בדיוק בשעה הקשה ביותר שיכולה להיות לאמא, כשנעמי ג'רבי הייתה צריכה לצאת להלוויה של בנה הבכור אורי, היא קיבלה טלפון ממרכז ההשתלות, שבישר לה שהכבד הגדול והחזק של בנה הציל את חייו של תינוק שהיה חולה במחלת כבד נדירה.
היום, שלושה חודשים אחרי, ג'רבי מחזיקה על הברכיים את איציק דוד קלויזנר, התינוק הבריא, שכבר ממלמל לעברה את המילה "סבתא". מעיניו משתקפות העיניים של אורי שלה. "ההלוויה של אורי הייתה ביום שישי ב-11:00 בבוקר", מספרת נעמי. "20 דקות לפני מועד ההלוויה התקשרו אליי מסורוקה ואמרו לי שהכבד של אורי הציל חיים של תינוק בן שבעה חודשים. אני זוכרת שסיפרתי לכולם בהתרגשות. כבר באותו רגע זה נתן לנו נחמה כשהיינו צריכים להיפרד מאורי שלנו. והייתה עוד ילדה שקיבלה כליה כמה שבועות אחרי.
"אני מרגישה שאיציק הוא ממש אורי. כל כך התרגשנו בפגישה הראשונה איתו. כשההורים נכנסו, אני הושטתי את הידיים לאיציק, הוא שם עליי את הראש, ליטף לי את הפנים והחזיק לי את האצבע בחוזקה. תינוק כזה קטן. ביקשתי שהפגישה תהיה סביב יום ההולדת של אורי, וזה מה שהיה. פחדתי להפיל אותו מרוב התרגשות, נתתי אותו לחגי בעלי, והיה שם עוד יותר סיפור אהבה.
"הוא ממש דיבר איתי עם העיניים", נזכר חגי, ומעיניו מתחילות לזלוג דמעות. "סבא שלו סיפר לנו שהוא לא מוכן ללכת לאף אחד מאז הבדיקות והניתוחים הקשים שעבר, כי הוא מקשר כל אדם זר לדברים כואבים, ואנחנו הזרים הראשונים שהוא מתמסר אליהם ככה. הוא הרגיש מי אנחנו, ואנחנו הרגשנו שהקול של אורי יוצא ממנו".
נעמי ג'רבי: "אורי התקשר חמישה ימים לפני שנהרג. השיחה הזו הייתה השיחה היחידה איתו שאי פעם שהקלטתי. צילמתי את השיחה עם הפלאפון של הבת שלי, משהו אמר לי שזו תהיה השיחה האחרונה שלנו"
להפיץ את האור
אמצע השבוע במלון כפר המכביה. אנשים באים והולכים, כל אחד לענייניו, ורק באולם הכנסים יושבים חמישה, ארבעה מבוגרים ותינוק, שאצלם בדקות האלה הזמן עוצר מלכת. מתוך החדר נשמעים קולות צחוק ובכי, ומלמולים בלתי פוסקים של תינוק שסביבו כל ההתרחשות. בידו צמיד סגול שהוא מכניס לפה ולועס בהתלהבות. על הצמיד, בצבעי חטיבת גבעתי, כתוב "מפיצים את האור(י) בעולם לזכרו של סמ"ר אורי ג'רבי גיבור ישראל". תמונה שבעצם מספרת את כל הסיפור.
4 צפייה בגלריה
מימין: חגי ונעמי ג'רבי, איציק התינוק, שרה וינקי קלויזנר. "כאילו כל החיים היינו משפחה אחת"
(צילום: טל שחר)
"אורי הגיע אחרי הרבה שנים של טיפולים", מספרת לכל יושבי החדר נעמי. "ואחריו הגיעה יובל בת ה-18. חגי ואני עובדים יחד בעסק משפחתי בחנות ירקות בבני ברק, עובדים יחד כבר ארבע שנים. זה עוזר לנו לעבור את הימים הקשים האלה. אנחנו משפחה מסורתית, לא דתית", מפרטת נעמי, שהגיעה למפגש בלבוש צנוע. גם חגי חובש כיפה — למרות שביומיום הוא לא.
