"בסוף מעשי הגבורה החד-פעמיים יותר קלים", אומר מיכאל גוטסמן, אחד מארבעת חברי כיתת הכוננות של היישוב שלומית שנפצעו בהסתערות על מחבלים במושב השכן תוך ניסיון להגן על שכניהם וכעת נלחמים את מלחמת השיקום יחד במרכז הרפואי לשיקום "עדי נגב - נחלת ערן". "לקפוץ לפריגן זה פשוט. החיים עצמם דורשים גבורה יומיומית. לקום בבוקר להמשיך את החיים זה האתגר. זה להיות יותר ממה שהיינו, למצוא את הדרך איך אנחנו ממשיכים ומוסיפים. האירוע הזה, השיקום, דורש מאיתנו להיות יותר גדולים, יותר טובים ומחוברים אחד לשני, מאוחדים. פה האתגר. וזאת הגבורה. הגבורה היא החיים. הגבורה היא להיות שם וללוות את המשפחות השכולות".
זמן קצר לאחר פלישת מחבלי חמאס לעוטף, הבינו חברי כיתת הכוננות של היישוב שלומית, שתושבי פריגן נותרו חסרי הגנה, ולא היססו. "הגענו לשער המושב", מספר עוז ששון. "ראינו את אחד מחברי כיתת הכוננות עומד בגינה, וצועק: המחבלים בסוף הרחוב. שמעתי יריות והסתערנו עליהם. היינו שלושה, יחד עם הרבש"ץ בני משולם. בני פתח בירי, ואז נפתחה עלינו אש תופת".
את תוצאות אותו קרב, שבו איבדו חברים ונפצעו, הם עדיין נושאים איתם. בכל שבוע נפגשים ארבעת חברי כיתת הכוננות של שלומית ‑ עוז ששון (39), מיכאל גוטסמן ויהודה רבינוביץ (37) ובועז בירן ‑ במרכז הרפואי "עדי נגב - נחלת ערן". מדובר במרכז הרפואי הראשון לשיקום בנגב, מקום קטן ואינטימי שמטפל בכ-35 פצועי מלחמה ובעוד כ-100 מטופלים נוספים, שמהווה כיום את הכתובת המרכזית לפצועי המלחמה מאזור הדרום. ארבעה מחבריהם נהרגו בקרבות, רס"ר בכור סויד, רס"ם אביעד כהן, רס"ם ראובן שישפורטיש ורס"ן אוריאל ביבי (30).
עוז ובועז נפצעו יחד. "בועז נפגע בכתף, ומשכתי אותו לעבר קרוואן", מספר ששון. "אני חוטף כדור ברגל ונופל אחורה". גוטסמן קיבל כדור בחזה. פראמדיק מהיישוב צוחר הגיע ופינה אותם, והם פונו במסוק לבית החולים שיבא בירושלים. "הגענו ראשונים לשיבא. הרופאים הסתערו עלינו. בדיעבד אני חושב שבזכותם הרגל שלי ניצלה. התעוררתי אחר הצהריים והתחלנו להבין את גודל האירוע, מה קורה במדינה. ראינו מסוקים כל הזמן עולים ונוחתים בשיבא".
2 צפייה בגלריה
מיכאל גוטסמן מכיתת הכוננות של שלומית בשיקום. "המחשבה שעוד שנייה מגיע פינוי, נתנה לי כוח"
(צילום: הרצל יוסף)
גוטסמן מספר: "עד אותה דקה זו הייתה מלחמה על החיים של אחרים. עכשיו זו מלחמה על החיים שלי. ואני אני אומר שנחזיק מעמד. שבע דקות עד שיגיע המסוק. והדקות האלה זה השיעור הכי גדול שלמדתי בחיים. לפעמים צריך להציב מטרות קטנות. כי אם הייתי יודע שאני צריך להמתין שעה וחצי עד לפינוי לא הייתי בחיים. אז שבע דקות, ועוד שבע דקות. זה מה שנתן לי את הכוח. המחשבה שעוד שנייה מגיע הפינוי. לאורך כל הלחימה החברים נשארו שם".
"עדי נגב הוא בית חם", אומר ששון. "אבל צריך להתחיל להסתגל להכל מחדש. כל פעולה יומיומית, כמו להתלבש, לוקחת זמן. זה לא קל, אבל אני רואה את הרוח. זו המדינה והארץ שלנו".
מיכאל גוטסמן: "אני רואה את בועז ועוז ומבין מה עובר ועבר עליהם בלי לדבר. זה בכאבים, בקשיים, לדעת איפה הראש, הגוף והנפש. אתה גם רואה את כל החיילים שנפצעו ואת ההתמודדות של כולם. אנחנו עדיין כולנו יחד באותו קרב"
"מה שנותן לנו את הכוח", אומר רבינוביץ, "זאת המחשבה שלא ניתן להם את התענוג לנצח אותנו". "מי שעבר את זה יחד מבין", אומר גוטסמן. "אנחנו עדיין כולנו יחד באותו קרב. באימונים, בבריכה הטיפולית. כולם דוחפים אחד את השני".
יהודה רבינוביץצילום: עדי נגב – נחלת ערןששון מוסיף כי הרגיש שהם התאמנו לקרבות 7 באוקטובר כל החיים. "הבנו שצריך להגן על המשפחות. כולם היו שלמים עם זה. היום אנחנו בנקודה שלא היינו בה אף פעם. אתה פצוע וצריך לחזור לחיים. אתה חושב שסיימת אבל מרגיש שהרגל לא 100%. זו התמודדות קשה. ויש גם את החברים שלנו שנהרגו, האלמנות והיתומים. הם הצילו לנו את החיים ואנחנו צריכים להיות איתם".
"אנחנו כל הזמן תופסים אחד את השני. מי שעבר את זה יחד מבין", אומר גוטסמן, "אני רואה את בועז ועוז ומבין מה עובר ועבר עליהם בלי לדבר. זה בכאבים, בקשיים, לדעת איפה הראש, הגוף והנפש. אתה גם רואה את כל החיילים שנפצעו ואת ההתמודדות של כולם. אנחנו עדיין כולנו יחד באותו קרב. וזה בשיקום, באימונים, בבריכה הטיפולית. בבית החולים השיקומי רואים אנשים שדוחפים אחד את השני. ואלה לא רק המטפלים. זה לא כמו מישהו מבחוץ שאומר: תהיה חזק, אל תוותר לעצמך".
"אנחנו ארבעתנו שם וזה עוזר", אומר רבינוביץ. "חודשיים אחרי הפציעה נולד לי ילד. כל המציאות של חיינו הייתה הזויה. אופטימיות היא חלק מהעניין. מתאמצים, נושכים שפתיים ועוברים את זה. לוותר זה ניצחון לצד השני".
ד"ר צאקי זיו-נר, מנהל המרכז הרפואי לשיקום, אמר כי "הפציעות מהם המטופלים שלנו סובלים הן מאתגרות. אלה אנשים שראו חברים נפצעים ונהרגים לידם. אי אפשר להפריד את ההשפעה הנפשית רגשית והשיקום. אלה אנשים שהגנו על הבית שלהם, אלה לא רק חיילים.
"מי שגר באזור מרגיש את זה ממש. החבר'ה פה מאוד נחושים ועם רוח טובה. וחד משמעית הקרבה לבית תורמת להליך השיקום. יש אנשים שביקשו להגיע דווקא לפה, ליד הבית. יש לנו כבר מאסה קריטית של צעירים, ואנחנו מנסים שיהיו יחד".
פורסם לראשונה: 00:00, 24.05.24
