו לתפוס, מסתערים על ארוחת הצהריים בתיאבון של להקת דולפינים מורעבת ואז קופצים לבריכה או משחקים כדורעף על הדשא. רק אחרי שלושה ימים של גלישה ופאן, מתגלה הבעיה העיקרית: הם לא כל כך מדברים.
בכל יום יש לנו שני סשנים של שיתוף שמנחה בכישרון רן, הפסיכולוג. הוא גבר כבן 40, עם שרירים משורגים, שהתחיל לגלוש אחרי פרידה קשה מבת זוג וגילה את הכוחות הטיפוליים שיש בספורט הימי הזה. כל זה אומר שאין מתאים ממנו כדי לנסות לפתוח את הפיסטוקים הכי סגורים בחבורה שלנו, אבל הם לא נפתחים. בטח לא לגבי היום ההוא באוקטובר.
הקבוצה שלנו גם כל כך מגובשת שלא נראה שהם מפחדים לחשוף כאב זה מול זה. לפעמים אני מסתכלת על אביה והדר, ששומרות שבת, מדברות עם נהר והדס ועמית הקיבוצניקים, רואה כמה אהבה יש בין כולם, ואיך דור בני ה-20 הזה מוכיחים שכל שיח השנאה לא יעזור, הם יבנו פה מחדש, והם יעשו את זה ביחד, כי הם עברו את האסון ובזכותו הם מבינים כמה הם דומים.
מה שכן עולה בין השורות זה התחושה שלהם שהם לא באמת עברו את הטבח כל כך גרוע. כלומר שהם "רק ניצולים ממעגל שני". "אנשים איבדו את כל המשפחה", מישהו אומר, "גברים שכבו שעות בשיח וראו בחורות נאנסות בנובה, אז מה כבר קרה לי? הייתי יום וחצי בממ"ד בלי לדעת מה קורה עם ההורים שלי, אחרי שהם שלחו הודעה בוואטסאפ ששורפים להם את הבית?"
כי הנה עוד דבר שצמח בלי ששמנו לב בערוגות הכאוס של ישראל מוכת המלחמות. היררכיות בין שורדים. דירוג פנימי שבעייתי במיוחד אצל אנשים צעירים שגם ככה נבוכים להראות פגיעות. כי כשאתה בן 20 הכי חשוב לך להפגין שאתה חזק, בלתי מנוצח, לדבר בביטחון על איך אתה מתכנן לגור שנתיים בפריז וללמוד קונדיטוריה. יש משהו מביך בלשבת מול החברים שרק לפני שנייה קרעת בכדורשת ולהודות שכן, אתה ממש מתקשה לחזור למסלול מאז שזה קרה.
בסוף, זו ים (שם בדוי) ששוברת את השתיקה. היא דווקא לא מספרת על 7 באוקטובר, אלא על התקיפה המינית שעברה עוד קודם. איך חזרה יום אחד ממסיבה עם ידיד שלה, שיכורה מאוד, ונשכבה על המיטה בחדר. איך פתאום הבינה שהוא מעליה, בלי שנתנה לו הסכמה, בלי שציפתה שדווקא הוא יעשה לה כזה דבר מחריד. “ניסיתי להגיד לא, תפסיק”, היא אומרת, “אבל לא יצא לי שום קול החוצה”.
“אוי, ים”, אומר רן, והעיניים הכהות שלו מתרככות. מה אומרים לבחורה כל כך יפה ורגישה, צעירה מבריקה בת בקושי 20 שאיזה חלאה פשוט הסיט את כל החיים שלה מהמסלול. “לאט-לאט קמתי מזה, טיפלתי בעצמי וחשבתי שאני איכשהו מצליחה להשתקם, אבל אז בא 7 באוקטובר”, היא אומרת, “ואיתו כל העדויות על אונס ותקיפות מיניות הכי אכזריות שאפשר לתאר, וזה העיר אצלי את הכל מחדש, פשוט החזיר את כל הפחד. אני לא חושבת שאנשים יודעים מה סרטוני הזוועה עושים לנפגעות של תקיפה מינית בארץ הזאת”, היא משתתקת והעיניים הירוקות שלה פתאום מוצפות בדמעות. “אני שוב לא ישנה בלילה, וכשאני סוף-סוף נרדמת, יש לי סיוטים על מחבלים שאונסים בחורות בנובה”.
