הכאב התנחל בחייה של יסמין בטשה, כיום בת 37, מורה להוראה מתקנת, בלי שום התרעה. זה קרה כשהייתה בת 20, חיילת משוחררת, צעירה ובריאה. לא היה שום הסבר הגיוני, או סימן מקדים, למה שעומד לקרות לה. ובכל זאת, בוקר אחד היא התעוררה כשכאב חד בירך שמאל משתק אותה. "אני זוכרת את היום הזה. חשבתי שזה שריר תפוס, אבל זה נמשך ונמשך. בשלב מסוים הלכתי לרופא, שנתן לי וולטרן ופיזיותרפיה".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
אבל הכאב לא הרפה. "הפסקתי לעשות המון דברים שנורא אהבתי. הליכות ארוכות, טיולים, ריצות", היא מספרת. "נמנעתי מללכת עם טייצים וג'ינסים מסוימים, לטוס לחו"ל. לנסוע ברכבת. הכאב שיתק אותי. הלכתי לאינספור רופאים. לכל אחד הייתה אבחנה שונה. אמרו שיש לי חוליה בגב שהיא לא במקום הנכון, שהמבנה האנטומי שלי חריג, אחד אמר לי שזה פסיכוסומטי, שאני בעצם סובלת מדיכאון. מטבעי אני אדם שמח ואופטימי. אבל מאז שהכאב הופיע נכנסתי למקום מאוד מורכב. עברתי ניתוח, כי מצאו לי קרע בלברום (רקמה סחוסית במפרק הירך - ש.ר). שמחתי שאחרי שמונה שנים סוף-סוף מצאו מה יש לי. חשבתי שזה יפתור את הבעיה, אבל אחרי הניתוח הכאבים נמשכו ונוצרו לי כאבים חדשים בברך, כנראה כי הפסקתי להתאמן. זו הייתה תקופה קשוחה. הוצאתי עשרות אלפי שקלים על טיפולים, מזריקות עד פיזיותרפיה. היו דברים שעזרו, אבל הבעיה לא נפתרה. זה לא החזיר לי את החיים שחייתי פעם. נכנסתי לדיכאון אמיתי. הייתי שוכבת ימים שלמים במיטה ובוכה".
כשהיא על סף ייאוש, הגיעה בטשה לטיפול חדש בכאב. הפיזיותרפיסטית עדי דוידוביץ הציעה לה גישה אחרת לסבל שלה: להבין שמקור הכאב הוא בכלל במוח, לא בגוף, ולהפסיק לתת לו לנהל לה את החיים. "הגעתי לטיפול נואשת. ממקום של פחד מהחיים", היא נזכרת. "לאורך כל המסע הזה הרגשתי שמשהו מאוד לא בסדר בגוף שלי. בפעם הראשונה שמעתי את המילים: את בריאה. זה כבר מאוד-מאוד הרגיע אותי. אמרתי לעצמי 'וואלה, אני בסדר'.
"כל התפיסה שלי את הכאב התחילה להשתנות. הבנתי שאני יכולה לעשות מה שאני רוצה, העיקר לעשות. במפגש השני עלינו במדרגות, שזה הדבר שהכי הפחיד אותי. בפעם הראשונה עליתי 200 מדרגות. בסיום הטיפול חזרתי לרכב, המומה. כמה שבועות אחר כך הלכתי בכביש ופתאום הבנתי שכלום לא כואב לי. זה היה אחד הרגעים הכי טובים בחיי".
אחרי חמישה מפגשים בלבד קיבלה בטשה את חייה בחזרה. הכאב עוד נוכח שם לפרקים, אבל באופן מינורי. "הפסקתי עם כל הכדורים, אני ישנה טוב. חזרתי לעשות הכל. טסתי לחו"ל, שזה משהו שנמנעתי ממנו המון שנים. אתמול ישנתי באוהל. הכאב עבר לי לגמרי כי הפסקתי להתעסק איתו. היום אני יודעת שגם אם כואב לי קצת, זה יעבור".