"אבל אנחנו מכבדים את הזוג שיושב איתנו פה ואת המשפחה המקסימה שלהם", הם מסבירים, וממשיכים לדבר על בנם שנפל. "אורי ילד מיוחד, מואר, יש לו אור פנימי שמקרין החוצה. אני תמיד הרגשתי שהוא מתנה לזמן קצר. כשפרצה המלחמה הרגשתי שהוא לא יחזור. הוא היה שחקן טניס תחרותי, ספורטאי בנשמה, ועזב את אימוני הטניס לקראת הגיוס כדי להתאמן לצבא. שאף להגיע הכי רחוק. ילד שדרש מעצמו, סופר-תחרותי, רצה להצטיין. קר רוח. צלף בסיירת גבעתי".
חגי: "הוא שאף להגיע הכי גבוה בצבא. הוא רצה סיירת מטכ"ל ובסוף הלך לסיירת גבעתי. נבחר ראשון בסוציומטרי. המפקדים שלו אמרו שהיו בוחרים ללכת אחריו לקרב, וגם באזרחות. קראו לו ג'רבי, כמו לכולנו במשפחה. מסביר פנים לכולם. קשה לנו להגיד 'היה', זה עדיין לא ייאמן. אורי היה נכד ראשון למשפחה מהצד של נעמי. אהב חיות, הספארי ברמת גן היה הבית השני שלו. חכם, יכול היה לעשות כל מה שהוא רוצה בחיים האלה".
מתי דיברתם איתו בפעם אחרונה?
נעמי: "ראינו אותו חודשיים לפני שנהרג. זו הפעם היחידה שהגיע הביתה מהמלחמה. והוא התקשר חמישה ימים לפני שנהרג. השיחה הזו הייתה השיחה היחידה איתו שאי פעם שהקלטתי. צילמתי את השיחה עם הפלאפון של הבת שלי, משהו אמר לי שזו תהיה השיחה האחרונה שלנו. הוא סיפר שהוא לא התקלח 45 יום, אמר שהוא נראה כמו פרופסור מפוזר וצחק את הצחוק המתוק שלו.
"הוא אמר שהם קוראים ספרים, שומעים רדיו, ו'אל תדאגי אמא'. הוא סיפר שהוא בחאן יונס. במהלך הזמן שהוא היה בפנים הקדשנו לו שירים ברדיו והוא אמר שהוא לא שמע אותם. אז אמרנו לו את שמות השירים. חשבתי איזה שיר בת הזוג שלו הקדישה לו ואז התחילו רעשים בקו ואמרנו לו, הבת שלי ואני, שאנחנו אוהבות אותו והוא החזיר 'אני אוהב אתכם גם' והשיחה הסתיימה. ידעתי שהם לא יושבים, קוראים ספרים ושומעים רדיו. ידעתי שהמצב שם מסוכן. היה איתם רופא צמוד בפעילות, אז זה הרגיע אותי. השתדלנו לתת לאורי הרגשה בשיחות שאנחנו בסדר. שיהיה עסוק בצבא ולא ידאג לבית. למרות שכל השירות הצבאי שלו הייתי בסטרס.
"הוא היה צלף חוד מסתער, נכנס לכל מקום. ילד שמתנדב לכל משימה. גם למשימה שנהרג בה עם אוריה גושן ז"ל, שניהם התנדבו לעלות לקומה השלישית ולסרוק אותה בזמן ששאר הצוות בקומה הראשונה. הם נהרגו מטיל נ"ט".
חגי: "גם החיילים הכי גיבורים לא ניצלים מפגיעה ישירה של נ"ט. זה קרה ב-17 בינואר. המשימה שלהם הייתה לחלץ גופות חטופים".
