מאיה לי לוי (23) הפכה לשם דבר ברשתות החברתיות בזכות האקטיביזם שלה בתחומי פמיניזם, ובפרט המלחמה שהיא מנהלת בתרבות האונס והאשמת הקורבן. במקביל, היא מדברת בפתיחות בפלטפורמות השונות מול קהל רחב של עוקבים על דימוי גוף, הפרעות אכילה ושמנופוביה. בשבועות האחרונים פתחה לוי בכנות ובאומץ יוצאי דופן צוהר להחלטה הקשה ביותר שקיבלה בחייה: אשפוז במחלקה סגורה לטיפול בהפרעות אכילה. ביומן האישי שהיא מנהלת על בסיס יומי, היא משתפת במאבקים הקטנים והגדולים, בניצחונות ובנפילות שבדרך. במילותיה שלה.
פרולוג: למה התאשפזתי
הרגע שבו הודיתי בפני עצמי שאני באמת סובלת מהפרעת אכילה ומנוהלת על ידה, היה הרגע שבו הגעתי לשפל של חיי. תחושת אובדן השליטה ואי-התפקוד, התחושה של כמעט להרים ידיים ולוותר, תחושות קשות של שנאה, גועל, דחייה ואשמה - אלו התחושות שהובילו אותי להודות בפעם הראשונה בפני עצמי, שאני צריכה עזרה. צפו בה מספרת על ההחלטה להתאשפז במחלקה להפרעות אכילה:
ריאיון אולפן מאיה לי לוי
(צילום: ליאור שרון)
מאז ומתמיד התמודדתי עם משקעים בנפש שהתבטאו בצורות שונות ומשונות. חוויתי את כל צידי הקיצון של הפרעות האכילה. מנערה רזה מאוד ובתת-משקל, לאישה שמנה בעודף משקל.
המחשבה הבריאה על אכילה, משקל ודימוי גוף - לא הייתה קיימת אצלי מעולם. אמא מספרת שגם בתור תינוקת הייתי קשה בנושא. גם אם לתקופות הצלחתי לשרוד בשיניים, בסופו של דבר המחלה תתפוס אותי שוב, והפעם, כשאני לא מוכנה.
אני לא מכירה צורה נורמלית להתנהל בה מול נושא האכילה. מעולם לא הכרתי, מעולם לא חוויתי… ולעיתים, הייתי בטוחה שלעולם גם לא אחווה. הייתי בטוחה שלנצח אתנדנד בין צידי הקיצון.
לנצח אחיה במחשבות שמרגישות לעיתים לא שפויות, אלימות ורעות. באמת ובתמים חשבתי שלנצח אתנהל לפי דפוסים והרגלים שהורגים אותי לאט-לאט - אם לא פיזית, אז נפשית.
החל מבולמוסים של אכילה אינסופית על גבול הלא-אנושית, ועד כאבים עזים בעקבות כמויות המזון שהאבסתי את עצמי. בין אם הקאות יזומות, שימוש במשלשלים, בשיטות שונות וגם צומות.
הייתי כל כך בטוחה שזו פשוט אני לנצח, עד שכמעט ויתרתי לגמרי. היום אני מאמינה שאם אני רוצה לעזור לעצמי, יצליחו לעזור לי.
כשהגעתי לשפל ונאלצתי לבקש עזרה, הרגשתי בפעם הראשונה שהשליטה חוזרת אליי, ולא נמצאת אצל המחלה שמנהלת אותי 24/7. בצורה חשופה שדרשה ממני הרבה אומץ, החלטתי לאשפז את עצמי במחלקה סגורה לטיפול בהפרעות אכילה, בשיבא תל השומר. את המסע והתהליך שלי אני מתעדת ביומן על בסיס יומי, יומן שעוזר לי לעבד את התהליך המורכב והמשמעותי שאני עוברת.
מטרת האשפוז היא להעניק לי את הכלים להתמודד, להראות לי את הצד הבריא של אכילה שמעולם לא הכרתי, להגביר את הקולות הבריאים שמתחבאים אצלי עמוק בפנים, ולהנמיך את הקולות החולים והרעילים.
את המסע הזה בחרתי לתעד, כדי שתמיד אזכור מאיפה באתי ולאן אלך.
יום 1 לאשפוז: שנה שלמה בכמה שעות
היום הבנתי על עצמי שאני הרבה יותר חזקה משחשבתי. וזה לא שחשבתי שאני לא חזקה, אבל הופתעתי שכל כך מהר התגלו בי כוחות שלא הייתי מודעת אליהם.