לא צריך דוקטורט ברפואה כדי לדעת שהכל כואב לנו. עוד לפני המלחמה, החיים המודרניים גבו מאיתנו מחיר. שעות עבודה ארוכות מדי ואורח חיים יושבני גורמים לגוף לאותת לנו שמשהו כאן לא לגמרי עובד. הסטטיסטיקה מאשרת את ההרגשה: אחד מארבעה עד שישה מבוגרים סובל מכאב כלשהו, המגביל אותו וגורם לפגיעה באיכות חייו. כאב כרוני גורם לפגיעה באיכות השינה, לדיכאון, לירידה בתחושת הערך העצמי ולפגיעה במערכות יחסים. כרבע מהסובלים הם בני 18 עד 30. בסקר שנערך ב-16 מדינות באירופה, בהן ישראל, הצהירו 40 אחוז כי הכאב שלהם אינו מטופל טוב.
קחו את כל זה, תכפילו פי מיליון – ואולי תקבלו את המצוקה הנפשית והגופנית שלנו מאז 7 באוקטובר. "המרפאה שלי מלאה במטופלים כואבים", סיפר לי לאחרונה רופא משפחה ותיק באחת מקופות החולים. "כאבי ראש, כאבי בטן, כאבי גב. אין לזה סוף. מבוקר עד ערב אני מטפל בכאבים שאין להם שום הסבר אחר פרט למה שעובר עלינו".
אז הגוף שלנו זועק בכל כוחותיו את מה שאנחנו מבקשים בכל ליבנו להשתיק. דוידוביץ, פיזיותרפיסטית שעוסקת בטיפול בכאב, או כפי שהיא מכנה את עצמה "משחררת מכאב", נתקלת בזה בעבודה שלה בחודשים האחרונים על בסיס יומי. "יש הרבה יותר אנשים שמתלוננים על כאבים בתקופה הזו", היא אומרת. "זה התחיל מיד עם תחילת המלחמה".
מה הקשר בין המלחמה לכאב?
"בני אדם הם בסך הכל בעלי חיים, וכשמוסיפים כזו רמה של סטרס לתוך החיים שלנו, משהו בוודאות חייב לקרות. אי-אפשר לא לישון בלילה, להיות כל הזמן בפחד שמשהו יקרה לנו ולקרובים שלנו ולקוות שהגוף יעבוד במאה אחוז. המוח שלנו עסוק בהישרדות בתקופה הזו. הוא חייב לבחור לעצמו מוצא כדי להירגע, ואין כמו כאב להרגיע אותנו".
כאב הוא אחד הדברים הכי איומים שיש. מה בין כאב להרגעה?
"הכאב נותן לנו אפשרות לקחת פסק זמן מהמציאות. אם כואב לך אתה לא הולך לעבודה".
את האמת הפשוטה הזו הבינו אפילו בצה"ל השמרן. מאז תחילת המלחמה מטפלת דוידוביץ בחיילים שסובלים מכאב כרוני. בטיפול, שמתבצע בפורום של אחד על אחד, הם שופכים בפניה את הלב ומקבלים גושפנקה לתוצאות הבלתי נמנעות של הטלטלה שעברו. "מפנים אליי את המקרים היותר מורכבים", היא מספרת. "היה אצלי חייל שאסף את חלקי הגופות מ-7 באוקטובר. הוא לא ישן בלילה וכל הגוף כאב לו. כשלוקחים בחור צעיר ונותנים לו כזו משימה ואחר כך שולחים אותו לחיים ואומרים לו 'תסתדר', יש סיכוי טוב שזה לא יעבוד לו. אי-אפשר לצפות ממי שעבר עומס קיצוני כזה לחזור לחיים רגילים".
5 צפייה בגלריה
“היה אצלי חייל שאסף את חלקי הגופות מ־ 7 באוקטובר. הוא לא ישן בלילה וכל הגוף כאב לו". טיפול פיזיותרפיה (צילום: שאטרסטוק)
למה המצב הנפשי שלו בא לידי ביטוי בכאבים פיזיים?
"למה זו לא שאלה שצריך לשאול אותה ברפואה, כי כל תשובה היא המצאה של מי שעונה לך. תחליפו את ה'למה' ב'מה אפשר לעשות'".
איך את עוזרת לחייל שנמצא במצב כזה? הרי הזוועה שעבר לא תישכח ממנו.
