"הייתי בין שני מטענים שהתפוצצו בו זמנית – זה נס", מספר אביתר. ניכר על הקול שלו שהוא עוד לא מאמין שהשיקום תכף מאחוריו. באוגוסט 2022 אביתר בשארי (22) מראש העין, התגייס לשירות כלוחם בגדוד שקד בחטיבת גבעתי. "רציתי להיות לוחם, לתת מעצמי - לשמור על המדינה שלי", סיפר.
בבוקר 7 באוקטובר אביתר היה בתפילת שחרית בבית כנסת בירושלים, שנקטעה עם הישמע האזעקות. הוא הוקפץ לבסיס, והמתין לפקודת כניסה לרצועה לתחילת תמרון קרקעי. "הוכשרנו לרגע הזה, הרגשנו מוכנים. היה מורל מאוד גבוה", אמר אביתר.
כארבעה חודשים לתוך המלחמה, ב-20 בפברואר, נפצע אביתר כששני מטעני נפץ התפוצצו בסמוך אליו. "נכנסנו לטיהור מסגד בשכונת זייתון. ביצענו סריקה לאיתור מחבלים ואמצעי לחימה ובהמשך חיפוש אחרי פיר מנהרה. לא הרגשתי בטוח מאחורי הבטון שעמדתי מאחוריו, הבנתי שאין לי מחבוא במקרה שפותחים עליי בירי. שיפרתי עמדה לאחור, אבל גם היא לא הייתה טובה, דלת מעץ שרסיסים עלולים לחדור דרכה. לבסוף התמקמתי מאחורי קיר. פתאום נשמע פיצוץ ענק. הרגשתי בתוך בועת אש. הפיצוץ היה בדיוק במקום שבו עמדתי 15 שניות לפני – מטר וחצי ממני - אם הייתי נשאר שם, זה היה הסוף שלי. מאוחר יותר התברר שמאחוריי היה מטען נוסף, כנראה השניים הופעלו בו-זמנית. עפתי אחורה ואיבדתי את ההכרה. היו לי צפצופים באוזניים, הכל סביבי עשן ואבק, ריח חזק של שרפה, הרגשתי שזה הסוף".
אביתר בשארי: "מבחינתי זו מכה להיפצע, אני יוצא מכשירות כלוחם. בבית החולים שכבתי במיטה בלי יכולת כמעט לזוז. כל תנועה הייתה לי קשה כאילו זו ריצת מרתון. בזמן הקרוב לא אהיה כשיר ללחימה, בגלל הכוויות שנשארו לי על הגוף"
אחרי כמה רגעים אביתר מצליח להתעורר ומבין שהוא נפצע. "זחלתי למ"מ שלי, שנפצע גם הוא, ראיתי אותו שרוע על הרצפה. נתתי לו אגרוף עידוד – אמרתי לו שהכל טוב ושנעבור את זה", נזכר. משם פונה במסוק לבית חולים שיבא, סובל מכוויות עמוקות בדרגה 3. "הייתי כולי שרוף ומפויח. כשאמא שלי הגיעה לבית חולים היא לא זיהתה אותי. יום-יומיים אחרי שהתעוררתי אמרתי לה שהגשמתי לה חלום – להיות לידי 24/7, היא לא עזבה את המיטה שלי".
המפקד שנהרג
הוא נזכר ברגע הפציעה, שבו הספיק לראות את המ"פ שלו, רס"ן אייל שומינוב ז"ל, בפעם האחרונה. "מפקד שהערצתי. אין מי שלא סמך עליו והלך אחריו בעיניים עצומות. נתן לכולנו המון ביטחון, היה מודל לחיקוי כלוחם ובן אדם. תמיד אמר לנו שהוא אחראי שכולם יחזרו הביתה בשלום, שמר על כולנו כאילו אנחנו הבנים שלו. הוא נהרג ארבעה ימים אחרי שנפצעתי", שיתף בכאב.
במשך כשבועיים אביתר היה באשפוז, בסדרת טיפולים מסיביים. "במשך יומיים הייתי מורדם ומונשם במטרה להצליח לקלף ממני את העור השרוף, אלו היו כאבי תופת. בהמשך עברתי לשיקום, עם סגל רופאים, תורמים ומתנדבים מדהימים", שיתף. "מבחינתי זו מכה להיפצע, אני יוצא מכשירות כלוחם. בבית החולים שכבתי במיטה בלי יכולת כמעט לזוז. כל תנועה הייתה לי קשה כאילו זו ריצת מרתון. בזמן הקרוב לא אהיה כשיר ללחימה, בגלל הכוויות שנשארו לי על הגוף. החזרה הביתה עכשיו לא פשוטה לי גם, כשהחברים שלי נלחמים ברפיח", הוסיף.
3 צפייה בגלריה
אביתר בשארי עם חבריו בסעודת ההודיה. "אנשים לא שורדים פציעה כזו"
(צילום: אבישי פינקלשטיין )
למרות ובזכות כל אלו, אביתר ביקש לקיים סעודת הודיה, על הנס הפרטי שלדבריו קרה לו. "אלוהים שמר עליי, הציל אותי ממוות בטוח. אני רוצה להודות על ההצלה הזו והתפילות של עם ישראל. בדרך כלל אנשים לא יוצאים מהמצב שבו הייתי עם כזו פציעה. הייתי בין שני מטענים שהתפוצצו בו זמנית – זה נס", הוסיף.
אביתר, שתכנן סעודת הודיה מצומצמת עם חברים וקרובים בלבד, ארבעה ימים לפני המסיבה, הבין שהרבה אנשים מתכוונים להשתתף בשמחתו, גם כאלו שלא מכיר, כי רוצים להיות חלק ממסיבה ללוחם שנפצע קשה בעזה. הוא פנה לחנוך דאום דרך הרשתות החברתיות כדי שיעזור לו לארגן אירוע גדול יותר. ולהפתעתו, חנוך דאום העלה פוסט שצבר תאוצה וקישורים רבים.
"האנשים שנחשפו לפנייה שלו התעקשו לעשות הכל בהתנדבות. "אנשים לא הפסיקו להתקשר אליי – שפים, מסעדות, קצביות, חנויות ספקים. בזכות ההתגייסות שלהם שילמנו רק חלק מההוצאות סביב ההפקה, אמנם ההוצאות היו רבות אך העזרה מכולם הקלה מאוד עליהן", סיפר בהתרגשות.
בסוף השבוע האחרון, התקיימה הסעודה שחתמה את תקופת השיקום המאתגרת. "היה מרגש לראות את ההירתמות של כולם, כל אחד רצה לעזור במה שיכול. עידן מנגדי, חבר בכיתת הכוננות בראש העין, תרם את ביתו ואירח אותנו ביד רחבה. הגיעו חברים, משפחה וכל המתנדבים בהפקה ואפילו אנשים שאני לא מכיר – שסיפרו שרצו לראות את הנס שלי. היה באמת שמח. ההתרגשות הייתה גדולה, הרגשתי עטוף ואהוב מכל הכיוונים. יש כל כך הרבה טוב במדינה שלנו. הסעודה נתנה לי את התחושה שעם ישראל מאוחד – כוחנו באחדותנו", סיכם אביתר.
פורסם לראשונה: 00:00, 04.06.24