הבוקר התחיל במיליון בדיקות ושיחות עם אנשי מקצוע. תהליך הקליטה היה ארוך ומעט מייגע. בסופו קיבלתי חדר מהמם, אני לבד כרגע בחדר ענק עד שתגיע מטופלת חדשה למחלקה. תפסתי את הצד של החלון. יש פה המון-המון כללים והמשמעת היא ברזל.
יש המון כללים לחדר האוכל, את חלקם אני מבינה ואת חלקם עדיין לא. ההיגיון מאחוריהם בטוח קיים, אבל הם עדיין מוזרים לי. בכל אופן אני מתמסרת לתהליך כי אני מבינה כמה אני צריכה את העזרה הזו. קשה לעמוד בקצב של כל החוקים והכללים, אבל אלמד את זה.
אחד הדברים שהיו הכי מאתגרים לי פה עד כה ביום הראשון הוא ההסתגלות לסדר היום. אחרי כל ארוחה אנחנו צריכות לשבת בחדר יום שבו יש השגחה במשך שעתיים. לא קמים, לא זזים יותר מדי, במטרה לעכל את האוכל כמו שצריך מבלי לעשות שטויות. זה טוב לי מאוד, אבל קשה.
עוד דבר שיהיה לי לא פשוט להסתגל אליו הוא הגבלת השתייה. אני רגילה לשתות כמו גמל, ופה יש כמות מוגבלת של כוסות וסדר שלפיו אפשר לשתות. זה אחד הדברים הקשוחים לי בינתיים.
עבר עליי כל כך הרבה מהבוקר, אני מרגישה כאילו חוויתי שנה שלמה בכמה שעות.
הכי מעודדת אותי התחושה שאני לא עוף מוזר פה. אנחנו כולנו באותה סירה. במקומות שונים בה, אבל באותה הסירה. וזה ממש עוזר לדעת שאני לא ה"ווירדו" היחידה.
יום 2 לאשפוז: שירותים עם דלת פתוחה
אחרי הלילה הראשון שהיה מאתגר, לילה שלא ממש ישנתי בו, ניסיתי להתחיל את היום עם אנרגיות טובות. לרגעים קשה מאוד פה.
הכללים מתחילים להיטמע לי.
שירותים עם רבע דלת פתוחה זה כבר לא הדבר הכי מפחיד בעולם.
תפריט מסודר ומאוזן זה לא השד הנורא והמאיים שחשבתי שזה יהיה.
אני מתחילה להתרגל לבנות, לסדר היום ולמחשבות הלא-פוסקות עם עצמי.
חדר האוכל הוא המלחמה הקשה ביותר פה עד כה. מלחמה שמתקיימת חמש פעמים ביום.
אמא ובן הזוג שלי הגיעו לבקר אותי, והלב שלי התמלא בפרפרים ואושר. לראות אותם, לחבק חזק-חזק, לשמוע מילים תומכות ומעודדות, לשמוע קצת סיפורים מבחוץ. זה נתן לי בוסט של כוחות להמשך היום.
יום 3 לאשפוז: המחלה מחזירה מלחמה
היום האתגרים והקשיים במחלקה היו מורגשים מאוד. גילוי נאות: אני כותבת ברגעים אלו בדמעות, אז יש מצב שזה קצת משפיע על הזווית שלי ועל החוויה מהיום כולו, שהיה בו גם קצת טוב.
אני מצליחה לעמוד בזמנים, מבינה לאט-לאט את כל הכללים ומתחברת לחדר שלי. התחלתי להתרגל לתפריט שלי פה, שזה מפתיע ביותר.
אבל משהו בתחושה פשוט רוצה לברוח. אני חופרת פנימה ומבינה שזו המחלה שנלחמת בי. היא מרגישה כלואה, מרגישה שנלחמים בה, והיא משיבה מלחמה. כאן במחלקה, הצוות ואני נאבקים בה ביחד, אבל היא חזקה.
היא כל כך חזקה, שזה רק היום השלישי שלי פה וכבר היא מדברת אליי בערמומיות ומנסה לגרום לי לוותר. אני לא אוותר, כמובן. הגעתי להחזיק חזק ואני פה כדי להישאר.
אני מקווה שמחר אמשיך להתחזק, ההתחלה תמיד קשה, אבל באתי כדי לנצח ואין לי ספק שאסתגל למצב החדש. מקווה שאישן טוב היום.
יום 4 לאשפוז: מחשבות שפויות על אוכל
"הימים הראשונים הם הקשים ביותר", עוד כשהגעתי ציינו את זה בפניי הצוות והמטופלות. "תחזיקי חזק את הכיסא פה, זה ישתלם". וכך אני עושה.
אני מתמודדת ולאט-לאט אני צוברת הרגלים בריאים ומחשבות בריאות יותר. על עצמי, על אוכל, על משקל ועל דימוי.