"לפני הכל, אני שם לומר לו: הגוף שלך בסדר. היה לי חשוב להסביר לו שהוא לא יכול להמשיך לצפות מעצמו להרגיש כרגיל. זו לא ציפייה ריאלית. בחלק מהמקרים אני מדברת עם בני המשפחה או עם המפקד האחראי, להסביר להם מה עובר עליו, שאם הוא לא מסוגל לשמוע קולות חזקים צריך לדעת להתנהל סביב זה. יבוא הרגע שבו נעשה לו חשיפה מחודשת לדברים שהוא נמנע מהם, אבל חודש אחרי שהוא נחשף למראות כאלה זה לא הזמן".
החייל הזה הוא לא היחיד שהטראומה הלאומית והאישית התבטאה אצלו בכאב. מאז 7 באוקטובר, מספרת דוידוביץ, הקליניקה שלה מוצפת מטופלים שכאב ישן שסבלו ממנו בעבר חזר אליהם או שכאב חדש תקף אותם. "הייתה לי מטפלת שעברו שנים מאז שסבלה מכאבים בצוואר. היא המשיכה לחיות את חייה, אבל אז הכאב חזר, בדיוק באותו מקום אבל לא בדיוק באותה צורה. טווחי התנועה שלה לא נפגעו, אבל הצוואר חזר להציק לה".
למה זה קורה?
"זה כאב שהוא זיכרון, התמונה שמופיעה כשהמוח משחזר תחושה קודמת וצועק 'סכנה'. בדיוק כמו תמונות וזיכרונות ויזואליים בפוסט-טראומה, המוח יכול לייצר זיכרונות תחושתיים גם באמצעות כאב".
בספרה החדש, "להשתחרר מהכאב – איך להשאיר מאחור כאב כרוני ולחיות חיים מלאי עשייה ומשמעות", שראה אור החודש (הוצאת כנרת-זמורה-דביר), חולקת איתנו דוידוביץ, בעלת תואר שני בפיזיותרפיה ומי שמרצה, מלמדת ויועצת בתחום הטיפול בכאב כרוני לרופאים, פיזיותרפיסטים ופסיכולוגים, את התורה שרכשה ושיכללה ב-21 שנות עבודה וטיפול במאות מטופלים סובלים. בהקדמה היא מספרת: "ראיתי מטופלים שסבלו כאבים מכל הסוגים. מכאבים נפוצים, כמו כאבי גב או ברך, עד כאבים שפחות מדברים עליהם, כמו כאבים בפין, בפות ובפי הטבעת".
את הניסיון שצברה אפשר לסכם בתובנה מפתיעה והגיונית להפליא כאחד: הכל בראש. אבל לא במובן של המצאה או דמיון. דוידוביץ טוענת כי הכאב שלנו אמיתי לגמרי, אבל הוא ביטוי למשהו שהשתבש בדרך שבה המוח תופס משהו שקרה לנו. "המשוואה שיש לרובכם בראש, לפיה כאב שווה נזק – אינה נכונה", היא כותבת. כאב, לדבריה, הוא חוויה אישית התלויה באוסף של גורמים הקיימים באותו רגע, כמו מספר שעות שינה, מתח, תזונה, מפגש קודם עם אירוע דומה ועוד.
"יש עולם שלם של טקסים מסביב לכאב. אני בודקת מה ההתנהגות שמשמרת את הכאב. אנשים שמעסים את הצוואר שלהם בלי הפסקה משמרים את הכאב שהם כל כך חוששים ממנו, כי המוח מקבל פידבק מהסביבה. כשאנחנו כל הזמן מתעסקים בכאב אנחנו משדרים למוח שצריך להמשיך להתייחס אליו"
לדבריה, הכאב הכרוני שרבים כל כך סובלים ממנו הוא תוצר של פעולה אקטיבית של המוח, שמגיע, בטעות, למסקנה שיש פגיעה בגוף או סכנה לפגיעה עתידית ומייצר לנו את הכאב בתגובה. "ישנם שני סוגי כאב", היא כותבת. "האחד כי משהו קרה, אירוע נוכחי, והשני כי משהו עלול לקרות, אירוע עתידי. כמו שלפעמים אנחנו טועים בזיהוי אדם שעומד מולנו, כך גם החוש שאוסף מידע מהגוף יכול לטעות".
