מדינת ישראל, אם לשאול את המטפורה מעולמות בריאות הנפש, נמצאת במניה דיפרסיה. רגע התעלות ואחריו התרסקות. בעיקר התרסקות. קחו לדוגמה את השבוע הקודם, שהתחיל כשהקונגרס קיבל את ראש הממשלה נתניהו בתשואות מנחמות ובתקווה להתקדמות עסקת החטופים, והסתיים בדיכאון קולקטיבי עמוק, כש-12 ילדים תמימים, ששיחקו כדורגל במג'דל שמס, נרצחו מפגיעת טיל איראני, ששוגר על ידי חיזבאללה. הטלטלה הלאומית הזו, שנמשכת כבר כמעט שנה, בין השגרה לחירום, בין התקווה לאסון, מוציאה את כולנו מאיפוס. גם המספרים מוכיחים את זה. על פי סקרים שונים שנערכו מאז 7 באוקטובר, כ-40 עד 50 אחוז מהציבור מגדירים את עצמם כמדוכאים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
אבל גם בשבת בערב, כשמשרד הבריאות וקופות החולים פתחו שוב את קווי החירום למצוקה נפשית בעקבות האסון, ד"ר גלעד בודנהיימר, ראש שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות, הצליח לשמור על אופטימיות. "זו ההזדמנות לומר שכוחות הנפש של אנשים במדינת ישראל הם מעוררי השראה", התעקש. "לצערנו, אנחנו שומעים יותר ויותר על מקרי הקצה, על אלה שלא מסתדרים, שקשה להם, שבאים בטענות, ובצדק. אבל יש אוכלוסיות רחבות שמתמודדות בגבורה, והן מלאות בחוסן".
ובכל זאת, אי-אפשר להתכחש לזה שרוב הציבור חש כבר חודשים דכדוך מסוים, וחלק לא מבוטל אפילו יותר מזה. אולי אנחנו פחות חזקים ממה שהיינו רוצים לחשוב.
"אנחנו במשבר שלא ידענו כדוגמתו. אין ספק בעניין הזה. המצוקות הנפשיות יותר גדולות ממה שהכרנו אי פעם. אבל אני מאמין בכוח של הציבור להשתקם. ככה האבולוציה יצרה אותנו, ככה ההיסטוריה של העם שלנו יצרה אותנו. הציבור בישראל צריך להבין שהוא מסוגל לעזור לעצמו. אם נדבר רק על הקושי, על הדיכאון, על מי שסובל מפוסט-טראומה, המסר הלאומי יהיה שאנחנו בקטסטרופה. צריך לומר ברור: גם אם קשה, אנחנו לא שם. יש לנו כוחות".
מה לגבי דיכאון? מחקרים בארצות-הברית ובישראל הוכיחו שהוא מתפתח יותר לאט, אבל נשאר יציב במשך עשרות שנים אחרי הטראומה. כבר היום יש תחושה שכולם בדיכאון.
"אם תשאלי את כל הציבור בישראל היום 'האם מצב הרוח שלך פחות טוב ממה שהיה לפני כן' כולם יענו בחיוב, אלא אם תפיסת המציאות שלהם לא לגמרי תקינה. גם כשעוקבים אחרי סימפטומים דיכאוניים, רואים שאחוזים מאוד גבוהים באוכלוסייה סובלים מהם. האם זה אומר שהם סובלים מדיכאון? כשאנשים נמצאים בתוך הטראומה, זה נורמלי להרגיש מדוכא. לכן צריך לומר בצורה ברורה, שכרגע זה די טבעי להיות קצת בדיכאון. להתקשות בשינה, לחוות ירידה בתיאבון או ירידה בריכוז. אנחנו בהחלט מודאגים מעלייה של אובדנות בטווח הרחוק, אבל בטווח הקצר, במקום שבו אנחנו נמצאים, רואים ירידה במספרים. גם אצל אוכלוסיות ספציפיות שנמצאות יותר בסיכון לא רואים כרגע עלייה כזו".
ידוע שהעלייה באובדנות מגיעה בדרך כלל באיחור, אחרי הטראומה, לא במהלכה. איך אתה יודע שהקטסטרופה לא לפנינו?