יש ארבע ארוחות ביום, כל ארוחה בחדר האוכל היא ללא טלפון ואורכת 40 דקות. כן, גם אם אוכלים לחמנייה עם חומוס וארבעה זיתים. 40 דקות. ואחריהן, השגחה של שעתיים.
"היום קלטתי שארוחות שהייתי אוכלת פעם בחמש דקות או פחות, אני מסיימת בערך ב-35 עד 40 דקות בדיוק, על השנייה. הביסים קטנים יותר, הקצב איטי יותר, והמחשבות? מתרכזות בלאכול. שזה שונה ומיוחד עבורי"
היום קלטתי שארוחות שהייתי אוכלת פעם בחמש דקות או פחות, אני מסיימת בערך ב-35 עד 40 דקות בדיוק, על השנייה. הביסים קטנים יותר, הקצב איטי יותר, והמחשבות? מתרכזות בלאכול. שזה שונה ומיוחד עבורי.
מבחינתי עד לפני ארבעה ימים, לאכול היה מלחמה אכזרית בתוך הראש שלי. כל ביס מלווה במחשבות קשות, רעות, אלימות כלפי עצמי. אם מישהו בריא היה מבלה בראש שלי לשעה, כנראה שהוא לא היה שורד את זה בחיים.
מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי לא בריאה נפשית בכל מה שקשור לאכילה. אמא מספרת שעוד כשהייתי תינוקת הייתי עושה לה סנקציות עם הבקבוק.
אני לא מכירה חיים של מחשבות שפויות על אוכל, אני רגילה כל כך לחולי ולרעילות שבדבר, שזה מפחיד להכיר את עצמי מחדש עם הניסיון למחשבות בריאות.
מחר יהיה לי סדר יום מעניין. קבוצות טיפוליות מגניבות וגיוון בשגרה. אני מצפה לזה מאוד.
יום 5 לאשפוז: לאבד שליטה
היה לי אתמול לילה מאוד קשה. בכיתי עד שנרדמתי והייתי צריכה לקום אחרי בערך ארבע שעות. איכשהו הצלחתי לגייס תעצומות נפש ואנרגיות ממאגר חבוי כלשהו שלא ידעתי שקיים בי.
הגוף, ההפרעה ואני, נמצאים תחת סטרס גדול מאוד. ההסתגלות למרחב חדש, סביבה, הרגלים בריאים ושונים לחלוטין ממה שהכרתי והניתוק - משפיעים על סף הלחץ.
היום התפרצו לי שוב טיקים קשים ומעצבנים, מהסוג שמכאיבים מרוב מאמץ. טיקים שהיו לי בילדות, ומאז, חוזרים רק בתקופות קשות ולחוצות.
זה מתחבר לחרדה החברתית, החשש שבכל פעם שמסתכלים עליי לשנייה, זה כי מדברים עליי, שופטים אותי, צוחקים או מרכלים עליי ועל ההרגלים החולים שלי. זה בראש שלי, אני מודעת לזה, ועדיין מאתגר להתמודד עם המחשבות. עובדת על זה.
5 צפייה בגלריה
מאיה לי לוי. "גם אם לתקופות הצלחתי לשרוד בשיניים, בסופו של דבר המחלה תתפוס אותי שוב"
(צילום: אלבום פרטי)
למרות הסטרס, הלך לי טוב מאוד עם התפריט המאוזן שבנו לי. התחלתי להתרגל למנות ולכמויות, מצליחה לעמוד בזמנים, נהנית מהעובדה שאני טועמת דברים שמעולם לא העזתי לטעום ומנהלת מעקב אחרי האכילה שלי.
הצלחתי גם להתקרב קצת לחברות במחלקה, התגברתי על האגו שלי לא פעם ולא פעמיים, ואיתגרתי את עצמי לצאת מאזור הנוחות.
יש מטופלות שאומרות שהמלחמה הקשה ביותר היא המאבק בחדר האוכל, אליו הן נכנסות בהרבה קושי, עצב ולחץ. אני מסכימה, זה מאבק קשה שנראה לעיתים בלתי אפשרי.
"חדר ההשגחה הוא המאבק הקשה ביותר. לשבת שעתיים שלמות בשקט, עם עצמך, אחרי שאכלת. ועוד אכלת אוכל מזין ובריא. למחלה קשה לקבל את העובדה שדואגים לגוף ולנפש, היא נלחמת בכל אחד שמושיט יד לעזרה"
אבל אם תשאלו אותי, חדר ההשגחה הוא המאבק הקשה ביותר. לשבת שעתיים שלמות בשקט, עם עצמך, אחרי שאכלת. ועוד אכלת אוכל מזין ובריא. למחלה קשה לקבל את העובדה שדואגים לגוף ולנפש, היא נלחמת בכל אחד שמושיט יד לעזרה.