"כשאנחנו מסתכלים מסביבנו, המוח נותן למידע שהוא מקבל פרשנות", היא אומרת. "כשהוא סבור בטעות שאנחנו נמצאים בסכנה, הוא גורם לנו כאב כדי למנוע מאיתנו לעשות משהו. כאב ברגל ימנע מאיתנו ללכת, כאב אחרי אימון גופני מאותת לנו 'זה הגבול שלי'. את יכולה להסתובב ברחוב ולשמוע רעש מאוד חזק, ובתגובה יופיע לך כאב איפשהו לא בגלל שמשהו קרה לך, אלא בגלל שרעש כזה מזכיר לך מוות. המוח עושה את הקישורים האלה מבלי שאת בכלל יודעת. הייתה לי מטופלת שסבלה מכאב כרוני בצוואר ואחרי טיפול הכאב עבר. אחרי שנים נטולי כאב, היא נסעה לטיול בדרום אמריקה באוטובוס רעוע, הנהג נתן ברקס חזק – והכאב חזר. בפועל לא קרה לה כלום, אבל המוח שלה נבהל מהסיטואציה".
במילים אחרות, דוידוביץ טוענת כי כאב מתמשך הוא כמו נורית אזהרה של הרכב שפועלת בגלל תקלה בנורית, ולא ברכב. "השאלה היחידה שאני לא יודעת לענות עליה היא למה זה קרה, מה גורם לאוכלוסייה ספציפית לפתח כאב כרוני. הרבה אנשים מאשימים טראומת עבר, אבל למה דווקא עכשיו? הרי טראומה היא לא משהו חדש. למה דווקא באזור הזה? לכן אני לא מחפשת את הסיבה, אלא את הגורמים שתורמים לזה שהכאב נשאר".
אחת הסיבות לכאב שלא מרפה, אומרת דוידוביץ, היא התעשייה שהתפתחה סביב בריאות הגוף שלנו. "פעם רוב התלונות בנושא כאב שהגיעו לרופא משפחה היו על כאבי ברכיים. היום מדובר בכאבי גב תחתון. אם מישהו כל הזמן מתעסק בכאב שלו, הולך ומגרה את המקום ועושה עיסויים וכל חצי שעה קם מהמקום כדי לעשות תרגילים, הוא לא נותן חופש למוח שלו מהכאב, כל הזמן מכוון אותו למקום הזה. יש תעשייה שלמה סביב הנושא, מכיסאות ושולחנות ארגונומיים לישיבה נכונה ויציבה נכונה. כל הטרנד הזה, שאומר שהגוף זה משהו שצריך להתעסק בו ולדאוג לו, רק מגביר את הכאב. מוכרים לנו את האשליה שמשהו לא בסדר קורה אם אתה לא קונה את המוצר המושלם. מה הפלא שאנחנו סובלים מכאבי גב?
"באוסטרליה עשו מחקר מדהים בשתי מדינות. במדינה אחת פירסמו שכאבי גב זה כמו שפעת – צריך רק להמשיך לזוז והכאב יחלוף מעצמו. במדינה השנייה לא עשו כלום. במשך שלוש שנים עקבו אחרי מספר התלונות על כאבי גב. במדינה שבה עשו את הקמפיין הייתה ירידה של 15 אחוז בתלונות. זה מטורף".
איך את מסבירה את זה?
"כשאת אומרת לאנשים את צמד המילים 'הכל בסדר' המוח מקבל את המידע הזה ונרגע. לעומת זאת, אם את כל הזמן מספרת להם שהם עושים דברים לא טובים, ברור שמתישהו המוח יגיד 'משהו כאן לא בסדר'.
"החלק הכי עצוב בסיפור הזה הוא שאנשים מרגישים אשמים. מטופלים אומרים לי 'זה בגלל שהיציבה שלי לא בסדר' או 'זה בגלל שאני לא יושב כמו שצריך'. הם מאשימים את עצמם במצב שלהם ואז כועסים על עצמם. אבל הרבה מאוד אנשים עושים את כל הטעויות בעולם ולא מפתחים שום כאבים. לכן הדבר הראשון שאני אומרת להם הוא 'אתם לא אשמים'".
