אני מאוד מצטער שזה קרה לכם, אומר פרופ' ג'ון מאן מאוניברסיטת קולומביה שבניו-יורק, ופניו משדרות הזדהות כנה. למרבה הצער, לא מדובר רק בהבעת אמפתיה מנחמת. פרופ' מאן, מומחה בפסיכיאטריה וברפואה פנימית, חוקר את השפעות פיגועי 11 בספטמבר ונחשב לאחד החוקרים המובילים בעולם בתחום האובדנות. הוא מבין לא רק מה עבר עלינו בתשעת החודשים האחרונים, מאז 7 באוקטובר, אלא גם מה צפוי לנו בהמשך הדרך. וזה – איך לומר בעדינות – לא נראה מבטיח.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
הטראומה שאחרי הטראומה. עוד לא התחלנו לעבד אותה, כי אנחנו עדיין חיים בתוכה. אבל כבר עכשיו ברור שגם אם הכל ייפתר בדרכי שלום, בני הערובה יחזרו והתקופה האיומה הזו תגיע אל סיומה, ההשלכות של מה שעבר עלינו מאז אותו בוקר ארור בשמחת תורה צפויות ללוות אותנו עוד שנים רבות. הרבה מדובר על זה, תיאורטית, אבל עד כה נעשה מעט מאוד לטפל בבעיה.
"אנחנו עומדים מול גל של תחלואה נפשית, שטיבה והיקפה עוד לא ידועים לנו", אומר מנהל המערך הפסיכיאטרי באיכילוב ד"ר אורן טנא, המנהל גם את מרכז אסיף לטיפול בטראומה נפשית, שהוקם בבית החולים בעקבות המלחמה. "אנחנו לא ממציאים את הגלגל. חייבים ללמוד זה מניסיונו של זה על מנת להפוך את הסיסמאות למשהו מעשי".
מאן, פרופ' למדעי המוח ולהדמיה, שטיפול במאות נפגעים מאסון התאומים וחוקר את הגורמים לדיכאון ולהתאבדויות, הוזמן לישראל במסגרת כנס "איכילוב – שדרות" בנושא חוסן וטיפול בטראומה, שהתקיים לפני שבועיים בעיר הדרומית, ודן בצורך הבהול לתת מענה נרחב ככל הניתן לנפגעי טראומה בצל המלחמה, חיילים ואזרחים כאחד. המסר שלו חד וברור: אם לא נמהר לטפל במי שנפגע, הטראומה הלאומית והאישית תרדוף אותנו במשך עשרות שנים ותהפוך חלק בלתי נפרד מההוויה האישית והלאומית שלנו.
"יהיו הרבה מקרי דיכאון ופוסט-טראומה לא מאותרים, האנשים האלה יסבלו", הוא מזהיר. "הם רוצים לחזור לעבודה, לחיות חיים נורמליים, להיות משמעותיים למישהו אחר, אבל הם לא יוכלו לעשות את זה בלי עזרה. לא רק הם יסבלו, אלא גם המשפחות שלהם. היצרנות של המדינה כולה תיפגע. זה יהיה סבל שקט עבור הרבה מאוד אנשים בישראל. אסור לכם לטמון את הראש בחול. אתם חייבים לטפל בזה".
הטראומה האמריקאית הגדולה ביותר בהיסטוריה התרחשה ב-11 בספטמבר 2001. 19 מחבלים חטפו וריסקו ארבעה מטוסי נוסעים והרגו כ-3,000 בני אדם, רובם במגדלי התאומים, במרכז הסחר העולמי בניו-יורק.
ביום הנורא ההוא השקיף פרופ' מאן על המתרחש מחלון חדרו בבית החולים הפרסביטריאני בניו-יורק. בדיוק כמו הישראלים במתקפת 7 באוקטובר, הוא זוכר כל פרט. "כשהמטוס הראשון פגע במגדל הראשון חשבתי שאיזה מטורף התאבד בדרך משונה", הוא נזכר. "לא ידענו יותר מזה. כששמענו שמטוס נוסף התנגש במגדל השני רצתי למשרד המנהל ואמרתי לו, 'זו מלחמה. אנחנו חייבים להכין את בית החולים'.