הכי מתעתעת בהפרעת אכילה, ואני מקווה שאצליח לבטא את זה במילים - היא תחושת השליטה וחוסר השליטה בו זמנית. מצד אחד, הרצון להיות בשליטה כל הזמן. מה אוכלים, מתי אוכלים, איך בדיוק בדיוק אוכלים, ומה אעשה אחרי, ומה אעשה לפני, ואיך אפצה על זה מחר. מהצד השני, חוסר השליטה משמעותי מאוד. מרוב שליטה, את כבר לא בשליטה בכלל.
יום 6 לאשפוז: כבר לא לבד
בפרק של היום - טריגר תיאורי סימפטומים.
כמה חיכיתי לכתוב לכם היום. היומן הזה עוזר לי לסכם בכל ערב את מה שעבר עליי, את התובנות, המחשבות והרגשות שלי. אני אוהבת להוציא את זה על הכתב, כי לפעמים הראש שלי כל כך מבולגן, שזה פשוט מסדר לי הכל.
היום הצטרפה אליי שותפה לחדר, אני כבר לא לבד. היא מקסימה ממש, נראה לי שנסתדר. פחדתי מאוד שתגיע מישהי שלא יסתדר בינינו ויהיו חיכוכים. עד כה התרשמתי שהיא בחורה מדהימה ושיהיה לנו טוב יחד בחדר. מקווה.
מחר הולך להיות יום קשוח מאוד. בעצם, סוג של ציון דרך רשמי וראשון לתהליך שהתחלתי. מחר על הבוקר, מתקיימות ועדות. בוועדה יושבים כל אנשי המקצוע האפשריים בשורה מאחורי שולחן: דיאטניות (ברבים), פסיכולוגית, רופאה, עובדות סוציאליות ומנהל המחלקה. ואת, המטופלת, יושבת בצד השני.
דנים על בדיקות השתן והמדדים, המשקל, התפריט, ההערות שצברת ובכלל, מהלך השבוע.
אני חוששת מאוד.
בחוץ, אין שום מחשבה שקולה מאחורי ההתנהלות שלי במהלך היום. אין דבר כזה לעצור לרגע ולחשוב האם זו הבחירה הנכונה עבורי כרגע, והאם זה באמת נכון לי.
האימפולסיביות היא שם המשחק. אם יש דחף - עושים. ההפרעה מנהלת אותך. לאכול את כל מה שיש במקרר? כאן, עכשיו, מיד.
להקיא הכל? כאן, עכשיו, מיד. לאכול עוד? לא לאכול כלום? אין לי סיי בעניין בכלל.
ההפרעה היא מעין ישות נפרדת שמנהלת אותי. וגם אם צצה במקרה מחשבה בריאה ומחושבת, מחשבה בריאה אפילו קצת? תוך מאית השנייה היא מסולקת על ידי השטן שבתוכי.
פה באשפוז אני לומדת להשתיק את הקולות האלה וקצת להגביר את הניצוץ שבי, שבאמת רוצה להחלים ולהכיר חיים בריאים וטובים.
בן הזוג שלי, האושר שלי, הגיע היום לבקר אותי. זה נתן לי בוסט אנרגיות שיספיק לשבוע. נראה לי. העובדה שהוא לא מוותר, שהוא רואה בי את הניצוץ הזה שלפעמים אני לא רואה - מפוצצת את הלב שלי בפרפרים.
אעדכן אחרי הוועדות, בתקווה שאשרוד את זה בטוב.
יום 7 לאשפוז: הוועדה הראשונה
הבוקר התחיל עם בדיקת שתן, שקילה - ועדה ראשונה שלי פה במחלקה. התחושות לפניה היו קשות מאוד, ואחרי הוועדה, הן הוכפלו. יצאתי בתחושות מבאסות מאוד, ובניסיונות להזכיר לעצמי למה אני פה. אני פה כי הגעתי לשפל. אני פה כי אני רוצה להכיר את עצמי בלי ההפרעה זה מפחיד כי זה לוותר על שליטה ולתת לאחרים לקבוע עבורך הכל: מה תאכלי, מתי תאכלי, כמה תאכלי ומה יהיה משך הארוחה, מתי תגיעי ומתי תקומי, מתי תלכי לישון וכמה תשתי. אני פה כי המצב הבריאותי שלי, הפיזי והנפשי, הידרדר דרסטית בחוץ. אני פה כי לא הצלחתי לתפקד, כל חיי סבבו סביב ההפרעה. אני פה כי כל דבר קטן הפך עבורי לקשה ביותר
להתקלח ולצחצח שיניים הפך למשימה בלתי אפשרית, להכין אוכל זה בכלל משימה בלתי אפשרית 2, ושלא נדבר בכלל על לצאת מהמיטה - משימה בלתי אפשרית: סרט ההמשך. יש כל כך הרבה סיבות שאני פה, מנותקת מהעולם ומכל מה שהכרתי. לעיתים זה נראה כל כך לא שווה את זה, אבל אני נזכרת בסיבות האלה, וזה נותן לי בוסט של מוטיבציה. אני חושבת שבכל חיי לא עשיתי תהליך כמו שעשיתי בכמעט שבוע שאני פה, מאושפזת.
