ד"ר נויה שילה, מי שאחראית על הטיפול הרפואי בחטופים מטעם בית החולים שיבא מרגע הגיעם לחדר המיון, הייתה ביום שבת שעבר במסיבה משפחתית במכמורת כשהזעיקו אותה חזרה לעבודה. שתי מילים בלבד גרמו לה לעזוב הכל ולחזור מיד לאזור המרכז: שבים בשיבא. "השארתי את הילדים בחוף עם האחיות שלי וטסתי לאוטו", היא מספרת. "תוך שעה וחצי הייתי בתל השומר. כשהמציל בחוף בישר למתרחצים על החטופים שחולצו, הבן שלי אמר למשפחה: 'זו אמא שמטפלת בהם'".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
לשמחת כולם, ארבעת החטופים שבו לישראל על רגליהם, במצב טוב לכאורה, מחייכים לכל עבר. אבל המציאות, אומרת ד"ר שילה, מורכבת בהרבה ממה שנראה לעין. "בגלל שמדובר באנשים צעירים הייתה להם רזרבה", היא אומרת. "היו להם גם המון תושייה, מזל, אמונה, השגחה - כל אחד יקרא לזה איך שהוא רוצה. הם הגיעו עם ההשלכות והעומס של חטיפה אלימה ושמונה חודשי שבי, אבל בלי נזקים גופניים שצריך להגיב אליהם ברגע זה.
"אולי לא הייתה סכנה מיידית לחייהם, אבל הפגיעות שלהם עמוקות בצורה בלתי רגילה. גם פיזית וגם נפשית. אני לא חושבת שצריך להיות איש מקצוע מנוסה כדי להבין שאין מצב שמי שעבר חוויה נוראה וטראומטית כזו יהיה במצב טוב. הם היו בכלא. עברו שם התעללות עם פציעות גופניות. בידוד. הגבלה פיזית. אלימות. קשרו להם את העיניים והידיים. מבחינה תזונתית הם עברו תקופות של הרעבה, עם תזונה מאוד לא מגוונת ומאוד דלה בחלבון. רואים עליהם את השלכות הדברים האלה. מה שנראה מבחוץ הוא רק הקצה. הם היו בשטף של אדרנלין, במצב של פייט אור פלייט. כל הגוף מתגייס במצב כזה כדי לתפקד. וכמובן הייתה האופוריה של ההצלה, מהולה בכאב הנוראי על הידיעה שמישהו איבד את חייו על מנת להציל אותם. ניסיונות ההחייאה של ארנון זמורה, לוחם הימ"מ שנהרג בפעולה, התנהלו בחדרי ההלם במיון בזמן שהחטופים שהו בסמוך. מהר מאוד זה היה בתקשורת.
"רואים עליהם שהם עברו טראומות מאוד גדולות. גופניות ונפשיות. אנחנו יודעים גם שהם לא עברו לשלב הפוסט-טראומה כי אנחנו לא פוסט האירוע. עד שלא כולם יחזרו, הטראומה שלהם נמשכת. כל חזרה כזו היא סוג של טריגר עבור השבים הקודמים. הדברים האלה מתגלים לאט-לאט. אנחנו לא דורשים לקבל מהם תשובות. דברים נחשפים לאורך זמן, אנחנו ממשיכים במעקב עם השבים הקודמים. יש דברים שעולים ועוד יעלו. זה לוקח זמן. אנחנו נעטוף אותם עד סוף חייהם ונעזור להם להתמודד עם כל דבר שיגיע".
ובכל זאת, אמרת בעצמך, אחרי שמונה חודשים בעזה, היה כאן אולי סוג של הפתעה לטובה.
"המקצוע שלנו דורש מאיתנו להיערך לתרחיש הגרוע ביותר. התכוננו להגיש לשבים כל סוג של טיפול, עד לרמה של חיבור לאקמו (מכונה שמחליפה את תפקוד הלב והריאות ש.ר.). יש לנו בתוך הצוות גם רופאות נשים ואנחנו נערכים הרבה מאוד לתרחישים של תקיפה מינית, לאפשרות של נשים בהיריון, של שבות שיחזרו לישראל עם תינוקות.