"אני מסתמך, בין השאר, על תקופת הקורונה, שבה הייתה החמרה מאוד גדולה בבריאות הנפש אבל רוב הציבור חזר לתפקוד. אנחנו כבר רואים את זה בסקרים שנעשים עכשיו. מבחינה לאומית, אנחנו חייבים להיאחז בתקווה, כי היכולת שלנו להיאחז בה היא החוסן שלנו".
בטווח העצום והבלתי נתפס הזה, שבין האבחנה המדכאת עד עפר של מדינה שנלחמת על קיומה - לפרוגנוזה החיובית, שבסוף כנראה יהיה איכשהו בסדר, נגזר עלינו גם לתפקד בשנה האחרונה. מפגרים, אבל אופטימיים. אחרי טראומה לאומית מחרידה, בשגרת מלחמה הנושאת איתה איומים קיומיים יום-יומיים, חרדות ובשורות איוב, אנחנו נאלצים להתנהל כרגיל – לעבוד, לגדל ילדים ולמצוא להם תעסוקה בחופש הגדול. אבל האם אפשר בכלל להמשיך לחיות ככה לאורך זמן, ומה המחירים שנשלם לטווח ארוך על המציאות הבלתי נסבלת הזו?
"אני אומר בצורה מאוד-מאוד ברורה: האמירה הציבורית כאילו ניצולי הנובה דוהרים לאבדון היא לא נכונה. מעטים מהם הגיעו לאשפוז, בודדים. ומספרם של המתאבדים קטן עוד יותר. הטענות שכל ניצולי הנובה במצב אובדני הן מסוכנות ומזיקות"
"אנחנו נמצאים בתוך אירוע מתמשך, בשגרת חירום שמדי פעם יש בה הבלחות שמזכירות לנו שאנחנו עדיין לגמרי בחירום", אומר ד"ר בודנהיימר. "יש כמובן גם אנשים שאפילו לא ניתנה להם עדיין ההזדמנות לשגרה כזו: מפונים, אנשי מילואים שיוצאים וחוזרים לחזית, משפחות חטופים. יש המון מעגלים של פגיעה. האירוע הזה נגע ונוגע כמעט בכל אדם בישראל. אבל בסוף צריך לזכור שבכל הקבוצות, גם אלה שנפגעו הכי קשה וגם מי שנפגע מעט באופן יחסי, אחוזים גבוהים יחלימו בעזרת כוחות הנפש שלהם".
איך זה אמור לקרות?
"חלק מההתפתחות הנורמלית שלנו היא לדעת לצאת מאירוע טראומתי ולחפש את הכוחות בתוכנו כדי להתמודד. אחרי שלב מסוים זה בא לנו בצורה אינטואיטיבית. לכל אחד יש כוחות אחרים, ארגז כלים שונה, אבל הרוב יצליחו לצאת מהמצב הזה באופן ספונטני, בעזרת מאגרי כוח פנימיים, משפחה וקהילה תומכת. אצל אחוז מסוים זה יעורר תחלואה נפשית שהייתה או שלא הייתה לפני כן".
רוב הציבור בישראל, טוען בודנהיימר, מתחיל כבר לחוש הקלה מסוימת, גם אם המצב עדיין לא ממש מצדיק את זה. "רובנו נמצאים באיזושהי מגמה של הפחתה בעוצמת הסטרס, כי נכנסנו לשגרת חירום. יש בהחלט עלייה בפניות למרפאות לבריאות ולמרכזי החוסן, אנשים צובאים על המרפאות, אבל זה לא קורה בעוצמה שממנה חששנו".
עד כמה משמעותית ההקלה הזו וכמה מאיתנו באמת מרגישים אותה על בשרם? לא ברור. אולי כי עד היום לא נערך אף סקר לאומי רציני, שנועד להעריך את המצוקה הנפשית שלנו בתקופה הזו. פרופ' ג'ון מאן מאוניברסיטת קולומביה בניו-יורק, מגדולי המומחים בעולם לאובדנות, שחוקר כבר שלושה עשורים את השפעות אירועי 11 בספטמבר על האוכלוסייה בארה"ב וביקר בישראל לפני חודש ‑ הזהיר כי יש לבצע סקרים כאלה לעיתים תכופות, פעם בכמה שבועות, כדי לזהות מבעוד מועד אנשים המצויים בסיכון לפתח פוסט-טראומה ודיכאון ולטפל בהם. ד"ר בודנהיימר טוען שזה מיותר.