"התכוננו לכמות אדירה של פצועים, אבל איש לא הגיע. רוב האנשים נהרגו שם. אחד הדברים שזכורים לי הוא שהצילומים של התאומים המתמוטטים שודרו שוב ושוב, אין-ספור פעמים. היה לנו מסך גדול באודיטוריום. כולם עמדו וצפו בו. ראינו את המגדלים מתמוטטים בלופ. זה הטביע זיכרון בכולנו. מחלון המשרד שלי יכולתי לראות את העשן שהיתמר מהמגדלים במשך חודשים רבים".
אחרי שהפצועים לא הגיעו, נערכו בבית החולים לגל הבא של הנפגעים: נפגעי הנפש. "החלטנו להתכונן לטראומה הפסיכולוגית", הוא מספר. "היה לנו סידור עם האיגוד של משטרת ניו-יורק וטיפלנו בהרבה שוטרים. לוחמי האש, שהם ברובם קתולים, קיבלו סיוע מבתי החולים הקתוליים המקומיים. אחד הדברים שלמדנו מכל זה הוא שלא כל המטפלים מתאימים לטפל בטראומה וחשוב גם לחשוב על המטפלים. המטפלים עצמם צריכים תמיכה. כך היה גם בתקופת הקורונה".
הניסיון האמריקאי מאז נלמד כבר 23 שנה. הוא הניב כמה ממצאים מפתיעים, למשל, שהתאבדויות הן לא הבעיה המיידית שצריך לחשוש ממנה. למעשה, בששת החודשים הראשונים לאחר המתקפה שיעורי ההתאבדויות ברדיוס של כ-240 ק"מ מהאזור שבו התרחש הפיגוע דווקא ירדו. "זה היה מאוד לא צפוי", אומר מאן, "והממצא הזה לא השתנה גם כשתקופת המעקב התארכה לארבע שנים".
אבל כשהחוקרים התמקדו בקבוצת הסיכון, 30 אלף אנשי כוחות ההצלה והסיוע שנחשפו למראות הקשים בשטח, התמונה הייתה שונה. "כאשר מתמקדים במספר קטן יותר של אנשים ועוקבים אחריהם לאורך תקופה ממושכת, רואים ששיעורי התמותה עקב התאבדויות אכן עלו, בעיקר בעובדי כוחות ההצלה שהגיעו למקום מיד. ככל שהם היו קרובים יותר לאירוע, ההשפעה על שיעורי ההתאבדויות הייתה יותר גדולה.
"קבוצת הסיכון הגבוהה ביותר, של מי שנחשפו לאירוע באופן מיידי, הייתה בסיכון גדול פי 5.4 להתאבדות בהשוואה לאוכלוסייה הכללית. מי שנחשף פחות היה בסיכון גדול פי 4.5 להתאבד לעומת שאר האוכלוסייה. הטראומה של מי שעבד שם בהמשך, אחרי שהמקום קצת סודר ונוקה, הייתה כנראה פחותה. לכן המתנדבים של זק"א והחיילים שהגיעו לעוטף זמן קצר לאחר האירועים שם נמצאים בסיכון מאוד-מאוד גבוה".
ההתאבדויות הן רק חלק מההשפעה הנפשית הכוללת של המתקפה. "אחרי האירוע הייתה עלייה משמעותית של פוסט-טראומה, דיכאון וחרדה, אבל שיעורי ההתאבדות לא עלו עד שלב מאוחר יותר. חמישה אחוזים התאבדו בשנה הראשונה, אבל הנתון הזה זינק ל-16 אחוז בשנה הרביעית לאחר המתקפה. כלומר, מחשבות אובדניות עולות מאוחר יותר, למרות שהתחלואה הנפשית משמעותית כבר בשנה הראשונה. בדיוק כמו ההתאבדויות, גם השיעורים של הפוסט-טראומה והדיכאון גבוהים יותר בקבוצות שנחשפו יותר לאירוע. 18.6 אחוז מהמבוגרים שנחשפו לטראומה בלי היסטוריה נפשית סבלו מדיכאון או מתסמונת פוסט-טראומה עשר או 15 שנים לאחר האירוע.
"הנתונים האלה מראים לנו מה קורה אם אתה לא עושה כלום, או עושה מעט מאוד, על מנת לטפל בבעיה", הוא אומר. "גם אם אתה מטפל בה בהתחלה ובשלב מאוחר יותר מפסיק. 15 שנים אחרי המתקפה עדיין ראינו הרבה תחלואת נפש. אם אתה לא מנטר את הנפגעים ודובק בטיפול לאורך זמן, הם עדיין סימפטומטיים לאורך שנים".