המוניטור התחיל להשתגע
אורי הגיע במצב אנוש לבית החולים סורוקה בבאר-שבע, עם פגיעה בראש שהצריכה חבישה של כל הפנים. כדי שהרופאים יתחברו למטופל וידעו על איזה חיים הם נלחמים, משפחת ג'רבי הביאה תמונה גדולה של אורי מימים יפים, ותלתה מעל ראשו לצד המשפט "אני אורי, ויום אחד אזמין את כולכם לשחק איתי כדורסל". מטרה שלא התגשמה.
"אורי הגיע עם פגיעת ראש ועיניים קשה מאוד", ממשיכה נעמי בעיניים דומעות. "חשבנו שהוא יצא מזה כי הוא היה לוחם, חזק פיזית, גבוה, חסון. באמת חשבנו שהוא יצא מזה. כל הזמן דיברנו ואמרתי לו: 'אורי, אתה חייב לחזור, מחכים לך'. השמענו לו שירים שהוא אהב והיו חברים סביבו. הרופאים אמרו לנו שהמצב קשה, שהוא בסכנת חיים, אבל דיברנו בינינו שהוא יצא מזה, וכשהוא יחזור הוא יהיה בקומה התחתונה של הבית כדי להשתקם".
חגי: "אי-אפשר היה לזהות אותו, הוא נפגע ממש מהצוואר ומעלה. אבל יש לו אצבע עקומה כמו שלי והיה אפשר לראות את האצבע שלו ביד".
נעמי: "באמת חשבתי שהוא יקום. שלחתי ביום רביעי את חגי ואת כולם הביתה כי הרגשתי שהכל בסדר. אני פירשתי את זה ככה. לפנות בוקר האחות אמרה לי לנוח קצת אחרי 24 שעות בלי שינה. יצאתי לשעה ובינתיים הצוות התחלף. אמרתי להם 'בוקר טוב, היום יהיו בשורות טובות', ונכנסתי לחדר של אורי כשהמוניטור התחיל להשתגע. חשבנו שמשהו התקלקל. הרופא נכנס, ראה את המוניטור, וסיפר לי שאורי במצב של מוות מוחי. הייתי בשוק טוטלי. הייתה שעת בוקר מוקדמת, ועשרות אנשים כבר הגיעו. כולם מתפללים. ואני יודעת שאורי נפטר ולא רציתי להגיד כלום, עד שבעלי הגיע.
"נכנסה מתאמת השתלות מסורוקה וסיפרה לנו על תרומת איברים. נזכרתי שכשאורי היה קטן מצאתי אצלו כרטיס אדי, וכשדיברנו על זה הוא אמר לי: 'אמא, אם יקרה לי משהו אני ממש רוצה שתתרמו את האיברים שלי'. אמרתי לו: 'אל תדבר שטויות. לא יקרה לך כלום'. כשחגי הגיע הייתי כבר מגובשת עם ההחלטה לתרום.
"יש לי בן דוד צעיר ממני שחולה במחלה קשה וקיבל השתלה של ריאות ולב וחי חיים רגילים, התחתן ונולדו לו שלושה ילדים. לראות את החיים שתרומה כזו נותנת זה דבר כל כך עוצמתי. אורי תמיד חשב על כולם. קפץ ב-7 באוקטובר עם החברים שלו לסיירת לקיבוצים והציל כל כך הרבה חיים.
"והוא גם הציל את החיים של ילדה בת שש שאותה עוד לא פגשנו, רק את אמא שלה. ואת המשפחה הזו מבני ברק, שפגשתי כמה פעמים אבל כל פעם אנחנו מתרגשים כאילו זו הפעם הראשונה. פגשנו כולם את כולם, את ההורים, הסבים והסבתות. אנחנו משפחה. המשפט של אורי היה: חיים כל יום, מתים פעם אחת".
מה הדבר האחרון שאמרת לאורי לפני שנפרדת ממנו?