ים בחורה חזקה, אחת כזאת שלא מתלוננת אף פעם, שתמיד עוזרת לכל מי שסביבה. כל כך קשה ולא צודק לראות את האמזונה הזו מעורערת ככה עכשיו. “פתאום חלפה בי המחשבה שבגלל זה אני גם מפחדת להיכנס למים העמוקים. הגלים פה נורא יפים, אבל בכל פעם שאני מגיעה לעומק תופס אותי פחד, ועכשיו אני חושבת שזה בגלל שלגמרי לא הייתה לי שליטה על הגוף שלי כשהוא תקף אותי, ואני פשוט לא יכולה להרגיש את זה שוב”.
“טיפול דרך מטפורות של ים וגלישה”, קוראים לזה ב”הגל שלי”. “חוסן פנימי זה כמו גלישה”, אמר לנו אתמול רן, שעובד גם ביחידה לטיפול בחרדות בילדים ובני נוער בבית החולים שניידר. "אתה לא יכול לשלוט על איזה ים יקבל את פניך בבוקר, אבל כן יכול להחליט על איזה גל תבחר לרדת. ככה זה גם עם מחשבות. אתה לא יכול להחליט אילו מחשבות יציפו אותך, ובטוח שחלקן יהיו רעות ומטרידות, אבל אתה כן יכול לבחור באיזו מחשבה להתמקד".
ובאמת, כבר בסשן הגלישה הראשון שלנו, אחד הבחורים מהקבוצה, ספורטאי מצטיין, כזה שתמיד מגיע למקום ראשון בכל תחרות, יצא פתאום מהמים. "אני לא יכול לנשום", הוא אמר, "לא מצליח לקחת אוויר פנימה, מה קורה לי?"
רק בערב, בפגישה, רן העלה את האפשרות שזה היה התקף חרדה. מתברר שרבים בקבוצת השורדים והמפונים הצעירים סובלים מהם. ההתמודדות מול הגלים רק חידדה להם מה הם באמת מרגישים. כמה ימים אחרי, הספורטאי המקסים סיפר לי איך פונה מהקיבוץ בעוטף ופגש את ההורים שלו אחרי יממה שבה הם היו נעולים בממ"ד שלהם, כמה מטרים מדירת הצעירים שלו. "הם עמדו ובכו, מפויחים לגמרי", אמר. "ואתה לא רגיל לראות את ההורים החזקים שלך בוכים. חברים שלי מתו, רצחו לי אותם. ואני? אני לא יכולתי לראות את המשפחה שלי ככה. הלכתי הצידה, נשכבתי על הקרקע ובכיתי לבד".
אבל אחרי הבכי ההוא, הוא המשיך לסכור ולסגור את הרגשות שלו כמו שהיה רגיל. וככה שמר על האשליה שהכל בסדר אצלו, עד היום, כשנאלץ להתמודד עם גלים לא מוכרים. רק פה, בגלישה, הוא הבין פתאום עד כמה הוא לא באמת חזר לשגרה, לא באמת חזר לחיים הנורמליים, כי עובדה שהוא לא מצליח לנשום, ולא, זה לא פיזי. זה פשוט שכל הרגשות שהוא החביא התפרצו.
אני נכנסת לדבר עם קבוצת בנות חמודות בחדר במלון. הן כבר הספיקו לפרוק את המזוודות ולסדר בארון, להניח על השידה צב מגולף מקליפת קוקוס שקנו על החוף מרוכל חירש שריחמו עליו. בישראל אין להן עדיין ממש בית. כבר התייאשתי מלשאול כל אחד איפה הוא גר עכשיו. חלקם עם ההורים במלון במרכז, חלקם בדירות של קרובים. רבים מהם בדיוק עברו לדירת צעירים בקיבוץ כשזה קרה, ופתאום חזרו שוב לשבת ולאכול חביתה שאמא הכינה ולשמוע שהגיע הזמן לסדר את החדר.
מדברים הרבה על משפחות מפונות, וכמה קשה לאמהות ולאבות עם ילדים קטנים במלון, אבל לא מדברים על הדור האבוד הזה. אנשים בני 20 שפתאום קיבלו בחפיסת הטאקי של החיים קלף של "שנה כיוון" ונאלצים לעצור הכל ולטפל בנפש שלהם.
בר (שם בדוי), למשל, היא בחורה מאוד יפה, שנראית כמו ילדה מתוקתקת עם חדר ארונות בבית. היא גם בן אדם נחוש וחזק, בשנה הבאה היא מתכננת ללמוד רפואה.