למרות שכולנו סבורים שפוסט-טראומה היא הבעיה העיקרית שעלולה להתפתח בעקבות אסון ורוב המשאבים מופנים לטיפול בה, דיכאון הוא בעיה לא פחות חמורה. ללא טיפול, דיכאון שמתפתח בנסיבות כאלה עלול להימשך עשורים אחרי האירוע הטראומטי ולהוביל לעלייה בהתאבדויות. בארה"ב כ-20 אחוז מהנפגעים סבלו משתי התופעות יחד.
"תסמונת פוסט-טראומה היא בעיה מיידית, שנוטה להשתפר עם הזמן", אומר מאן, "אבל אם אתה עוקב רק אחרי פוסט-טראומה אתה עלול בטעות לחשוב שאנשים משתפרים בעוד שמצבם בתחום הדיכאון למעשה מחמיר. כשחיילים ששירתו בעיראק ובאפגניסטן התחילו לדבר על התאבדות, העלו אותם על מטוס ושלחו אותם לקבל טיפול בפרנקפורט. משם, כשמצבם התייצב, הם הוחזרו לארה"ב. זה לא היה דבר חיובי כי הסיכון להתאבדות עולה בהמשך, לכן צריך להמשיך לעקוב אחריהם. אם נחפש רק פוסט-טראומה, נחמיץ חצי מהבעיה".
ישראל, מזהיר מאן, חייבת להתייחס לממצאים האלה בחומרה. "מחשבות אובדניות הן רק ברומטר לעובדה שכנראה לא עשינו עבודה מספיק טובה בלזהות את המדוכאים ואת הפוסט-טראומטיים ולטפל בהם באופן יעיל. חלק מהאנשים ישתפרו ספונטנית, אחרים לא. זו עוד תזכורת לכך שאם אתה עושה כלום – אתה משיג כלום".
הניסיון האמריקאי בנושא טראומה לא מסתכם בפיגועים. הוא כולל שלוש מלחמות ממושכות ועקובות מדם שקשה להתעלם מהדמיון בינן לבין המלחמה שלנו: מלחמת וייטנאם ומלחמות עיראק/אפגניסטן, שחרטו באומה כולה, ובעיקר במי שלקח בהן חלק, צלקות עמוקות. מהניסיון המצטבר הזה אפשר ללמוד משהו על מה שצפוי אולי לחיילים שלנו, שנלחמים כבר חודשים והסוף עוד לא נראה. "ב-2022 יוצאי צבא היו 7.6 אחוזים מאוכלוסיית ארה"ב, אבל הקבוצה הזו הייתה אחראית כמעט ל-14 אחוז מכל ההתאבדויות", אומר מאן. "אין ספק שיוצאי צבא נמצאים בסיכון גבוה יותר להתאבדות משאר האוכלוסייה".
הנתונים האמריקאיים על יותר משני מיליון יוצאי צבא מצביעים גם על הסכנה למי שנמצא בקווים הקדמיים. "40 שנה אחרי המלחמה, יוצאי צבא קרביים ששירתו בווייטנאם סבלו מפוסט-טראומה ומדיכאון פי כמה ביחס לאוכלוסייה הכללית וליוצאי צבא שלא היו בתפקידים קרביים", אומר מאן. "שיעור התופעות האלה היה מקושר באופן מובהק לעוצמת החשיפה והיה קשור לעלייה בשיעור ההתאבדויות. אלה שהיו בשדה הקרב סבלו יותר מכולם".
במלחמות אפגניסטן ועיראק התוצאות מובהקות עוד יותר. גם כאן, המעקב נעשה אחרי כמעט שני מיליון יוצאי צבא שהשתתפו בשתי המלחמות. "מצאנו ששיעורי ההתאבדות היו גבוהים לעומת האוכלוסייה הכללית. מה שעוד רלוונטי לישראל וצריך לשים אליו לב הוא ששיעורי ההתאבדות הגבוהים ביותר היו בקרב החיילים הפשוטים, לא המפקדים. ההבדל הזה היה מאוד מובהק ונמשך לאורך עשור לאחר המלחמה. באפגניסטן ועיראק גם הייתה עלייה במספר פגיעות הראש בעקבות הלחימה. הערבוב של כל אלה, פוסט-טראומה, דיכאון ופגיעות ראש, החמיר את המצב".