"אנחנו יכולים לעשות סקר, אבל הסקר יחזיק בדיוק לשתי דקות ולא ישקף בצורה מלאה את מה שקורה", הוא אומר. "אין לנו מדחום שיראה כמה אנשים סובלים ברגע זה ממשהו. מכיוון שאנחנו חיים בטראומה מתמשכת, אין אדם בעולם שיודע לחזות מה היקף התחלואה שתהיה כאן. יש מחקרים שמדברים על 60 אלף אנשים שיצטרכו עזרה, ויש שמדברים על מיליון. אחרי אירוע טראומתי מאוד-מאוד חשוב לראות למי יש סימפטומים פעילים, כי הסיכוי שמי שיש לו סימפטומים מוקדמים שלא טופלו לפתח פוסט-טראומה יותר גבוה. זה הרעיון של מרכזי החוסן, למנוע התפתחות של פוסט-טראומה. לכן פתחנו מרכז חוסן ארצי טיפולי בשבוע הראשון של המלחמה, שנותן מענה לניצולי הנובה, לאנשים שנחשפו לאירועים טראומטיים ולמטפלים שזקוקים לעזרה".
מה לגבי מי שלא עונה על ההגדרה, שזה רוב הציבור?
"אין אפשרות אמיתית לטפל בכולם. אנחנו עושים פעולות של Reaching out כדי להגיע למי שזקוק לכך, אבל זה מאוד-מאוד מורכב בהיקפי הטראומה שאנחנו נמצאים בה. בארצות-הברית, אחרי פיגוע התאומים, טיפלו לאורך שנים בסדר גודל של 80 אלף איש. אצלנו מדינה שלמה נפגעה. עם זאת, לא כל המדינה צריכה טיפול, ואנחנו מנסים לדייק את המענים לאנשים שבאמת זקוקים להם".
מה לגבי ילדים ובני נוער? אחרי אתגרי הקורונה, הם חווים את הקושי יחד איתנו. אילו אנשים יצמחו מהם אחרי שנים כאלה?
"ילדים ונוער הם אוכלוסייה שחווה את מה שקורה בצורה יותר רגשית ויותר חושית, ולכן חשוב לתווך להם את המציאות בגובה העיניים, להיצמד לעובדות ולשדר שהמשפחה איתם, לנסות לייצר איים של אחיזה ושליטה ולא להחמיר את התחושה של חוסר מסוגלות. חשוב מאוד שההורים יבינו שהתפקוד שלהם מאוד מקרין על הילדים".
במצב הנוכחי, הילדים שלנו נמצאים יותר בסיכון מאיתנו?
"זו שאלה מעניינת. מצד אחד, זה שילד עדיין מתפתח אומר שמה שקורה לו יותר משמעותי ודרמטי. אבל באופן מפתיע, לילדים יש יכולת התמודדות מאוד מרשימה. זה נשמע מוזר, אבל ילדים יכולים אפילו לצאת נשכרים מהטראומה, אם ההתמודדות איתה הייתה טובה. להבדיל ממבוגרים, הם בשלב של בניית מרכיבי החוסן. כשילד רואה את אמא שלו מתפקדת מצוין במשימה לאומית כמו עכשיו, זה בונה מסוגלות ומחזק אותו".
בתוך החוסן הכפוי הזה, שאנחנו כל כך מתגאים בו, יש את היוצאים מן הכלל, את מי שחשופים יותר לאירועים ונמצאים בסיכון. למרבה הצער, באירוע הנוכחי לא מדובר במיעוט. ניצולי הנובה, תושבי הדרום והצפון, החטופים, השבים ובני משפחותיהם, המילואימניקים שמתקשים לחזור לשגרה.
"אנחנו כבר רואים אוכלוסיות ספציפיות שיש להן יותר קושי, למשל חלק מנפגעי הנובה, שעברו טראומה שאף אחד לא יכול לדמיין, חלקם תחת השפעה של חומרים מטשטשים, שמעצימים עוד יותר את חוויית חוסר השליטה ואת הסיכון להתפתחות של פוסט-טראומה", אומר ד"ר בודנהיימר. "מתוך נפגעי הנובה, ש-2,700 מהם מטופלים במרכזי החוסן ועוד כמה מאות מטופלים במרפאות בתי החולים, יש קבוצה מסוימת שנמצאת יותר במצוקה מאחרים. לאוכלוסייה הזו אנחנו מבקשים לתת מענים יותר מדויקים. צריך לעשות עבורם יותר".