את דרכה אל המסתורין של הכאב עשתה דוידוביץ במקרה. "למדתי פיזיותרפיה לתואר ראשון באוניברסיטת בן-גוריון", היא מספרת. "התאהבתי במקצוע והצטיינתי בלימודים. הייתי בטוחה שעם תעודות כאלה אוכל מאוד לעזור לאנשים. לצערי, זה לא עבד, כי גוף האדם הוא לא מכונה. ככל שראיתי יותר מטופלים הבנתי שאני לא יודעת כלום. הסתערתי על כל שיטת טיפול חדשה בתחום, אבל לא פיצחתי את החידה. כשבא מישהו עם נקע זו לא הייתה בעיה, אבל כשפנה אליי מישהו שסובל מכאבי גב תחתון 20 שנה לא היה לי מה להציע".
התפנית התרחשה כשלמדה לתואר שני באוניברסיטת קווינסלנד, באוסטרליה. "טסתי לבד, בלי כסף, לא היה לי איך לשלם את חשבון החשמל, אז הייתי מתחממת מעל הגז, ובמשך שנה אכלתי רק אורז. בדיעבד, זו הייתה ההחלטה הכי חכמה שקיבלתי".
קורס על כאב בהנחיית פרופ' פול הודג'ס, אחד מגדולי המומחים לטיפול בכאב, פקח את עיניה למה שלא הבינה קודם. "לאורך כל הקורס הודג'ס הקרין שקופית אחת ויחידה, שבה הכאב היה במרכז ומסביבו מערכות שונות שקשורות לזה, והראה איך כל דבר משפיע עלינו. לפני כן ראיתי בכאב חלק מגוף שהוא לא תקין, רקמה מקולקלת. ופתאום גיליתי שמדובר במשהו מורכב, שמיליון דברים משפיעים עליו: מצב רוח, טראומה בעבר, מצב סוציו-אקונומי. אצלו למדתי שכאב לא נגרם בהכרח מנזק והבנתי בפעם הראשונה למה לא הצלחתי לעזור למטופלים שלי".
דוידוביץ חזרה לישראל מלאת מוטיבציה לשנות את העולם והתחילה להרצות בחינם על התורה שלמדה. "פחות הצליח לי בהתחלה", היא צוחקת. "הייתי מרצה בכנסים בפני אנשי מקצוע שהיו מקדימים את היציאה מהאולם לארוחת הצהריים, אבל זה לא ריפה את ידיי. לא יכולתי להרגיש שאני יודעת את הסוד שיכול לעזור לכל כך הרבה אנשים ולא חולקת אותו".
מאמינה בצדקת דרכה ובחשיבות המידע החדש שנשאה איתה, קיבלה החלטה דרמטית: להתחיל במטופלים במקום במטפלים. "הלכתי למכוני כושר ופילאטיס, למתנ"סים, נתתי הרצאות בבתים בפני כל מי שהיה מוכן לשמוע. לאנשים היה קשה להם לקבל את זה שהכאב נמצא במוח ולא בגוף, אבל הצגתי מחקרים שמוכיחים את זה".
על הדרך גם טיפלה בעצמה. "הלידה הראשונה שלי הייתה טראומטית מאוד. נפשית הייתי מרוסקת והסתובבתי עם כאב כרוני הרבה מאוד זמן. עם זה, לא פחדתי ממנו. הבנתי שהגוף שלי מרגיש מצוקה ואני צריכה לתת לו את הזמן. המשכתי את החיים שלי כרגיל ונתתי לגוף שלי להתמודד עם הטראומה של הלידה. אחרי שמונה חודשים הכאב עבר".
לפני שמונה שנים פתחה פייסבוק, וגילתה שהיא יודעת לכתוב. "התחילו להזמין אותי להרצות בכנסים של רופאים ובבתי חולים. אחרי 15 שנות לימודים והעמקה בתחום, ידעתי בדיוק מה הם צריכים לשמוע. את תקופת הקורונה, שבה לא הייתה עבודה, ניצלתי לקחת קורסים בזום אצל מומחים מכל העולם".