"יכולנו להיות 24 שעות ליד אורי, אז החזקנו לו את הידיים החמות, את הרגליים המיובלות אחרי שלא חלץ נעליים יותר מחודשיים. אפשר היה להיפרד ממנו, לדבר איתו. חשבתי שהוא אולי לא שמע את כל מה שדיברתי איתו, אבל אחת הנשים אמרה לי שבמצב של מוות מוחי השמיעה נשארת, ואני מקווה שהוא שמע מה שאמרתי לו – כמה אני אוהבת אותו".
ינקי קלויזנר, אביו של איציק: "כשאמרו לנו שיש תורם, לא שמחנו מרוב שוק. זו הייתה סערת רגשות. התפללתי כמו נעילה ביום כיפור, בכיתי חצי שעה"
ג'יבריש של תינוקות
באורח פלא, בכל פעם שמישהו מיושבי החדר מזיל דמעות התרגשות, איציק מתחיל לצעוק מילים בג'יבריש של תינוקות. והמילים האלה גורמות גם לרגע הכי עצוב להסתיים בצחוק מתגלגל. בכל זאת, קשה להישאר אדישים לקסם כזה של תינוק, שחזר לחיים ברגע שהלך לעולמו חייל, שלנצח יישאר התינוק של אמא אחרת.
"איציק הוא הילד השישי שלנו, שנולד לפני עשרה חודשים", מספרת שרה קלויזנר. "היה תינוק ככל התינוקות עד שבשלב מסוים, כשהיה בן שלושה שבועות, הוא התחיל לצרוח כל הזמן, כל היום. הלכתי איתו לרופא, הרגשה של אמא, וגילו שם שיש לו מחלת כבד נדירה, שמתפתחת במהלך ההיריון ואחרי הלידה ופוגעת בכיס המרה ובכבד. עשו לו ניתוח בגיל שבעה שבועות, הוא היה מאושפז חודש. עשו לו מעקף, מהמעיים ישר לכבד, למשוך זמן כדי לא להשתיל לתינוק כל כך קטן. אמרו ש-20 אחוז מסתדרים עם הניתוח הזה ולא צריכים השתלה.
"אמרו לנו שבכל פעם שיהיה קצת חום, להגיע לבית החולים. אז יצא מצב שהיינו יותר בבית החולים מהבית. הוא העלה חום, הייתה צהבת כל הזמן, לא התפתח. היינו משפחה מפורקת. בעלי ינקי עם הילדים ואני בבתי חולים. לא חיים נורמליים. בערב שמחת תורה היה לו חום, נסעתי איתו באמבולנס. כל הבדיקות הראו שהמצב שלו מחמיר. תינוק בצבע של שמש זורחת, בוכה כל הזמן.
"חצי שנה אחרי הלידה, הרופאים ביקשו שנחשוב על השתלה. אמרו שזה יכול לקחת חודש או חצי שנה, יש רשימת המתנה סופר ארוכה, בתינוקות אין כמעט התאמה, וחשוב שגם אנחנו נעשה בדיקות. שאלנו אם בגלל המלחמה יש יותר תרומות, הם אמרו שלא. לתינוקות חייבים איברים קטנים, חייבת התאמה מאוד מסוימת. השתחררנו הביתה, אחרי שלושה ימים עלה לו החום עוד פעם. הפעם זה היה משבר גדול בשבילנו, נפילה".
בשיא הדרמה היא עוצרת כי איציק, למרות שיושב על נעמי, פולט לצד השני, ישר על החולצה של אמא. "תראי איך הוא מתחשב בי", אומרת נעמי, ושרה עונה: "הוא יודע שעל סבתות לא פולטים". השתיים פורצות בצחוק מתגלגל ושרה ממשיכה לגולל את סיפור ההידרדרות.