"הימים האחרונים הם ממש תהליך של התאבלות. פרידה איטית ממעין חברה טובה שליוותה אותי כל חיי. היא רעה, מרושעת והורגת אותי לאט-לאט"
מעולם לא קרה שבמשך שבוע אכלתי בריא ומאוזן. מעולם לא קרה שרציתי לעזור לעצמי להחלים יותר משנייה של מחשבה שנראית רחוקה. מעולם לא הצלחתי להיות מסודרת, לאכול בקצב נורמלי, לא לחשוב לצום או להלקות את עצמי. מעולם לא הייתי כל כך בטוחה בדרך שלי. באיזשהו מקום, אפשר לומר שאני מפחדת להחלים.
אני רוצה את זה. רוצה מאוד, ומפחדת כל כך. הימים האחרונים הם ממש תהליך של התאבלות. פרידה איטית ממעין חברה טובה שליוותה אותי כל חיי. היא רעה, מרושעת והורגת אותי לאט-לאט. אבל היא כל מה שהכרתי, היא כל מה שהיה לי בתקופות קשות, נאחזתי בה כי זה מיוחד וזו מי שאני, התרגלתי כל כך למערכת היחסים המורכבת שלנו. מחכה בקוצר רוח ליום שהקולות הבריאים, שרוצים לסיים להתאבל על החברה הזו הרעה שלי, יתגברו ויגברו על השטן הזאת שאוכלת אותי מבפנים. ועד אז - אני אמשיך לעבוד ולהחזיק חזק, בתקווה שישתלם.
יום 8 לאשפוז: כל הפחדים כולם
היום אני סוגרת פה שבוע. היום לפני שבוע הגעתי. כבר שבוע סגורה במקום שמוציא ממני את כל הפחדים והכעסים, הכי רחוק מהמקום הנוח והמוכר שלי.
השבוע הזמן איבד משמעות. זה כמו לחיות בבועה פה. מצד אחד, כל שנייה מרגישה כמו שעה, ומצד שני כבר עבר אשכרה שבוע. זה מטורף. היום היה יום מוזר - עשיתי הרבה צעדים משמעותיים עבור עצמי. הצלחתי להתקלח ולחפוף, הצלחתי להתאפר וזה גרם לי להרגיש יותר טוב, הצלחתי לאכול בצורה תקינה, בריאה ומאוזנת, החלפתי לא מעט פעמים מחשבות הרסניות במחשבות חיוביות, והתגברתי על אתגרים חברתיים.
אבל כל הטוב הזה מהול גם בקושי מתמשך ובלתי נגמר, שלעיתים מתגבר. התקף חרדה קשה שחוויתי הבוקר, טריגר רציני ממטופלת שהייתה לא נעימה ולחצה על נקודות התורפה שלי, עייפות ואכזבה מעצמי. היום קרתה גם הפעם הראשונה שלא עמדתי בכללים ובמשמעת פה. איחרתי לחדר האוכל וזה לא מתאים לי בכלל. אני אדם שתמיד מקדים ולוקח טווח ביטחון, אבל היום הייתי כל כך עייפה, במיוחד אחרי כדור ה-SOS שקיבלתי, שפשוט נפלתי לישון. השעון המעורר לא עזר, ויצא שאיחרתי. קיבלתי אזהרה, בפעם הבאה יישלל לי אפטר. זה לא יקרה שוב בטוח, האזהרה הזו הייתה מספיקה לי.
יום 9 לאשפוז: הסטיגמות שבפנים
כשהגעתי לשפל והודיתי בפני עצמי לראשונה שאני צריכה טיפול, ידעתי שאני לא מתמודדת רק עם הפרעת אכילה, אלא גם עם אתגרים חברתיים שנלווים לכך. כאישה במשקל גבוה, מצאתי את עצמי נתקלת בלא מעט קשיים שהחברה מערימה. הקשיים לא בהכרח נובעים מרוע, אלא לרוב מבורות וחוסר במודעות.