אחרי הפינוי היא הגיעה למלון במרכז. מצאה שם חדר לבד. "הרגשתי כמו כלב מוכה. כמו סמרטוט. לא הייתה לי שגרה, לא סדר יום. אבל הזמן עובר ומתרגלים לסיטואציה. לא יכולה להגיד שחזרתי לעצמי, כי לא חזרתי לעצמי. עד היום אני לא מתייחסת למה שקורה לי בתור ‘לחיות’, אלא בתור לשרוד. אבל בסדר. גם נכנסתי ל'הגל שלי', וזה באמת נתן לי המון. התחלתי ללמוד לפסיכומטרי, הלכתי לחדר כושר, נהיו לי חברים וחברות חדשים. התחיל להיות לי טוב. באמת".
ואז הגיע פורים. "יצאתי למסיבה עם חבר טוב מהמלון. חזרנו מאוחר, והלכתי לישון בחדר שלי. לא הייתי שיכורה, אני לא מהמשתכרים. בארבע וחצי בבוקר אני מתעוררת ורואה מולי רגליים של גבר. זה היה מישהו ממלון המפונים הקודם שהייתי בו, שבקושי הכרתי. לא הבנתי מה האיש הדוחה הזה עושה אצלי. אחר כך הסתבר שהוא הלך לקבלה וביקש מפתח לחדר שלי, אמר להם שהזמנתי אותו. הראה לפקידה שהתכתבנו באינסטגרם, והיא פשוט נתנה לגבר גבוה וחזק מפתח לחדר של ילדה בת 20 בלי לשאול אותה. ואגב, זה נכון שדיברנו קצת באינסטגרם, אבל על קעקועים, לא על זה שהוא ייכנס אליי לחדר שיכור לגמרי בארבע בבוקר".
איזה פחד.
"שאלתי: 'מה אתה עושה פה?' והוא אמר: 'את יכולה ללטף אותי בגב?' הוא בן 28. ולא רק זה, הוא גם נורא גדול, שני מטר כזה. התחלתי לשאול אותו כל מיני שאלות, להסיח את דעתו, מה אתה עושה פה, מי נתן לך את המפתח. בסוף הוא עזב, אמא שלי אומרת שמרוב שאלות הצלחתי לבלבל אותו".
הידיד של בר ניסה לקחת אותה להגיש תלונה במשטרה, אבל היא לא הצליחה לעשות כלום חוץ מלבכות כל הלילה. כנראה שגם זה מסוג הדברים שקורים כרגע, בחסות הבלגן שישראל נמצאת בו. טורפים מיניים מסתובבים חופשי במלונות וגופן של המפונות שנמצאות לבד הוא הפקר. "זה כל כך פגע בי. הצלחתי להינצל מהמחבלים שארבו לי מחוץ לבית ב-7 באוקטובר, בנס הם לא נכנסו אלינו, כדי שגבר ישראלי ייכנס לחדר שלי במלון כמה חודשים אחרי? עד שהצלחתי למצוא לעצמי פינה שקטה ולהרים את עצמי, נכנסתי שוב לדיכאון. מזל שפה, במלון בסרי-לנקה, אני ישנה עם הבנות בחדר, היה לי מאוד קשה לישון לבד".
"התחלתי עם הקבוצה בינואר", רועי מספר. "הם בקושי דיברו, היו משובללים בתוך עצמם. יכולת לראות שהטראומה קבורה בתוכם עמוק והם מנסים להסתיר אותה. 'הגל שלי' היה מבחינתם מפלט מהכל, גם מדיבורים על הטבח. ברגע שהיינו מזכירים את 7 באוקטובר כולם היו נסגרים בבת אחת. רק באזור מרץ-אפריל הם התחילו לדבר פתאום. לא אשכח שחניכה אחת אמרה שהקבוצה הזו הייתה המקום הראשון שבו היא יכולה להרגיש נורמלית, שפה היא נמצאת עם אנשים שכולם עברו את הזוועות של הטבח ויכולה פשוט להיות היא עצמה".
כמעט כולם אומרים שמה שעברו הקים חומה בינם לסביבה, שאנשים אחרים פשוט לא מבינים אותם. "אני בעצמי מתקשה להבין את עצמי", אומרת הדר. "לא כל כך יודעת איך להתמודד עם האוקיינוס של הרגשות שמציף אותי. על פניו, כולנו פה המשכנו בחיים שלנו, אבל משהו בפנים מאוד שבור. בכל זמן ביממה את מרגישה משהו אחר, זה לא יציב בכלל.