"אמרו לנו שזהו, חייבים תרומה מאחד ההורים כי המצב מסוכן, ושחייבים להתחיל בדיקות היום. זה היה יום נורא קשה לכולנו, התחלנו לחשוב מה נעשה עם שאר הילדים, חמישה, כשינקי ואני נהיה כל הזמן בבית חולים. אצל התורם זה גם לא ניתוח פשוט, הרבה יותר קשה".
ינקי: "אנשים בריאים תורמים חצי כבד, ואחרי ניתוח הוא משלים את עצמו. הגיע יום חמישי, התקשרו אליי בשעה שלוש. אמרו לי שאני מתאים. הרגשתי כבר על מיטת הניתוחים. באותו זמן בדיוק, דקה אחרי שהודיעו לי שאני צריך להיכנס לניתוח, כששכבתי במיטה ובכיתי, בסורוקה סידרו את השידוך עם משפחת ג'רבי. הייתי אמור להיכנס לניתוח ואז אמרו שיש תורם. לא שמחנו מרוב שוק. זו הייתה סערת רגשות. התפללתי כמו נעילה ביום כיפור, בכיתי חצי שעה".
שרה: "אני הייתי במונית לבית החולים ואני צועקת. מה תורם? אמרו שאין סיכוי. לא האמנתי".
ינקי: "הגיעה שעת האפס. שעת רצון. חמישי בשלוש, כשהודיעו לי שנכנסה התרומה רגע לפני שהתפרקה לנו המשפחה".
נעמי ג'רבי: "יש כל כך הרבה נחמה בזה שבאמת אורי נתן חיים. אנחנו מרגישים את זה ורואים את זה. רואים את איציק גדל, מתפתח, מתקדם, וזה דבר ענק בשבילנו. אנחנו מרגישים שאורי עם האור שלו, שאמר לי: 'אמא, אני רוצה לתרום אם יקרה לי משהו', עשה נס"
מסירות נפש של הורים
משפחת ג'רבי ומשפחת קלויזנר הפכו - ללא שבחרו בכך, אבל ברצון רב - למשפחה אחת. מסורתיים ודתיים, שכנראה לא היו נפגשים לעולם, קשרו את גורלם זה בזה. "אורי נתן לנו לא מתנה אחת, שלוש", ממשיך ינקי בקול חנוק מהתרגשות. "אחת, הוא נתן חיים לאיציק, הציל אותו. שתיים, תפקיד הכבד לייצר ולסנן את הדם. אורי שנתן כבד לאיציק, נתן לו בעצם דם. איציק ממשיך אותו. שלוש, הם הצילו את כל המשפחה שלנו, שהייתה מפורקת. שלוש מתנות. חשבנו איך אנחנו צריכים להודות, אבל מאז שנפגשנו הם נותנים לנו הרגשה כאילו אנחנו נותנים להם".
חגי: "מסירות נפש של הורים שנותנים הכל לילד שלהם - כמו שאנחנו היינו רוצים לתת לילד שלנו כדי שיוכל לחיות - זה דבר שאי-אפשר להישאר אליו אדיש. זה מרגש. וזה גורם לנו להבין איזו החלטה טובה עשינו כשתרמנו את האיברים של אורי. הם לא ויתרו לרגע אחד על הילד שלהם".
נעמי: "יש כל כך הרבה נחמה בזה שבאמת אורי נתן חיים. אנחנו מרגישים את זה ורואים את זה. רואים את איציק גדל, מתפתח, מתקדם, וזה דבר ענק בשבילנו. אנחנו מרגישים שאורי עם האור שלו, שאמר לי: 'אמא, אני רוצה לתרום אם יקרה לי משהו', עשה נס. הנס הוא שאונת הכבד של אורי, שהיה 1.90 מ', התאימה לתינוק כזה קטן. זה משהו מטורף. בפעם הראשונה שפגשנו אותם לא הפסקנו לבכות. זה הרגיש לנו טבעי, כאילו כל החיים היינו משפחה אחת, יחד, ועכשיו התחברנו שוב".
פורסם לראשונה: 00:00, 11.06.24