על פי השמועות, עשרות מהם אושפזו בבתי חולים פסיכיאטריים ועוד עשרות התאבדו. אתה יכול לאשר את הנתון הזה?
"בעניין הזה אני אומר בצורה מאוד-מאוד ברורה: האמירה הציבורית כאילו ניצולי הנובה דוהרים לאבדון היא לא נכונה. מעטים מהם הגיעו לאשפוז, בודדים. ומספרם של המתאבדים קטן עוד יותר. הטענות שכל ניצולי הנובה במצב אובדני הן מסוכנות ומזיקות, כי למרות שהם מתמודדים עם כאב עצום ועם טראומה נוראית, רובם לא מגיעים למקומות של ייאוש ומבוי סתום. המסר הזה עצמו שם את האנשים האלה בסיכון. אם ניצלתי מהמסיבה, ואני שומע בחדשות שעשרות כמוני מתאבדים, אומר לעצמי 'אולי זה הפתרון'. רוב ניצולי הנובה, ואני אומר את זה בצורה חד-משמעית, מתמודדים עם מה שקרה להם בצורה מעוררת הערכה והערצה. זה לא בא להמעיט בכלום מהמצוקה שהם נמצאים בה ומהתמיכה שהם צריכים לקבל".
אוכלוסייה נוספת שבודנהיימר מצביע עליה כרגע כמי שנמצאת בסיכון מיוחד היא תושבי הצפון, שנתלשו מחייהם הרגילים ולא רואים בשלב זה שום תקווה באופק. "הבחירה לפנות אנשים מבתיהם היא מאוד-מאוד מורכבת", הוא אומר. "בחרנו לשמור על ביטחון הגוף, כלומר על הביטחון הפיזי-הביטחוני שלהם, ובצד זה אנחנו משלמים מחיר כבד על הפינוי. צריך לאזן בין הסיכון לתועלת, ולקחת בחשבון את הנזק הנפשי שכרוך בהחלטה כזו".
4 צפייה בגלריה
“בחרנו להגן על המפונים, אבל אנחנו משלמים על זה מחיר כבד". מטולה המופגזת | צילום: אפי שריר
מה המחיר הנפשי של המציאות הזו?
"במצב הנוכחי, לתושבי הצפון אין את הצרכים הבסיסיים שיחזירו להם את תחושת השליטה. אין להם בית ספר יציב, אין להם עבודה יציבה, אין להם בית. העובדה שהם חיים במצב של ניתוק במשך חודשים ארוכים, מציבה אותם בסיכון מאוד משמעותי לפיתוח הפרעות פוסט-טראומתיות והפרעות נפשיות אחרות כמו דיכאון וחרדה".
האם אתם כבר רואים אצלם רמזים לבעיות כאלה?
"אני יכול לומר שהמרפאות שמטפלות בהם מדווחות שיש לא מעט פניות, כולל מצבים לא פשוטים, שהם יותר קשים מהרגיל כי אנשים נמצאים בלי העורף הבסיסי שלהם".
כל הדברים שתיארת כגורמי סיכון, החיים שקפאו, חוסר הביטחון התעסוקתי, מקום המגורים הארעי, לא ניתנים כרגע לשינוי. איך בכל זאת תומכים בהם, נותנים להם תקווה, נחמה?
"מרכזי החוסן בצפון פועלים במודל קצת אחר. עובדים איתם על משאבים פנימיים, על איך מייצרים סדר בתוך אי-סדר, ומשתמשים בכוחות הקהילתיים כדי לייצר את זה. לצערי אני לא יכול לספק תעסוקה לאנשים האלה. אני חושב שיהיה מאוד נכון לטפל בזה ומקווה שיש מי שזה תפקידו ומנסה לדאוג לכך. אחד הדברים הקשים ביותר בתוך טראומה, הוא שאתה מרגיש שאנשים עיוורים למצוקה שלך. ככל שאנחנו, כמדינה, מאפשרים לציבור לא להיות מודע לזה שאנשים נמצאים במצב הזה, אנחנו לוקחים חלק בחיזוק הטראומה".