לפני שהגעתי למחלקה בה אני מאושפזת, היו לי המון חששות מהפן החברתי ומהמטופלים והמטופלות האחרות. פחדתי להיות הבחורה הענקית, פחדתי להיות זו ששוקלת כמו כולן יחד, פחדתי שיסתכלו עליי כאילו אני “פשוט צריכה להפסיק לאכול”, ולא יבינו מה אני עושה פה.
זה לא חדש שמחוץ לבועה בה אני נמצאת כרגע, יש יחס עוין וסטיגמות כלפי מתמודדי נפש שמנים (וכמובן, גם כלפי סתם שמנים). הפחד להגיע ולהיות השונה, הגדולה, המגעילה - כמעט הבריח אותי מלהיכנס לתהליך אותו אני עוברת כבר תשעה ימים.
אני מקבלת בחוץ לא מעט הערות, תגובות, הטפות והרצאות - בכל מקום ועל ידי כל אחד. ברשת, ברחוב, על ידי זרים או חברים, בתכלס, אני די רגילה לעניין.
המחשבה שהפרעות אכילה הן רק לרזות בתת-משקל שנמצאות במצב של אנורקסיה, היא נפוצה מאוד. למרות שפחדתי מאוד להיכנס, היה בי ניצוץ קטן עמוק בפנים שרצה מאוד להאמין שהמודעות פה תהיה שונה. שבמקום הזה שכל כך מתמחה בדיוק בנושא הזה, לא יהיו הסטיגמות על הפרעת אכילה. היה בי חלק שהאמין שראו פה כבר את הכל, שיודעים להתמודד גם אם המטופלת לא נמצאת בתת-משקל מסכן חיים.
היום, אחרי תשעה ימים, לאט-לאט נפלו לי פה אסימונים, שגרמו לי להרגיש שהתקווה שלי התנפצה. בימים הראשונים לא הרגשתי את זה, והיום שמתי לב לכל מיני נקודות שבחיבור שלהן יחד, הבנתי שהיחס אליי הוא שונה מאוד משאר הנשים במחלקה. ביומיים האחרונים היו סיטואציות שגרמו לי להרגיש בדיוק כמו בחוץ. דווקא במקום בו הצוות והחברה אמורים להיות הכי מכילים, רגישים ומבינים? נטולי סטיגמות או מחשבות קדומות? הרגשתי ההיפך. והתאכזבתי.
ביום ראשון אעלה את הנושא בפני הגורמים המתאימים. ועד אז, אני פה כדי להזכיר שהפרעות אכילה אינן תלויות משקל.
יום 10 לאשפוז: אותה הפרעה, צורות שונות
מאז ומתמיד סבלתי מהפרעת האכילה שלי. היא קיבלה צורות שונות, חוזקות שונות וסימפטומים שונים, אבל היא תמיד הייתה קיימת. כבר כשהייתי בתחילת היסודי, הוריי ניסו לעזור לי עם מגוון התמודדויות נפשיות שלא נפוצות בקרב ילדים בגילי. אני זוכרת את הפעם הראשונה שהבנתי שזה לא נורמלי להיות אובדנית, הטיקים שהיו לי בפנים החלו להציק יותר מדי, המחשבות הטורדניות והטקסים היו גורמים לאחרים להרים גבה - ובקיצור, התחלתי להבין שההתמודדויות שלי עם הנפש הן לא "רגילות".
כבר בגיל צעיר מאוד, אמא הייתה לוקחת אותי פעם בכמה זמן לפסיכיאטרית שלי. לא אשכח אותה בחיים. שנאתי ללכת אליה, אמא שלי הייתה מנסה לתמרץ אותי בדברים שאולי יגרמו לי לרצות להגיע, וזה פשוט תמיד היה אירוע שההתמודדות איתו עשתה לי רע. בכל פגישה מחדש הייתי מנסה לספר לה על חיי. בלט ומחול היו החיים שלי בצורה אינטנסיבית, שעות של עמידה בחדר של ארבע מראות. הייתי מספרת על חברות, על כינור שניגנתי בו אז, הייתי מתמקדת בחרדות ובמחשבות רעות.
5 צפייה בגלריה
"מאז ומתמיד סבלתי מהפרעת האכילה שלי. היא קיבלה צורות שונות". מאיה לי לוי כנערה
(צילום: אלבום פרטי)
אבל לא משנה מה הייתי מספרת לה, תמיד היא הייתה מושכת את הנושא לאכילה, דימוי ומשקל. הייתי ילדה בתת-משקל, ילדה שעושה המון ספורט והרזון היה ניכר לעין. אני לא ראיתי או הרגשתי את הרזון, אבל כל מי שמסביבי תמיד הצהיר את זה בפניי. שנאתי אותה. שנאתי שכל פעם מחדש היא ניסתה לחזור לנושא של אוכל. לשאול שאלות על הרגלי האכילה, על המשקל, על איך אני מרגישה לגבי הגוף שלי. בסוף כל פגישה הייתי שואלת את אמא אם היא מבינה מה הקטע, כי זה היה לי בלתי נסבל. לא הבנתי מה היא רוצה ממני ולמה כל הזמן השיחה מגיעה לאותו נושא. לימים, כל רופא שפגשתי דיבר איתי על אותו הנושא מזוויות שונות.