"כשמתכוננים לגרוע ביותר הרבה פעמים מופתעים לטובה. אבל להסתכל על האנשים האלה ולומר 'הם לא נראים כך או אחרת', זה לעשות להם עוול נוראי. זה סוג של הכחשת הטראומה. בעיניי, זה לא פחות גרוע מהטענה שב-7 באוקטובר לא התרחשו תקיפות מיניות. להשתקם ממה שקרה להם יהיה אתגר שילווה אותם כל חייהם".
כמעט שמונה חודשים שמתחם השבים בשיבא עומד הכן, מצפה לחוזרים שיאכלסו אותו. יחידת טיפול נמרץ, מצוידת במיטב הציוד הרפואי המתקדם לכל צרה שלא תבוא, בפיקוח רפואי קרוב והדוק, אבל עטופה ברכות מנחמת: פינות ישיבה למשפחות, מיטות בית חולים עטופות בשמיכות צבעוניות, שטיחים בצבעי פסטל, כפכפי מקלחת נוחים שנלקחו מעולמות הצימרים, ממתינים לרכך את ההליכה של מי שצעדו ברחובות עזה יחפים, מוכים ומדממים. כריות נוי מסתירות את הכריות הנוקשות של בית החולים, ועליהן תיק רחצה שהמילים "תקווה ללא גבול" הודפסו עליו, מגבות עליזות ומברשת שיער סגולה נבחרו בקפידה כדי להחזיר מעט מתחושת הבית לאנשים שאיבדו את ביתם ואת כל עולמם בשמחת תורה. כל שב מקבל תיק ובו בגדים חדשים וציוד אישי.
מעט מדי - רק שלוש פעמים עד עכשיו - הוכנס המתחם הזה לפעולה: בעסקת השבויים הראשונה והיחידה עד כה, של נובמבר 2023, במבצע החילוץ של לואיס הר ופרננדו מרמן, שהגיעו לכאן בפברואר, ובשבוע האחרון. בהתראה של דקות המתחם הזה נפתח, ותכונה של עשייה ממלאה את המסדרונות הריקים לקראת האורחים שיגיעו. "ההכנות פה מאוד קדחתניות, כולנו רוצים להרגיש שאנחנו עושים משהו למען השבים, לא מצפים להם בפסיביות", מתארת שילה. "רפואה זה מקצוע של עשייה. של DOING, לא של BEING".
כשעלה הצורך להתכונן לחזרתם של החטופים, על מגוון הבעיות הרפואיות והנפשיות שהם סובלים מהן, נאלצו צוותי בתי החולים הקולטים להיערך לסוג חדש של רפואה, שלא היה קיים קודם ואין בו שום ניסיון בעולם. רפואת אסונות חלוצית והרת גורל, שאין בה מקום לטעויות. בין השאר תירגלו הצוותים במרכז הארצי סימולוציות של מגוון תרחישים: החל מטיפול בנשים שנפגעו מינית, דרך שבים שלא מתקשרים, ועד טיפול במצבי משבר נפשיים. בין השאר, הונחו לשמור את הרגשות האישיים שלהם בצד, כדי לא להקשות על המטופלים.
"אנחנו, הרופאים, מאוד אוהבים לעבוד מבוסס עובדות, על סמך מחקרים שנעשו, דברים שנבדקו ומתועדים בספרות", אומרת שילה. "במקרה הזה, בניגוד לכל מה שהורגלנו בו בעבר, נאלצנו להמציא את הרפואה מחדש. מהדרך שבה המתחם הזה צריך להיראות, דרך ההכשרות שצריך לעשות לצוותים לקראת בואם של המטופלים ועד איך צריך לגשת אליהם. אנחנו כל הזמן עוברים דיוקים ורענונים של הדברים האלה. לא מפסיקים לשמור על דריכות.
"בשלב מאוד מוקדם הבנו שהפגיעה שממנה הם סובלים היא רב-מערכתית, גם גופנית וגם נפשית, ולכן הטיפול בה צריך להיות רב-מערכתי. באופן טבעי, הרפואה עובדת בחלוקה לתחומים. כאן אנחנו עובדים יחד, אנשי בריאות הגוף ואנשי בריאות הנפש, כמקשה אחת. משתדלים שתהיה מינימום של תחלופה בתוך הצוות. אנחנו כל הזמן בתקשורת אחד עם השני. יש בזה המון היגיון, כי הבעיות לא באמת מופרדות. הגוף מתבטא בנפש, הנפש מתבטאת בגוף. הכל מתערבב יחד".