היא בדיוק סיימה לימודי קוסמטיקה והתחילה לעצב גבות, צברה קהל לקוחות קטן ונאמן. “בהתחלה ניסיתי לחזור לחיים הישנים שלי, בבני נצרים. יש לי 15 לקוחות קבועות שפעם בשלושה שבועות אני מגיעה במיוחד לעשות להן גבות, אבל בשאר הזמן? אי-אפשר לחזור. האנרגיות סופר-חזקות ולא טובות. אם פעם הייתי מסתכלת על השדות ואומרת איזה כיף שפה אני גרה, עכשיו אני מרגישה את כל מה שקרה אחרי שהם נכנסו אלינו. אני לא מפחדת מאף אחד, אמיתי, יש לי את הקדוש ברוך הוא ובו אני בוטחת, אבל הם חיללו את כל האזור, עם האכזריות הבלתי אנושית שלהם. את נוסעת בכביש ומרגישה שהכל עצוב. וגם הבית לא שלם. אבא שלי משתדל, אבל אמא שלי לא חזרה עדיין. היא ואחי הקטן באילת. היא מתאבלת על שתי האחיות שלה, על האחיין".
כשמסתכלים על בני ה-20 המדהימים של "הגל שלי", קל מאוד לשכוח שיש משהו רע שמרעיד להם את הלוחות הטקטוניים שבפנים. מין מצב ביניים מעורפל שאין לו תקדים. גם טבח, גם פינוי, גם מלחמה שנמשכת ולא מאפשרת לעבד שום דבר. מצב שגם טובי המטפלים בעולם לא נתקלו בו עדיין. אפילו רן נרתע בהתחלה מהמשימה המאתגרת. "ב-7 באוקטובר היה בי קול שאמר: גדול עליי הסיפור הזה, יש מומחים יותר גדולים ממני בפוסט-טראומה", הוא אומר לי, "אבל לא יכולתי להתעלם מהמחסור המשווע במטפלים, אז יצרתי קשר עם 'הגל שלי' והכנתי תוכנית טיפולית לקליטת קבוצות שורדי נובה".
העמותה נוסדה כבר בשנת 2001, על ידי שני סטודנטים לחינוך וחובבי גלישה נלהבים, עומר טולצ'ינסקי וירון וקסמן, שהחליטו לשלב את השליחות החינוכית שבוערת בהם עם אהבת הגלים. הם התחילו לעבוד עם נוער בסיכון, צעירים שעמדו לפרוש מהלימודים, ומהר מאוד שינו בזכות הפעילות את דעתם ועשו בגרות. מיד אחרי 7 באוקטובר הם התחילו לטפל בהתנדבות בניצולי נובה, נוער מעוטף עזה, מפונים מהצפון ולוחמים שנפגעו בגוף ובנפש, בתוכנית שנקראת "כלים מהגלים". בעקבות הצלחת התוכנית, המנהלים טולצ'ינסקי ווקסמן אפילו הוזמנו לאחרונה לבית הלבן, לחלוק עם האמריקאים את ממצאי המחקר שלהם.
למה גלישה בעצם, אני שואלת את רן. “גלישה הפכה לספורט מאוד פופולרי”, הוא אומר. “ידעת שכמות הגולשים בארץ שילשה את עצמה בשנים האחרונות? זה מדבר להרבה אנשים. בנוסף, יש אינספור מחקרים שמראים שטיפול בגלישה, וכן, יש דבר כזה, עוזר בהפחתה של דיכאון וחרדה ומשפר את תפיסת העצמי“.
אתה בעצמך גולש לא מעט שנים. איך זה עזר לך?
“מבחינתי, ברמה האישית? גלישה זה ניצחון מוחלט. קמת בבוקר קר באמצע החורף והצלחת להיכנס לים? כבר ניצחת את עצמך. יש ימים שאתה עולה על חליפה, מגיע לחוף, ויש רק מעט גלים. אבל אתה נכנס, כי זה מה שהים נותן. ממש כמו ההבנה של מי שנקלע למצב אסוני, שאתה אולי לא שולט במה שקרה לך, אבל כן בגישה שלך כלפי זה. זאת בעצם העבודה הקוגניטיבית שאנחנו עושים עם החבורה המדהימה הזו“.
× × ×
בימים הראשונים אני קוראת לליעד "AI". הוא פשוט עושה הכל כל כך מושלם, שזה כאילו ייצרו אותו באינטליגנציה מלאכותית. הוא גם יפה תואר, גם חכם ומדבר כמו משורר רגיש, ובנוסף גם לוחם ביחידה סופר-סודית.