הטראומה מתמשכת גם עבור שתי קבוצות נוספות של נפגעים, שלכאורה שבו לסוג של שגרה ברוכה אבל מתקשים מאוד להסתגל למעברים: השבים ובני משפחותיהם, ולהבדיל, גם המילואימניקים. כולנו ראינו את עדינה משה, שהוחזרה בעסקת השבויים הראשונה, ממררת בבכי קורע לב ב"אולפן שישי". במוסף זה פורסמה לפני שבוע כתבה מטלטלת, שתיארה את קשיי משפחות השבים משדה הקרב. "למדינת ישראל יש לא מעט ניסיון עם פדויי שבי שנצבר לאורך השנים, אבל מי שחזרו מהשבי בעבר היו חיילים", אומר בודנהיימר. "כשאתה אומר לחייל 'לך תיפגש עם פסיכולוג', זו פקודה. אבל באירוע הנוכחי מדובר באזרחים. אנחנו לא כופים עליהם טיפול".
הלקחים מחזרת החטופים ראשונים, אומר בודנהיימר, יושמו באופן מיידי. "בגלים הראשונים היינו יותר ליברלים. אמרנו 'הפסיכיאטר צריך להיות זבוב על הקיר', זה לא אירוע פסיכיאטרי. הצענו להם מגוון אפשרויות טיפוליות ונתנו להם לבחור, אבל ראינו שחלקם השתהו ולא הלכו לטיפול. אחרים רצו טיפולים אלטרנטיביים, כמו מדיטציה. בתוך הוואקום הזה יכולים להיכנס דברים מזיקים כמו מטפלים לא מורשים או שימוש בקנאביס. ככל שראינו שהטראומות קשות ומורכבות יותר, הבנו שהפסיכיאטר צריך להיות יותר דומיננטי ונוכח. מהר מאוד הבנו שחייבים ליצר אמירות יותר ברורות, ולכן תיקנו את זה. כעת אנחנו אומרים: לפוסט-טראומה יש המלצות טיפוליות ברורות. יש שיטות מוכחות מחקרית ועליהן אנחנו ממליצים. כמובן, זכותכם להחליט אחרת".
עד כה ראיתם אצל השבים תחלואת נפש משמעותית?
"מוקדם לדבר על תחלואה נפשית ממש. באופן כללי, לכולם יש כאבים וטראומות קשות, אבל אנשים סובלים מבעיות שונות. קשה לומר שיש קו מאפיין או תחלואה קיצונית שמשותפת לכולם. למרות הכל, רוב השבים מתמודדים בעוז עם המציאות המורכבת שאליה נקלעו. יש כאלה שנעזרים יותר".
אתה יודע לספר מה מצבם היום, חודשים אחרי החזרה מהשבי?
"אנחנו לא 'האח הגדול', אין לי מודל מעקב אחרי השבים. בהקשר שלהם יש גם כמובן עניינים של סודיות רפואית ומרכיבים אתיים וחוקיים שאנחנו מאוד נזהרים בהם. אנחנו מתחילים לייצר תשתית לאיסוף מידע, לא אישי, כדי לא לפגוע בפרטיות שלהם. אנחנו מאוד נזהרים גם במפגש איתם ובאיך מאפשרים להם לחוות את החזרה לשליטה על חייהם, כי זו המטרה בסוף. אדם שחזר מהשבי רוצה שתהיה לו שליטה מלאה על חייו".
איך עושים את זה?
"אנחנו תופרים מענים פרטניים לכל אחד, לפי המצב המשפחתי שלו ולפי צרכיו. יש מי שאין לו בית והמשפחה שלו נהרגה. בתוך המציאות הזו צריך ליצור איים של שליטה שגדלים לאט-לאט להוויה ששולטים ומתפקדים בה בצורה הכי נורמטיבית שאפשר".