ההכנות לקראת חזרתם של החטופים ירדו עד רמת הטרמינולוגיה. הם נקראים כאן במילה אחת, שיש בה גם ציון עובדה יבשה וגם תקווה: "שבים". המילה חטוף או שבוי לא תישמע כאן, אפילו לא בשיחות פנימיות של הצוות. "למילים יש הרבה כוח, והאופן שבו אנחנו מספרים לעצמנו את הסיפור מאוד משמעותי באופן שבו נתמודד איתו", אומרת שילה. "הסיפור שאנחנו מספרים להם נותן מקום לטראומה, מצד אחד, ומצד שני מאוד מנכיח את החוסן. את היכולת להשתקם ולהמשיך את החיים הלאה. בעיניי זה מאוד-מאוד משמעותי. לקרוא להם שבויים או חטופים זה להנכיח את מה שהיה. לקרוא להם שבים מנכיח את מה שיש ואת מה שיהיה. את שינוי הכיוון מהטראומה - לשיקום. מהפגיעה, לצמיחה ולריפוי".
נועה ארגמני הגיעה ראשונה, עטופה בשכפ"ץ, מלווה ברופא צבאי. שלושת הגברים הגיעו זמן קצר אחריה. אחרי הערכה קצרה במיון, הועברה למתחם הזה להמשך ההערכה והטיפול בה. לאורך כל הזמן הזה ניגשו אליה אנשי צוות ספורים, רובם נשים. אנשי בריאות הנפש, שממתינים בצד, לא פנו אליה בשלב הזה. אחרי שיחה קצרה עם דיאטנית שווידאה כי מצבם התזונתי של הארבעה מאפשר להם לאכול, ביקש אחד החוזרים מזון שלא מופיע בתפריט הרגיל של בית החולים. "אני מת לשווארמה", אמר אלמוג מאיר ג'אן לצוות המופתע. הבקשה החריגה טופלה מיד, אחרי שקיבלה אישור רפואי כמובן, ולאפה הוקפצה למתחם בזריזות.
5 צפייה בגלריה
שילה עם לואיס הר ששוחרר בפברואר. "עד שלא כולם יחזרו, הטראומה שלהם נמשכת" | צילום: דוברות שיבא
"אנחנו ניגשים לשבים הכי באנושיות, הכי בגמישות, הכי בצניעות", אומרת שילה, שמשמשת בשגרה כסגנית מנהל מחלקה פנימית ה', ונבחרה לתפקיד המיוחד כבר בסבב הראשון. "זה אירוע שבראש ובראשונה הוא נפשי. התפקיד שלי הוא להיות שם, צעד אחד מאחור. לראות שאין קטסטרופות רפואיות ולתת לפסיכולוגים, לפסיכיאטרים, לעובדים הסוציאליים לעשות את שלהם. להיכנס בין התפרים בעדינות".
איך פונים למי שחזר מהשבי ועוד לא ברור מה בדיוק עבר עליו שם?
"מאוד בשקט. אני מציגה את עצמי תמיד בשם הפרטי, בוודאי כאן. שואלת לשלומם. אם כואב להם. אם הם צריכים משהו. ובעדינות מגיבה למה שעולה. רפואת השבים נעזרת הרבה בחוש הקליני שלנו. אנשי רפואה, רופאות ואחים ותיקים, נבחרו לזה בהתנדבות. לכולם יש הרבה ניסיון. אנחנו מסתכלים על השבים, רואים את הצבע שלהם, את הדיבור, את הנשימה שלהם. מי שהכי מדאיג אותי אני עומדת מאחוריו מאוד מקרוב ובוחנת אותו בלי מילים. עוד לפני שמדברים ולפני שנוגעים. ואם אני מודאגת כי אחות באה ולחשה לי שהיה דופק מאוד גבוה, אני רק מניחה יד על הפרק שלו, להרגיש את הדופק. בלי סטטוסקופ ובלי מכשירים.