4 צפייה בגלריה
הפגנה למען שחרור החטופים. ''לשבויים ששוחררו היו הרבה בעיות פיזיות ופסיכיאטריות''
(צילום: Menahem Kahana / AFP)
בארה"ב קוקטייל הפגיעות המסוכן הזה לא טופל כנדרש. "הפיגוע בתאומים התרחש לפני 23 שנים. גם המלחמות שלנו נגמרו מזמן, אבל הרבה מהאנשים האלה פשוט נשארו מדוכאים כי אף אחד לא איבחן אותם ולא טיפל בהם", אומר מאן. "דיכאון על רקע גנטי נוטה להופיע בגלים, עם משך ממוצע של שלושה חודשים, אבל כשאנחנו מסתכלים על הדיכאון של האנשים האלה לא נראה שהוא משתפר כל כך מהר. הוא פשוט נשאר, וזה מחזק את הצורך לאבחן ולהתערב.
"דיכאון נמשך הרבה אחרי התעסוקה המבצעית והוא מקושר להתאבדות יותר מכל מאפיין אחר. גם אצלכם אחרי מלחמת יום כיפור התגלו רמות גבוהות של פוסט-טראומה ודיכאון, שנותרו יציבות שנים אחרי המלחמה. זו סכנה שישראל של היום צריכה להימנע ממנה".
במלחמה הנוכחית יש קבוצה נוספת, שנמצאת בעל כורחה בחזית הגרועה ביותר: החטופים. אותם משווה מאן ל-2,000 בני הערובה שנלקחו בשבי במלחמת וייטנאם. רק 591 מהם חזרו מהשבי הממושך. "הם עונו והוחזקו בבידוד", אומר מאן. "המטרה בין השאר הייתה לאלץ אותם לתת הצהרות שמהללות את צפון וייטנאם. זה ודאי מצלצל לכם מוכר".
השבויים האמיצים האלה, שלא הורשו לדבר בינם לבין עצמם, פיתחו שיטת הקשה מיוחדת, מעין קוד מורס, שבאמצעותה היו מתקשרים. "הם היו מתופפים על הקירות ואחד על השני בלי שהוויינטאמים הבחינו בכך. התקשורת הזו הייתה דבר חשוב שהם שלטו בו".
אבל כל זה לא עזר להם כשהם שבו הביתה. "לשבויים ששוחררו היו הרבה בעיות פיזיות ופסיכיאטריות", מספר מאן. "הם נזקקו לטיפול במשך זמן ממושך. הבעיות הפיזיות קשורות לקשיים שהם עברו. הם עונו באופן אקטיבי ופסיבי. ברמה הנפשית, אובחנו אצלם דיכאון ופוסט-טראומה ושניהם יחד. אלה היו בעיקר קצינים, האנשים הכי מאומנים, שיש להם הכי הרבה מוטיבציה. ממה שקרה להם אפשר להסיק שהחטופים הישראלים יסבלו כנראה מדברים דומים".
בתוך כל הרוע האפל הזה, שהשליטה שלנו בו מזערית, יש גם בשורה טובה אחת, עם כוכבית בצידה. מדינת ישראל, אומר מאן, יכולה למזער את הנזק משמעותית, אם תזהה אותו ותטפל בו בזמן ולאורך זמן. "הדבר החשוב ביותר הוא לסקור את האוכלוסייה. אלקטרונית זה קל ודורש מעט מאד כוח אדם. צריך לגייס מפורסמים, שיפנו לציבור ויגידו לו: אני מילאתי את השאלון, בוא תמלא גם אתה, אפילו אם אתה חושב שהכל בסדר איתך.
"בסקר הזה צריך לשאול על פוסט-טראומה, על דיכאון ועל דברים שמצביעים על סיכון להתאבדות. כדאי לחזור על הסקר כל שישה שבועות, לכל האוכלוסייה הבוגרת. מאוד קל לעשות את זה. הרבה מאוד אנשים זקוקים לזה, כולל המפונים, שיצטרכו להתמודד עם מה שקרה להם, אבל לא רק הם. בישראל הכל אישי. כולם מכירים מישהו שקרה לו משהו. רק כך תוכלו להעריך את הבעיה ולהעניק עזרה למי שזקוק לה".
זה בר-מניעה?
"זה בר-טיפול. אנחנו יודעים לטפל בדיכאון ואנחנו לא רעים בטיפול בפוסט-טראומה. אלה הדברים שיכולים לעזור לכם עכשיו".