אף אחד בחיי לא השתמש במושג "הפרעת אכילה", אבל הוא תמיד היה שם, מונח בפניי על השולחן. כשהתחלתי את הטיפול עם הפסיכולוגית הנוכחית שלי, שמלווה אותי כבר יותר משלוש שנים, גם היא הייתה מנסה לחפור בנושא. ואני תמיד הדפתי כל שאלה, כי משהו עמוק בפנים לא באמת רצה להודות שיש משהו חריג. ידעתי. אבל לא ידעתי. היום אני נמצאת במחלקה סגורה לטיפול בהפרעות אכילה, ואין ברור מזה.
"הרגשתי נוראית, ענקית ודוחה, כשהייתי פחות מחצי מהמשקל שלי היום. הזדעזעתי לראות את זה בגלריה שלי. כל כך הרבה הרגלים חולים שתמיד היו טמועים בי, ותמיד הדחקתי"
המדבקה דבוקה לי על המצח - יש לי הפרעת אכילה. ככל שעובר זמן, ועוברים הימים, אני מבינה כמה זה היה קיים בי מאז ומתמיד, ורק לאחרונה הצלחתי להודות בזה בפני עצמי. עברתי היום על הגלריה שלי משנת 2016. בחודש יום הולדת 16 שלי מצאתי המון תמונות משונות. כל מיני צילומי מסך של הזרוע שלי, שהייתה חשופה בשמלת הסוויט סיקסטין שלי. כל מה שראיתי בצילומים מהמסיבה, הייתה הזרוע. ראיתי אותה כענקית, דוחה, מגעילה, מסיבית ובהמתית. אז הייתי עושה עליה זום, בוהה בה, מצלמת מסך, ובצורה אובססיבית מסתכלת ומדברת אל עצמי כמו שבחיים לא הייתי מדברת לאף אחד אחר.
הרגשתי נוראית, ענקית ודוחה, כשהייתי פחות מחצי מהמשקל שלי היום. הזדעזעתי לראות את זה בגלריה שלי. כל כך הרבה הרגלים חולים שתמיד היו טמועים בי, ותמיד הדחקתי.
בימים אלו ממש לראשונה, אני מקפצת מעלה-מעלה במדרגות של המסע שלי, מתחילה להכיר בשורש הבעיה ומוכנה להתמסר ולטפל בה. מתברר שהפסיכיאטרית מהילדות הבינה משהו מחייה.
יום 11 לאשפוז: לאיזה צד לקפוץ
בכל הפרקים עד כה, המילים פשוט נשפכות לי על המקלדת ויש לי כל כך הרבה מה להוציא אל הכתב. הערב התיישבתי לכתוב, אני מוחקת וכותבת ומוחקת וכותבת כבר דקות ארוכות. אז פשוט אזרוק עליכם ימבה מחשבות רנדומליות. מישהי חכמה אמרה לי פה במחלקה היום, משהו שצבט אותי ממש. היא השוותה בין ההפרעה שמנהלת אותנו, לבין אישה שעומדת על גדר דקה. הגדר קיימת, היא גדולה ונוכחת, אבל דקה. היא עומדת מעליה, ויש לה את שני הצדדים פתוחים בפניה, השאלה היא לאן היא בוחרת לקפוץ. הלוואי שיכולתי להסביר כמה הדימוי הזה מדויק לי. שנים שאני בוחרת לקפוץ לצדדים הלא-נכונים. עומדת על הגדר, בוחנת גבולות, בוחרת החלטות שלא נכונות לי.
האימפולסיביות והקושי עם גבולות הם מהות ההפרעה בעיניי. היום עברתי פה הרבה במחלקה. התחברתי יותר ויותר לבנות, בניתי פה קשרים שמתחילים להצמיח שורשים ופרחים, אני עוברת שינוי מחשבתי משמעותי בימים האחרונים, מסתגלת לאכילה נכונה ובריאה.