"בדיקות דם נכנסות הרבה יותר מאוחר. כשזה מתאים וברשות. כשהם נותנים את ה'אוקיי'. הרצף שאנחנו רגילים אליו, של קודם רופא מיון ואז אשפוז ועכשיו ניקח סימנים ובדיקות, לא קיים כאן. הרוטינות הצטמצמו למינימום הכרחי ונעשות כולן בהסכמה ובהסברים. הדבר האחרון שאני רוצה הוא לדקור מישהו מהם או לעשות לו משהו מכאיב".
האשפוז כאן, שמהווה סוג של מתווך בין השהות בעזה להמשך החיים, כל אחד עם ההתמודדות שמצפה לו, נועד בהגדרה להיות קצר ככל הניתן. ועדיין, מי שיבחר יוכל להישאר עוד. "מבחינה גופנית ונפשית יש בעיות פעילות שצריך להתייחס אליהן. מצד שני אנחנו לא רוצים להשאיר אותם בבית החולים. לכן נשאיר אותם פה את מינימום הזמן שנדרש כדי לכסות את הדברים הכי חשובים והכי דחופים, ואז נדרג את היציאה שלהם: משחרור לאשפוז ביתי תחת השגחת הצוות של המערך לאשפוזי בית שלנו, עד טיפול במרפאת המשך. כל מה שנדרש בתדירות שמתאימה להם. תופרים לכל אחד את מה שהוא זקוק לו".
השבים, היא מספרת, מקבלים את החבילה הזו, "ברצון ובהקלה. כל אחד לוקח מה שנכון לו". אבל גם הצוות זקוק לביטחון שתורת הטיפול החדשה הזו מקנה לו. "עברנו תהליך מאוד-מאוד משמעותי של למידה, מהפעימות של נובמבר ודצמבר עד עכשיו. התבנית הזו שיצרנו, של לקבל אותם בתנאים טיפוליים מאוד מכילים וגמישים, גרמה לנו להרגיש יותר בטוחים במה שאנחנו עושים. בהתחלה היה פחד מאוד גדול של הצוות. מה נפגוש, ואיך נעשה את זה. באחת הפגישות האחרונות אמרתי להם שאני מרגישה שאנחנו מתכוננים למשימה הזו כל חיינו. כל אחד מאיתנו מביא לתפקיד הזה את כל מה שיש לו להציע כבן אדם, כאיש מקצוע וכחבר, ואת זה אנחנו מזקקים לטיפול הכי טוב שאנחנו יכולים להציע".
"גם אלה שנראים לנו במשקל תקין נמצאים בתת-תזונה בגלל המחסור ברכיבים חיוניים. בגלל המחסור בחלבונים הם הגיעו עם אובדן מאסת שריר מאוד משמעותי. יש חסרים של ויטמינים ומינרלים"
אבל למרות ההכנות האינטנסיביות וההערכות לכל תרחיש, האתגרים שמספקים הטיפול בשבים לא מפסיקים להפתיע. "עם הזמן הבנו, שאחד הדברים הכי חשובים הוא איך להנגיש להם את המידע על מה שקרה בזמן שהם לא היו כאן", היא מספרת. "מהר מאוד כל אחד מהם קיבל טלפון וגישה לאינטרנט, וגם הצוות מדבר לידם, אבל היו דברים בסיסיים, שהם לא הכירו. למשל, המושג נובה. הם גם לא ידעו את היקפי הנזק, מה קרה במדינה. לא הבינו את משמעות המלחמה.
"מהר מאוד הבנו שכאשר המידע הגיע בצורה לא מווסתת זה היה מאוד טראומטי ומבעית וקודר ואפוקליפטי עבורם. לכן הדרכנו את כולם לא לתפוס איתם שיחות מתוך הנחה שהם יודעים, כי הם לא יודעים כלום. אני אומרת לשבים, שבזמן שהם לא היו כאן קרו הרבה מאוד דברים קשים וכואבים, אבל היו גם הרבה דברים טובים, כמו ערבות הדדית, והתגייסות וחוסן של החברה שלנו. אני ממליצה להם לקלוט את המידע בצורה איטית והדרגתית ולא להתחיל לחפש ולבלוע הכל פנימה".
איך מבשרים למי שחוזר שחלק מבני משפחתו או מחבריו לא איתנו?