ניסיון החודשים האחרונים בתחום הטיפול בנפגעים גילה, באופן מפתיע, שלפעמים פחות הוא יותר. "עקרונות החוסן אומרים שצריך לייצר פעולה אצל המטופלים עצמם. במלונות המפונים דאגו לספק להם שירותים שונים כמו קניות עד החדרים. בשלב מסוים אמרנו 'עברנו חודשיים, צריך לראות איך אנשים חוזרים לחיות את המציאות'. חמלה בריאה וטובה עלולה להחליש לפעמים את המתמודד. בסופו של דבר אנחנו רוצים שהוא יגיד מה הוא צריך ומה הוא רוצה. זה האתגר שלנו. מצד אחד רוצים לתת ולתת להם, רק שייקחו. מצד שני חשוב לומר 'יש לכם כוחות, אתם מסוגלים לבד'".
4 צפייה בגלריה
“פער בין תחושת הלכידות בצבא, לקרעים החברתיים בעורף". גיוס מילואים | צילום: קובי קואנקס
מה לגבי המילואימניקים? בכתבה שפורסמה ב"ידיעות אחרונות" סיפרו נשים של מי שחזרו מהמלחמה מצולקים על הקושי להתמודד עם בעל עצבני ומרוחק.
"המילואימניקים נמצאים באדרנלין מאוד גבוה, והמעבר מהחזית הביתה יוצר פער מאוד-מאוד גדול בין תחושת הלכידות לקראת משימה בצבא, לבין הקרעים החברתיים והסערות שיש בחיים בעורף. כשמילואימניק חוזר הביתה הכי חשוב להשקיע בקשרים המשפחתיים שלו, לבלות יחד כזוג וכמשפחה במובן של לעשות דברים יחד וליצור חוויות חדשות, לראות איך מצליחים ליצר שיח בתוך המשפחה. לייצר תחושה של תמיכה ושייכות זה הדבר החשוב ביותר למי שחזר מתקופה ארוכה באזור סיכון".
בין בריאות הנפש לבריאות נפשית
כשנכנס לתפקידו, לפני קצת יותר משנה, עמד ד"ר בודנהיימר, לשעבר מנהל מחלקת בריאות הנפש בקופת חולים מכבי ומומחה בפסיכיאטריה של הילד והמתבגר, בפני עוד קדנציה שצפויה להתנהל מתחת לרדאר הציבורי. עם אפס תקציבים ועניין כללי זניח בחצר האחורית של החברה שלנו ‑ בריאות הנפש לא הייתה בראש סדר העדיפויות של מדינת ישראל. אלמלא 7 באוקטובר זה כנראה היה נמשך ככה. גם המשימות שהתמודד איתן, נראות היום כמו סוג של מותרות.
"אם היית שואלת אותי לפני המלחמה, מהו בעיניי האתגר הגדול ביותר של ילדים ונוער במדינת ישראל, הייתי אומר לך שמדובר בהשפעות הקורונה בהקשר של הלגיטימציה ללא ללכת לבית ספר", הוא מספר. "אם פעם כשהילד שלי היה אומר לי 'לא בא לי ללכת לבית ספר', הייתי אומר לו 'אין דבר כזה', בקורונה יצרנו מצב שחוסר תפקוד יכול להיות לגיטימי. הגענו למצב שבו להורים אין את הכוחות לגרום לילד ללכת ללמוד. בערך שליש מהמטופלים בקליניקה שלי לפני המלחמה היו ילדים שלא הצליחו לחזור לתפקוד בית ספרי מסיבות שונות".
אבל היום, כשעשרות אלפים ילדים חסרים מוסד לימודי קבוע ללכת אליו, יש לנו צרות יותר גדולות. הטראומה של 7 באוקטובר אילצה את הממשלה להקצות סכום של מיליארד וחצי שקל לתוכנית הלאומית לבריאות הנפש, שמטרתה העיקרית היא להחזיר למערכת הבריאות הציבורית את אנשי המקצוע שברחו לכסף הגדול בעבודה פרטית, כדי להכפיל את מספר הטיפולים. זה לא קרה עדיין, לפחות לא בהיקפים המצופים.
"אנחנו נמצאים בספרינט, שהוא בעצם ריצת מרתון", אומר בודנהיימר. "מהרגע הראשון של המלחמה התחלנו לחשוב איך מייצרים פתרונות לכל הנפגעים. הריצה הזאת נמשכת ללא הפסקה, כדי ליצור תוכנית לאומית לבריאות נפש, שהיא הדבר העיקרי שמעסיק אותנו כיום. השאלה היא איך מייצרים מערך של בריאות נפשית ציבורית בישראל שהוא טוב ונכון".