"המרדף אחר בדיקות לא פותר את הבעיה. יש מחקרים שמראים שככל שאתה בודק יותר – מצבך מחמיר"
כיום היא מטפלת בכאב בקליניקה שלה, במפגשים שמבוססים ברובם על שיחות. "בתהליך של ניתוח התנהגות אני מחפשת את הקשרים בין הכאב, שנמצא במרכז, לחיצים סביבו. מה בסביבה האישית והמשפחתית – עבודה, זוגיות, שינה, אורחות חיים – הוביל אליו. אני לא יכולה להתחיל לעבוד אם המטופל שלי לא ישן טוב. הבסיס שממנו מתחילים טיפול הוא לישון בלילה. אם הוא לא מצליח לישון לא ישתנה כלום, כי אין לגוף את המשאבים הנדרשים לעשות את השינוי שהוא זקוק לו".
הטיפול שלה לא תר אחר אבחנה או בדיקה שתוכיח מה הבעיה, אלא מחפש פתרון לבעיה שהמקור לה לא תמיד נמצא. "אני מחפשת אילו שינויים צריכים לקרות כדי לשחרר את מי שסובל מכאבים. זה סוג של עבודת בלשות. לא מזמן הגיע אליי מטופל עם כאבים בישבן שמקרינים לרגל. הוא סובל כבר 15 שנה, וממעט בישיבה. הוא עובד בעמידה, לא יכול לראות סרט בקולנוע, נסיעות לחו"ל לא באות בחשבון. הוא עבר בדיקות מקיפות, לא מצאו כלום. הכאב שלו עמד במרכז המשפחה. היה צריך להתחשב בו ולתכנן נסיעות לפי מה שהוא מסוגל לו. במהלך השיחות שלנו התברר שיש לו בעיות במשפחה, שהכאב עוזר לו להימנע מהן.
"התפקיד שלי היה לשכנע אותו שהוא יכול לשבת, ואז ללמד את המערכת שלו לשבת בהדרגה. לאט-לאט, הוא למד לשבת יותר ולא להילחץ מהכאב כשהוא מופיע. אם בהתחלה הוא ישב רק 20 דקות ברצף, הגדלנו את פרק הזמן הזה לחצי שעה ושעה. היום הוא יכול לשבת שעתיים רצוף בלי בעיה".
בין השאר, היא "גומלת" את המטופלים שלה מטיפולים אחרים, כמו עיסויים. "יש עולם שלם של טקסים מסביב לכאב. אני בודקת מה ההתנהגות שמשמרת את הכאב. אנשים שמעסים את הצוואר שלהם בלי הפסקה משמרים את הכאב שהם כל כך חוששים ממנו, כי המוח מקבל פידבק מהסביבה. כשאנחנו כל הזמן מתעסקים בכאב אנחנו משדרים למוח שצריך להמשיך להתייחס אליו".
על פי דוידוביץ, הכאב ימשיך להתקיים כל עוד המוח שלנו לא יקבל הוראה שהסכנה נעלמה. "בשלושה מקומות יש לנו יכולת להשפיע", היא כותבת בספרה. "אנחנו יכולים לשנות את המשמעות שאנחנו נותנים לכאב, אנחנו יכולים לשנות את החיזוקים שאנחנו נותנים לכאב, ואנחנו יכולים לנהל חשיפה חוזרת ומדורגת לגירוי ולהוביל להתרגלות של המוח".
התרגלות של המוח לפעולה נעשית על ידי חזרה על אותה פעולה שוב ושוב בלי לתת משמעות שלילית לכאב כאשר הוא מופיע. "מילת המפתח היא להסכים לסבול", היא אומרת. "כשאת מתרגלת לסבל את מפסיקה לסבול. בשלב הבא אני מחזירה בהדרגה את המטופלים לעשות את כל הדברים שהפסיקו לעשות, כדי לרכוש מחדש את היכולות שאבדו להם ולומר למוח 'הכל בסדר'.
"הייתה לי מטופלת שלא התכופפה 13 שנה. הבת שלה צריכה להוציא עבורה את הירקות מהמגירה במקרר. בלי להתכוון, היא אמרה למוח 'את זה אתה לא עושה'. במפגש הראשון שלנו שמתי עט על הרצפה ואמרתי 'תרימי את זה'. במשך 45 דקות היא הסתכלה על העט עד שהסכימה להרים אותו. זה טיפול בחשיפה. לראות משהו שאתה מפחד ממנו ולעשות אותו למרות הפחד. לשבת על הרצפה בישיבה מזרחית, להתכופף, לעלות במדרגות. כל אחד והמפלצת שהוא צריך לנצח".