באחד הימים אריאל, המנהל של המלון, מביא לנו אמבטיית קרח, שיטת טיפול שמבוססת על התיאוריה של וים הוף ההולנדי. פה, בסרי-לנקה הלוהטת כמו מחבת ברזל של תחילת מאי, עם מאה אחוזי לחות, זו נראית כמו אחלה דרך להרגיש את הדבר הנדיר הזה ששמו קור. רק שהקרח נושך, ממש מכיש אותך כמו נחש, והוא מכאיב. כל כך מכאיב שאנשים צורחים כבר כשהם טובלים בו רק את כף היד. רק ליעד שומר על פנים חתומות, כמו ספינקס, קופץ שוב ושוב לגיגית העינויים כאילו שזה ג'קוזי במלון כרמים.
ביום ראשון אנחנו יוצאים לטיול במפלים, במרחק שלוש שעות מהמלון. הם נמצאים באזור הג'ונגלים ההררי, שיש בו פילים וקופים וכפרים שקפאו בזמן ואפשר לראות בהם זקנים בני 90 שעובדים בשדות האורז. כולם מטפסים מיד על הסלעים הענקיים, קופצים מהם דרך המפל לתוך המים.
“יום אחרי שהצבא פינה אותנו מהמושב, נקראתי למילואים”, ליעד אומר כשאנחנו תופסים פינה. “ותוך כדי השירות קיבלתי שמות של אנשים שאני מכיר מהמועצה, חברים שלי או כאלה שלמדו איתי, שנרצחו או נחטפו. וכל שם שאתה מקבל זה חץ ללב. אבל ללב בסופו של דבר יש שטח מוגבל, ופה היו יותר מדי חיצים, והם פגעו בכל הגוף.
“בצבא אתה במקום שבו אתה חייב לתפקד, אין לך זמן לעבד את מה שהיה, את מה שממשיך לקרות. זה היה מאוד בודד. אני מודה שהרבה פעמים לא יכולתי גם להכיל את החברה שלי, שהיא מי שלימדה אותי לאהוב ולדבר רגש, כי הייתי דיסלקט רגשי לפני שהכרתי אותה. זה קשה, כי רציתי מאוד להיות שם עבורה, ולא הצלחתי, כי הייתי במלחמה”.
ושוב עולות לי דמעות לעיניים. כי יש כל מיני סוגים של פוסט-טראומה. יש את הסוג החזק, הנוכח, זה שמתבטא בהתקפי זעם וחרדה, בהתמכרויות ובנטייה לאלימות. אבל לליעד יש את הסוג השקוף, המעומעם, זה שמאפשר לך להתחזות בהצלחה כלפי חוץ, למרות הערפל הזה בנפש שאפילו אתה לא מבין מה קורה בתוכו. או כמו שהוא אמר לי קודם, ”הצלקות הכי גרועות הן אלו שלא רואים”.
החדשות מהארץ מחלחלות
כמה ימים אחרי שנחתנו אני מגיעה סוף-סוף לחוף המושלם שממול למלון. הוא נטוש לגמרי, נראה כמו גלויה ששולחים מירח דבש, עץ קוקוס בודד וגבוה שמשקיף על חול אבקה לבן, מים תכולים וצלולים שאין בהם גלים. אני שוכבת מול הים ומבינה שכבר כמה ימים שאני לא קופצת מכל צליל של אמבולנס, לא מרימה את הראש כשרחפן עובר מעליי. אפילו לא ידעתי שהייתי כל כך מתוחה. חרדה היא כמו המיה קבועה של מקרר, מין זמזום שהתרגלת אליו, ורק כשהיא נעלמת, את מבינה כמה היא פגמה לך באיכות החיים.
ובכל זאת, חדשות מהארץ מצליחות לחלחל פנימה. בשבת בבוקר שמענו שהודיעו שהחטוף דרור אור ז”ל, אבא של עלמה ונועם שחזרו מהשבי, נרצח. ואחרי זה, בצהריים, שרצחו גם את החטוף אליקים ליבמן ז”ל, שהיה גם חלק מהחבורה הגדולה של אביה.
את אביה, שהיא סוג של מגנט חברתי, 7 באוקטובר תפס בתפקיד המארחת. "ההורים נסעו לאחים שלי בכרם שלום, אז היה לי בית ריק. מיום חמישי כבר הכנתי עם חבר שלי את הכל. אני מאוד אוהבת לארח ולבשל. הגיעו 15 איש, כולל זוג עם תינוקת בת שנה ושבעה חיילים. אז לפחות היו לנו ארבעה נשקים ארוכים בבית.