מה ההבדל בין בריאות הנפש לבריאות נפשית?
"כשמדברים על בריאות הנפש, ישר חושבים על פסיכיאטר ופסיכולוג. כשאני אומר בריאות נפשית אני מתכוון ל-Well-being שלנו. אנחנו נמצאים במהלך שמטרתו לייצר שינויים עמוקים במערכת. לומר רק 'חסרים לנו מטפלים, בואו נפתח עוד מרפאה', זה לא שינוי עמוק דיו. קופות החולים, בתי החולים ומרכזי החוסן כבר גייסו מאות מטפלים חדשים. השאיפה שלנו היא להכפיל את הפעילות של המערכת הקהילתית בסוף 2025. להערכתי, אנחנו נמצאים בערך ברבע הדרך".
במקביל לניסיון להוסיף כוח אדם, אומר בודנהיימר, המערכת תצטרך גם "לרבד את הטיפולים שהיא מציעה". במילים אחרות, להציע לנו טיפול נפשי ברמה נמוכה יותר, על ידי מטפלים שבחלק מהמקרים עברו רק הכשרה קצרה. היוזמה הזו כבר מעוררת מהומה במערכת, בטענה שהיא תוריד את הסטנדרטים המקצועיים ועלולה להזיק למטופלים.
"לפני 7 באוקטובר, רוב האנשים שהגיעו למרפאה היו עוברים הערכה ראשונית ‑ במוקדם או במאוחר, לצערי, כי זמני ההמתנה היו ארוכים ‑ ואז היו מחליטים אם הם צריכים פסיכיאטר או טיפול פסיכולוגי או גם וגם", אומר בודנהיימר. "היום אנחנו מתחילים לייצר תשתית שתוכל למיין את האנשים שפונים למערכת, שחלקם זקוקים למשהו פשוט, כמו כלים להתמודד עם נדודי שינה, וחלקם לטיפול יותר מעמיק, ויש גם את הטווח באמצע. כדי לתת מענים מדויקים לכל הרבדים האלה, צריך לייצר מערכת מרובת מטפלים, כי אם נחשוב שכולם צריכים לראות פסיכיאטר, על 300 פסיכיאטרים בלבד לילדים או אלף פסיכיאטרים למבוגרים ‑ לעולם לא נוכל לספק את זה. זה אומר שיש אנשים שיוכלו להסתפק בטכנולוגיות לעזרה עצמית, למשל לצפות בסרטון שמסביר מה עובר עליהם בזמן התקף חרדה. זה הרובד הנמוך. מעליו יש רובד של טיפול עצמי, כמו CBT, לצד גורם מקצועי שמלווה את המטופל".
הכוונה, מבהיר בודנהיימר, היא לא לטיפול מעמיק, אלא לתמיכה טיפולית שלא הייתה קיימת לפני כן. "זה מה שאנחנו מכנים תומך בריאות נפש, אנשים שנמצאים במהלך ההכשרה להיות מטפלים. הם למדו תואר ראשון בפסיכולוגיה או בעבודה סוציאלית, ויקבלו כלים לתמוך במטופלים שעושים את העבודה העצמית. בקופת חולים כללית כבר סיימו קורס שני של תומכי בריאות נפש, ויש כבר אלפי פגישות טיפוליות שנעשו. החוכמה היא להפנות את המטופלים באופן גמיש לטיפול שהכי נכון עבורם ברגע נתון. זה לא מתיימר להיות פסיכותרפיה וזה לא מתיימר להחליף את הפסיכולוגים. יש עכשיו מספיק עבודה לכולם. ויותר מזה".
אתה אומר ריבוד ואני שומעת רידוד, בואו ניקח את כל מי שאפשר ונכשיר אותו במהירות לענות על הצרכים האדירים שלנו. זה לא מסוכן?