בפועל היא מציעה תוכנית שיקום שמבוססת על מטרות קלות להשגה: לקום מוקדם יותר בבוקר, לנסוע ברכב, ללכת על משטחים שונים או לטפס במדרגות, לקרוא ספר, להקפיד על שעות שינה. "המוח פשוט מתרגל חזרה. אני רוצה שלאנשים יהיו את הכוח, את האומץ להתמודד עם הסבל הזה ולראות שהוא לא כל כך נורא. ממשיכים כרגיל והכאב נרגע".
מניסיונך, באמת אפשר להפסיק לסבול?
"יש כאלה שלא יכאב להם בכלל, כי ברגע שהמוח אומר 'זה לא מסוכן' הכאב נעלם. יש כאלה שיכאב להם מדי פעם. יש מי שהכאב ייעלם אצלו ויחזור בגלל משהו אחר לגמרי, כמו סטרס בעבודה או משבר בזוגיות. החוכמה היא לא לפחד ממנו. ככל שאנשים מגיעים אליי יותר מיואשים, יש להם סיכוי יותר טוב להצליח, כי אין להם מה להפסיד. עם מי שמסבירים לי למה אני טועה אני אפילו לא מנסה, כי הם לא נמצאים במקום שמאפשר להם לעשות שינוי. אנשים יכולים לסבול עשרות שנים ולא לצאת מהמיטה".
משני דברים היא ממליצה בתוקף להימנע: לא לחפש את מקור הכאב באינטרנט ("מה שמופיע בתוצאות העליונות של מנועי החיפוש יהיה מה שמפחיד יותר ולא מה שנכון יותר"), ולא לעשות את מה שרובנו עושים כשנורא כואב לנו – להתחיל לרוץ מבדיקה לבדיקה.
זו קביעה די אמיצה. ואם משהו לא תקין יתפספס בדרך?
"המרדף אחר בדיקות לא פותר את הבעיה. יש מחקרים שמראים שככל שאתה בודק יותר – מצבך מחמיר. אם את מקבלת היום הודעה בוואטסאפ שבשכונה שלך מסתובב פדופיל, את תגיבי לזה. כשתצאי מהדלת תסתכלי ימינה ושמאלה, תתקשרי לילדים שלך ותזהירי אותם. פיסת המידע, שאת בכלל לא יודעת מה הערך שלה, תגרום לך להתנהג כאילו היא אמת, עד שיוכח אחרת".
גם חוסר הוודאות מפחיד. אם כואב לך משהו אתה רוצה לדעת שאתה לא עומד למות או לחלות עקב הסיבה לכאב הזה.
"מטופלים רוצים תשובות. הם לא מוכנים לקבל את זה שהגורם לכאב לא ידוע, ולכן הרופא אומר 'נעשה בדיקות' ובבדיקות תמיד מוצאים משהו. אחד הטרנדים הכי-הכי אִין עכשיו זה קרעים של הלברום. כשהתחילו לצלם אנשים שסובלים מכאב בירך ראו שיש להם קרעים בלברום, אבל כשבדקו באוכלוסייה הרגילה, שלא סבלה מכאב, מצאו של-89 אחוז מעל גיל 16 יש קרעים כאלה. זה פשוט בלאי. לפעמים ניתוח עוזר, כי זה פלצבו. המצב יכול להשתפר כי האמנת בניתוח הזה, אבל הוא גם יכול להחמיר כי לא פתרת את הבעיה”.
אז מה את מציעה? להמשיך לסבול בלי לנסות לברר אם משהו לא תקין?
"היה לי מטופל שסבתא שלו סבלה במשך שנים מכאבי ראש, ובסוף גילו שיש לה סרטן במוח. המטופל הזה פחד כל כך, שכל כאב ראש קטן היה שולח אותו למיון. הוא עשה מלא בדיקות הדמיה כדי לוודא שאין לו סרטן. מרוב פחד הוא לא חי את חייו. הסיכום שעשיתי איתו היה: תתנהל כאילו אין לך כלום, כי עשית כבר את כל הבדיקות והכל בסדר. אתה מוטרד? לך לרופא. אם הוא אומר שהכל בסדר, קח כדור ותמשיך לחיות את חייך".