"זה האתגר הכי גדול בכל המצב הזה. לפעמים הבשורה מספרת את עצמה, במי שלא נוכח בחדר. רק השבוע בצד אחד של המתחם חגגו ליעקב ארגמני יום הולדת ובצד השני בישרו לאלמוג מאיר ג'אן שאביו נפטר. קריאות השמחה התערבבו בזעקות השבר. צריך להניח לסתירות האלה להתקיים תוך מתן תשומת הלב הנדרשת".
עד היום טופלו כאן 28 מבוגרים בגילי 19 עד 85, בהם שישה גברים ו-22 נשים, ותשעה ילדים שחזרו מהתופת. רובם חזרו לחיים שבחוץ, שתיים עדיין מאושפזות בשיבא. אחת מעולם לא יצאה הביתה בשל מצבה.
תיעוד: חילוץ החטופים מעזה
(צילום: דוברות המשטרה)
לטראומה של השבים, מספרת שילה, יש כמה מרכיבים. הראשון הוא החטיפה האלימה, שהייתה מלווה בחלק מהמקרים בפציעות ירי קשות ובכוויות עמוקות. השני, הוא השבי בתנאים לא אנושיים: חוסר תנועה, חוסר באור ובאוויר, תזונה חלקית ולקויה וחוסר תזוזה. מחסור במים נקיים ותנאים סניטריים גרועים גרמו לזיהומים חוזרים. ברשימה הזו, אומרת שילה, מופיעים גם אובדן משקל וחסרים תזונתיים, כמו גם דלדול במסת השריר כתוצאה מהתבססות על מזון זמין, בעיקר פחמימות.
"גם אלה שנראים לנו במשקל תקין נמצאים בתת-תזונה בגלל המחסור ברכיבים חיוניים", אומרת שילה. "בגלל המחסור בחלבונים הם הגיעו עם אובדן מאסת שריר מאוד משמעותי. יש חסרים של ויטמינים ומינרלים. את כל הדברים האלה רואים בבדיקות מעבדה ומתקנים".
הרכיב השלישי של האתגר הרפואי הוא חוסר טיפול במחלות ובמצבים כרוניים שמהם סבלו החטופים המבוגרים והידרדרו במהירות בתנאים הקשים שבהם שהו: תחלואת לב וכליות, וחוסר איזון של בלוטת התריס. יותר משליש מהשבים שטופלו כאן פיתחו פקקת ורידים עמוקה ותסחיפים ריאתיים, מצבים דרמטיים ומסכני חיים, כתוצאה מהעובדה שלא יכלו לזוז. המקרה הקשה ביותר, הוא של אישה שסבלה מלחץ דם גבוה שגרם למפרצת באבי העורקים, ונזקקה לניתוח לב מורכב. "בתחום הזה יש סיבוכים מאוד משמעותיים", אומרת שילה.
במקרה של ששת החטופים האחרונים שחזרו, הרכיב האחרון בטראומה הוא ההצלה תחת אש, במבצע צבאי דרמטי ועתיר סיכונים. "במובנים מסוימים האנשים האלה נחטפו פעמיים", אומרת שילה. "הם נחטפו לעזה ואז 'נחטפו' שוב הביתה. הם אסירי תודה בצורה שלא תיאמן, אבל החילוץ הצבאי שלהם הוא חוויה לא פשוטה. בנוסף, הם כואבים את מחיר הדמים של ההחזרה שלהם. הם מרגישים כאב נוראי על זה שאנשים איבדו את החיים שלהם כדי להציל אותם. השילוב של כל הדברים האלה דורש התייחסות מיוחדת".
ד"ר שילה, 45, פנימאית במקצועה, נשואה ואם לשלושה, שגם הקימה ערוץ פודקאסט בשם "הרפואה מבפנים" בו היא מקיימת שיחות נפש עם אנשי רפואה על המקצוע, מגדירה את הטיפול בשבים כחוויה החשובה ביותר בחייה המקצועיים. "זו זכות מאוד גדולה לטפל בהם. חוויה משנת חיים. כל השאר היה הקדמה לאירוע הזה. הוא חידד בעיניי עד כמה ההשפעה שלנו, אנשי ונשות הרפואה, על חייהם של המטופלים שלנו היא מכרעת. האופן שבו אנחנו ניגשים לאדם ומדברים איתו נחרת בו. זה יכול להיות לטובה או לרעה. אנחנו יכולים להחמיר סיטואציה קשה לטראומטית, או להוציא ממנה את העוקץ של הטראומה. לעטוף אותה במעטפת מגוננת. זו המטרה שלנו".