"זה ממש לא רידוד. אנחנו מכפילים את הליבה של המטפלים, שהם הפסיכולוגים והפסיכיאטרים, ומוסיפים את כל היתר. יכול להיות שמטופל שלפני כן הייתי שולח לפסיכולוג או לעובד סוציאלי, בכלל לא רצה ולא היה צריך את זה. אולי כל מה שהוא צריך זה שלוש פגישות טיפוליות, שנותנות מענה למצבי משבר מאז הקורונה".
טיפול נפשי בשלוש פגישות זו המצאה ישראלית, שאין לה תקדים בעולם. למי זה בכלל עוזר?
"המודל הזה ספציפית לא מוכר בעולם, אבל דרגי טיפול נמוכים יותר, כלומר, אנשים שהם לא פסיכולוגים ועובדים סוציאליים, יש במדינות רבות כמו ארצות-הברית, אוסטרליה, קנדה ואנגליה. מדובר בהתערבות קצרה, שנועדה לחזק את הכוחות שיש למטופל כדי שיוכל להיעזר בהם. מישהו שיש לו קצת קשיי שינה או ילד שמפחד לצאת לשחק כי הייתה אזעקה בפעם האחרונה שיצא מהבית, יכול להפיק תועלת מהתערבות כזו, שתעזור לו להחזיר את המרכיבים של השליטה לחייו. לקשיי שינה יש כמה טכניקות שעוזרות. כך גם לגבי חוסר ויסות רגשי או הצפה של מחשבות טורדניות. לכל הבעיות האלה התערבויות קצרות יכולות מאוד-מאוד להועיל. כשעוקבים אחרי אנשים שהיו בטיפולים כאלה רואים שביעות רצון מאוד גבוהה".
במסגרת המהפכה הנפשית שהוא מוביל, מתכוון בודנהיימר להכשיר גם אנשי מקצוע בקהילה, כמו מורים או מדריכים, לחזק את הציבור. "בריאות נפשית היא כמו בריאות גופנית, אין צורך במרשם מהרופא כדי לטפח אותה. מי שהילד שלו לא נרדם בלילה, לא צריך לקבוע תור בקופת חולים, הוא יכול ללכת לקבוצה במתנ"ס. מרכיבי החוסן נוצרים בסביבה הטבעית שלנו, בטבע, בקהילה. גם מדריך בתנועת נוער או בטיול יכול לחזק את חברי הקבוצה שלו על היכולת שהפגינו בטיפוס על סלע גבוה ולהדגיש את התפקיד של כל אחד בתוך הקבוצה ואיך מסייעים אחד לשני".
אפשרות נוספת שנבחנת כעת להרחיב את מעגל הטיפולים היא באמצעות אפליקציות שיודעות לזהות מצב נפשי על פי מדדים שונים ולהתריע במקרה של בעיה. "יש טכנולוגיות שיודעות לזהות מצבים על פי תנועת היד או על פי הקול ולומר אם מישהו סובל מתחלואה יותר או פחות קשה. יש כאלה שעוזרות לנו בניהול הטיפול, שרושמות מה קרה במהלך הפגישה וחוסכות למטפל את הצורך לכתוב. אפליקציות מסוימות מיישמות פרוטקול של טיפולים מקובלים, כמו CBT, ויכולות לאפשר לאנשים לטפל בעצמם. הטכנולוגיות היותר פשוטות יכולות לעזור לשלוט על הדופק ועל הנשימה באמצעות ביופידבק. יש הדרכות הורים מוקלטות שאפשר לשמוע. כמו שהן שולחות מרשם דיגיטלי, הקופות יכולות לשלוח דף מידע או סרטון שיכול להסביר לך על המצב שבו אתה נמצא או לתת טיפים איך להתמודד".
כפסיכיאטר, אתה מרגיש נוח עם השימוש באפליקציות ועם שימוש במטפלים בעלי הכשרה בסיסית בעבודה הרת סיכון כמו טיפול נפשי?
"אני חי מאוד בשלום עם הדברים האלה כי הם היו כאן כבר לפני 7 באוקטובר. ברור שיש אנשי מקצוע שמרגישים שזה מאיים עליהם. ולכן אני כל הזמן חוזר ומדגיש: מי שצריך טיפול יותר אינטנסיבי, יותר ארוך, יותר מקצועי, יקבל את זה. כשאני אומר שמורה ומדריך צריכים לדעת לטפל קצת, זה לא בא להחליף אף אחד. זה פשוט צו השעה".