"בחמישי בערב יצאנו ליער מגן בשקיעה. זה בעצם הזיכרון האחרון של היופי שצרוב אצלי. זיכרון של טבע, שדה של חצבים פורחים, של פק"ל קפה. חזרנו הביתה, היה ערב מצחיק, עשינו מלא סרטונים, היינו כבר גמורים אחרי שניקינו ובישלנו. בשישי בלילה הלכתי לישון בחדר שלי, עם המיטה הצמודה לחלון. היו לי מלא חלומות רעים, כולם על מחבלים, ובעשרה לשש התעוררתי, ופתאום אני קולטת שיש יציאות מעזה ומבינה שיש 15 חברים בבית שאני חייבת לעזור להם להתמגן. הבנות ישנו למטה, הבנים למעלה, ואני רצה בין הקומות ומעירה אותם, כולם נכנסים לממ"ד, ויש בומים מטורפים.
"ואז אמא שלי מתקשרת, למרות שהיא שומרת שבת, ואומרת שיש חדירות, 'ואם צריך תיקחי גם את האקדח שלי'. וכולם מביאים את הנשקים. יש חברות שנכנסות לחרדה, וחלק מהבנים עולים למעלה, לגג, מתכננים לירות אם יבואו מחבלים. כל הזמן אני חושבת רק מה עם אח שלי, שהוא חבלן משטרה. היה לי ברור שהוא עכשיו בכרם שלום בכיתת כוננות".
רק יותר מאוחר אביה תגלה עד כמה קשה נפצע אחיה, יאיר ויזנר. "התברר שהוא חטף אר-פי-ג'י והוא מורדם ומונשם. בכרם שלום התנהל קרב הרואי ומטורף, ואחי היה חלק מאלו שנלחמו בעשרות מחבלים שחדרו לקיבוץ, והצילו אותו. אח שלי הגיע כאנונימי לבית החולים, עם פתק: 'גבר נאה בן 25', למרות שהוא בן 37".
מפה היא נכנסת לשבועות ארוכים בממלכת בית החולים, ארץ שכולה נורות ניאון וריח של תרופות. ושוב, כמו שאירחה את החברים שלה במסיבת הפיג'מות הגרועה בהיסטוריה, היא מחליטה לקבל את הפצועים החדשים שמגיעים למחלקה. "הייתי הקומונרית של המחלקה", היא מחייכת.
ועכשיו היא פה, בסרי-לנקה. זה היה החלום שלה, לטוס הנה, ובעצם כולם הגיעו לפה בגללה. "הייתי בטוחה שאטוס השנה לטיול הגדול אחרי השירות", היא אומרת, "אבל אחי פצוע, ועם מה שקרה בארץ, ברור שזה לא יקרה, אז חשבתי שזו הזדמנות בכל זאת ליהנות מחופשה".
אביה, שאני מכנה גם טינקרבל על שם אישיות הפיה הקסומה והנוצצת שלה ותועפות הקסם האישי, פשוט פתחה קבוצה בשם "נוסעים לסרי-לנקה, הולכים על זה רציני!!!!" והובילה קמפיין משעשע של סרטוני “תעזרו לנו לטוס” מצחיקים. מפה והלאה העמותה הצליחה להוציא לפועל את המסע הטיפולי המיוחד הזה ולגייס אנשים טובים שעזרו לו להתממש, כמו גלובל סרף לודג’, שדאגו באהבה רבה לשהות שלנו פה במלון.
"שמעתם על אליקים ז"ל", היא אומרת כשהשבת יוצאת. היא מספרת לנו איזה גיבור הוא היה, איך נשאר עד הרגע האחרון במסיבה ליד האמבולנס שבו הייתה שני גבאי ז”ל ופשוט הגן עליה. "כזה גבר הוא היה", היא אומרת, נראית שבורה מעצב.
מחר היא תשתתף בהלוויית הזום שלו - הנה עוד מונח חדש של הדור המאותגר הזה. עצוב לי כל כך עליה, כי אחרי כל הזמן שהעבירה בעיר החולים של תל השומר, כל כך הגיע לה חופש. עצוב לי גם על הפנטזיה שלה שהתרסקה. מה היא בסך הכל רצתה, הבחורה מלאת האור הזאת? קצת סרי-לנקה, קצת סרפינג עם החברים הטובים, לצחוק בשמש? והנה, המציאות הישראלית הצליחה לפרוץ גם לכאן.