את הניסיון הייחודי שרכשה בחודשים האחרונים במתחם השבים, היא מעוניינת לקחת כעת הלאה, לרפואה ה"רגילה". "אני רוצה לגלות את הדרך לעשות את הרפואה, כפי שאנחנו עושים אותה עם השבים, רפואה רואת אדם, בהיקפים הגדולים של הרפואה הציבורית", היא אומרת. "לפתח את הכלים הטכנולוגיים שיאפשרו לנו לעשות את הרפואה חכמה יותר, לומדת יותר, ויפנו לאנשי הרפואה את הצורך והפניות לעשות את מה שהם יודעים הכי טוב: להיות מרפאים. אנשי הרפואה שהיינו רוצים שיטפלנו בנו ובאהובינו".
יחד עם הפסיכיאטר ד"ר מיקי פולק ייסדה לאחרונה בשיבא את מרפאת השבים שבה נמשך לטווח ארוך המעקב הרפואי אחרי מי שחזר. כל מי שמשתחרר מאשפוז מקבל ממנה חיבוק חם ואת הטלפון הפרטי שלה. "הודעתי להם שעד שהם לא מפטרים אותי אני הרופאה שלהם לכל החיים. הם תקועים איתי".
את רואה אצלם התחלה של החלמה מהטראומה?
"שאלה טובה. קשה לתת הערכה כללית, ממוצע. בגוף ללא ספק הם הולכים ומתחזקים. בנפש יש תהליכים שעוד דורשים הרבה מאוד עיבוד. זה מאוד תלוי בחוסן של כל אחד. מה היה מצבו לפני החטיפה וכמה תעצומות נפש וכוחות יש לו. זה גם תלוי באיזה הרכב משפחתי הוא עבר את זה ובמי נפגע מהמשפחה. ואני רוצה לחשוב שבמידה קטנה זה גם תלוי באיך שטיפלנו בהם בשובם".
יש סיכוי שהם יחזרו אי פעם להיות שלמים, כמו שהיו קודם?
"זה אירוע משנה חיים. נתיב החיים שלהם השתנה. מי שחזר יש לו גם מאוד את תודעת הנס. הם ראו המון-המון מוות, ולמרות זאת חייהם ניצלו. זה מאוד-מאוד דומיננטי בהרגשה שלהם. אולי במפתיע, מהשיחות שהיו לי עם השבים והשבות, אני מרגישה שבמידה מסוימת הם מהווים איזו נקודת חיבור עם הצד השני, כי הם שהו בעזה תקופה מאוד ארוכה. הם יודעים מה זה לחיות שם, תחת מתקפות בלתי פוסקות, בתנאים של רעב וצמא. זה נחרת בגוף שלהם. יש אצלם איזה איחוי של נרטיבים. הם ישראלים שראו את עזה מבפנים, והם מבינים לעומק את הדבר הזה. כמובן שאני לא מטילה עליהם שום תפקיד, חוץ מלשמור על עצמם ולראות איך הם שורדים את זה".
הבנתי נכון? ייתכן שאחרי חודשים בשבי, בתנאים אלימים של התעללות וסכנה, את לא שומעת מהשבים שלנו דברי שנאה?
"אני שומעת את כל ספקטרום הדברים שאפשר להעלות על הדעת. לכל דבר יש מקום וכל תחושה היא לגיטימית. אבל המחשבה שלי לא הגיעה מתוך ואקום. היא הגיעה משיחות שהיו לי עם האנשים האלה ומדברים ששמעתי מהם. הם ממלאים אותי בהשראה. אנשים עם חוסן מדהים, עם רגישות מדהימה ועם תבונת לב. מתוך המשאלה של כולנו, שהמלחמה הזו תיגמר ויגיעו השלום והשקט, אני מרגישה שהעובדה שהאנשים האלה יכולים לראות את המציאות מעוד זוויות יכולה להוות גשר ביננו לבינם. זו משאלת לב של תקווה".
פורסם לראשונה: 00:00, 14.06.24