"האימפולסיביות והקושי עם גבולות הם מהות ההפרעה בעיניי. היום עברתי פה הרבה במחלקה. התחברתי יותר ויותר לבנות, בניתי פה קשרים שמתחילים להצמיח שורשים ופרחים, אני עוברת שינוי מחשבתי משמעותי בימים האחרונים, מסתגלת לאכילה נכונה ובריאה"
מרגיש לי שאני עומדת על הגדר שוב. והפעם, אני מרגישה עמוק בתוכי שאני בדרך לקפוץ לצד הנכון. אני רוצה בפעם הראשונה לבחור את הבחירה הטובה והנכונה עבורי, ממקום בריא ולא אימפולסיבי. ממקום של לרצות להחלים, לעזור לעצמי. ההרס עצמי עוד קיים, ולפעמים מפתה לקפוץ לצד הרעיל. אבל הפעם? הפעם אני עושה החלטה נכונה. קל לי לומר כרגע. אבל עצם הכתיבה שלי היא הבטחה עבור עצמי. אני מתחייבת ברגעים הקשים לקרוא את זה, לקרוא את ההבטחה שלי ולהיזכר שהגדר היא חובה, תמיד תהיה גדר. אבל לאן אפרוץ אותה ולאן אבחר לקפוץ - זו כבר בחירתי. ברגעים אלו השותפה המדהימה שלי לחדר, מנגנת לנו בגיטרה, ואולי מכאן המוזה לכתוב. התחלתי את היום בקושי רב להביע את עצמי, ועכשיו אני עוצרת את עצמי מלהמשיך, כי יכולתי עוד הרבה.
יום 12 לאשפוז: לכלוא את יצר ההרס
אני משתפרת בהרבה תחומים פה במחלקה, היום הגעתי לתובנה הזו. בתחום החברתי עברתי שינוי די משמעותי בימים האחרונים. לאט-לאט נפתחת ומכירה חברות, מקיפה את עצמי באנשים טובים שדואגים לעצמם וגם לי. חלק גדול מהמחלה הוא לפעמים הרצון להקיף את עצמך באנשים כמוך, שחולים ומבינים אותך. בעיניי, החוכמה האמיתית היא להקיף את עצמך באנשים שרוצים להחלים, לעזור לעצמם, שרוצים להיות בריאים ודואגים לעצמם וגם לך.
וזה מה שאני עושה פה, לאט-לאט מרגישה יותר ויותר מוקפת וזה עושה לי טוב. בפן האישי, אני מרגישה הרבה הרגלים טבעיים שלי, כאלה שכל כך מושרשים אצלי וטמועים בי - הולכים והופכים בריאים יותר.
"החוכמה האמיתית היא להקיף את עצמך באנשים שרוצים להחלים, לעזור לעצמם, שרוצים להיות בריאים ודואגים לעצמם וגם לך"
בצעדים קטנים-קטנים, אבל זה מתקדם. אני מרגישה שינוי למשל בדחפים ובאימפולסיביות. היצר הזה של ההרס העצמי “כלוא” ואין לי איך לצאת.
אין לי את האפשרות להיכנס לבולמוס, ולא להקיא, לא להתפוצץ עד שכואבת הבטן, לא לנסות שיטות מוזרות כדי לשלוט באכילה שלי, אין לי את האפשרות לשתות ליטר מים כדי שיהיה קל להוציא הכל. פשוט אין. זה מתבטא אפילו בסיגריה אחרי האוכל - דבר שהייתי רגילה אליו כל כך. מבחינתי נוצרה התניה בין אוכל לסיגריה, ופה זה פשוט לא אפשרי. השעתיים בחדר ההשגחה אחרי האוכל מונעים ממני את הדחף הפיזי והנפשי לעשן, וגם זה משמעותי עבור הבריאות שלי.
החשיבה שלי משתנה מהדברים הכי קטנים להכי גדולים. היום אני מתחילה להרגיש יציבה יותר ומאוזנת. יש לי יעד קרוב וברור - הסופ"ש. בשישי-שבת האלו אני אוכל לצאת הביתה, לחזור למקום הבטוח והמוכר, אך הקשה לניהול. זה הולך להיות לא פשוט בכלל, אבל מבחן אמיתי עבורי לחיים שבחוץ, מחוץ לבועה בה אני חיה כבר 12 ימים.
יש פה הרבה נשים ואנשים שחזרו לסיבוב שני, שלישי ורביעי. לפעמים זה מפחיד וגורם לי לתהות האם אני באמת בשלה להחלים. ולפעמים זה מדרבן את עצמי לתפוס את המחלה הנוראית הזו בשתי ידיים ולהילחם בה.
האשפוז במחלקה הסגורה הוא לא פתרון קסם, אבל הוא אחלה בוסט שיכול לעזור לי להתחיל תהליך אל עבר הבריאות והשקט שלי.
פורסם לראשונה: 00:00, 28.06.24
