מאז שהחלה המלחמה משרת בעלה של הילה (שם בדוי) במילואים כמעט ברצף. "ב-7.10 בשעה 8:30 בבוקר הוא כבר יצא לגבול הצפון", היא שחזרה. "אני הכי גאה בו בעולם, אלו הערכים שלנו כמשפחה. אבל לצד הגאווה יש גם קושי". כמעט 300 ימים למלחמה, וככל שעובר הזמן הנטל על משפחות המילואים הולך וגדל, כשהמענים לעומת זאת נשארו כפי שהיו - רזים ודלים. "בחודשים הראשונים למלחמה ירדתי שבעה קילו", היא סיפרה. "לא הייתי מסוגלת לאכול. במשך חמישה חודשים לא ישנתי בחדר שלנו. ההליכה לשם העצימה את מה שאין - את הבדידות, החוסר, הפחד והמחשבות.
"בעבודה אף אחד לא ראה אותי", הוסיפה הילה. "עבדתי כרגיל במשרה מלאה למרות הקושי. כשביקשתי מהרופאה ימי מחלה על תשישות היא שלחה אותי לעובדת הסוציאלית של הקופה, אבל לה היה תור רק בעוד חודש. אז נשארתי עם זה לבד. גם כשקיבלתי בסופו של דבר את ימי המחלה לא ניצלתי אותם במלואם כי זה לא התקבל יפה במקום העבודה שלי. בבית היה לי כדור פסיכיאטרי שקיבלתי. זו הייתה הפעם הראשונה והיחידה בחיי שאמרתי שאני לא יכולה יותר והשתמשתי בו".
בית בצו 8
לדבריה, גם הילדים מתמודדים עם המצוקה. "יש לי ילד בכיתה ד' שכמות ההודעות שקיבלתי מהמורים שלו בתקופת המלחמה עוברת את כמות הפניות שקיבלתי לגביו מאז שהוא נכנס למערכת החינוך. זה הגיע למצב שראיתי שקשה לו, והחלטתי לא לשלוח אותו יותר, ורק אז בית הספר עצר לחשוב איך אפשר לעזור לו. למרות הקשיים, אנחנו לא מטופלים", אמרה.
לדבריה, "בפסיכולוגיה הציבורית יש רשימות המתנה כאורך הגלות, ובשוק הפרטי טיפול אחד עולה לפחות 300 שקלים. יש לי ארבעה ילדים, מאיפה אני אביא סכומים כאלה?". לא מדובר על מקרה נקודתי, ונראה שלא חל שיפור משמעותי במצבם של בני המשפחה של המילואימניקים מאז הסקר האחרון שפורסם ב-ynet ו"ידיעות אחרונות" בדצמבר אשתקד. שמונה חודשים לאחר מכן, נתונים חדשים מתוך סקר "פורום נשות המילואימניקים" שנאספו על ידי החוקרת מור קיש מצביעים על שחיקה שהולכת וגדלה בקרב משפחות המילואים.
79% מהמשיבות העידו שבמהלך או בעקבות שירות המילואים של בן זוגן, הן חוו ירידה או עלייה משמעותית במשקל. 30% העידו שבתקופה זו צרכו חומרים משני תודעה (במרשם או ללא מרשם), שלא צרכו קודם לכן ו/או במינון גבוה יותר, וזאת בעקבות מצבן הרגשי הקשור ישירות לשירות המילואים של בן הזוג. 19% העידו כי בשלושת החודשים האחרונים היו להן מחשבות על פגיעה עצמית. למרות זאת - 33% לא פנו לעזרה מקצועית משיקולים כלכליים ו-23% לא פנו כיוון שלא ידעו למי לפנות.
"כשבעלי הודיע שהוא משתחרר, בתי שאלה אם עכשיו הוא חוזר לתמיד. מה אני אסביר לה? שיש פה חצי מדינה שלא עושה מילואים, אז עוד פעם יקראו לאבא, כי לא קוראים לאבות אחרים?"
גם אצל הילדים ניתן לראות שינויים במצבם הרגשי: 53% מהתינוקות והפעוטות בגילי 0–5 מתמודדים עם קשיי שינה. 44% עם בכי רב ו-48% עם קשיי פרידה משמעותיים. 39% מהילדים בגילי 6–11 מתמודדים עם קושי להתרכז בלימודים ו-29% עם התנהגות אלימה. 34% מהמתבגרים בני 12–18 מדווחים על ירידה בהישגים הלימודיים ו-40% על ריבוי קונפליקטים ומריבות בבית.
"עצוב שגם עשרה חודשים אל תוך המערכה, עוד לא כולם השכילו להבין שאין דבר כזה משרת מילואים יחיד - אלא ישנה משפחה שלמה שמגויסת", אומרת הגר חן-ציון, ממובילות "פורום נשות המילואימניקים". לדבריה, "כמעט 300 ימים שהאבות ובני הזוג בחזית, בזמן שכל התא המשפחתי נמצא בצו 8 בבית. הנשים נאלצות לתפקד כשני הורים, ומנסות לצלוח את המחול הבלתי אפשרי של ילדים, משק בית ועבודה. ואכן, הנתונים שלנו מלמדים ש-30% כבר קרסו תחת הנטל, פוטרו, הוצאו לחל"ת או הפחיתו אחוזי משרה - פגיעה כלכלית ותעסוקתית חסרת תקדים, לצד ההקרבה הגדולה בשדה הקרב".
חלומות על מחבלים וחטיפות
2 צפייה בגלריה
"הילדים התמודדו עם חוסר פיזי באבא". יעלה מאיר, אם לחמישה, בעלה משרת במילואים יותר מ-140 יום
לדבריה, לכל אלו מתווספת גם ההתמודדות לבד עם ילדים שחווים קשיים ורגרסיות רגשיות קשות, ואיתה גם הדאגות לבן הזוג, שבסכנת חיים יומיומית. "נעשה הכל כדי שהמשפחות שלנו, ובראשונה ילדינו, יצאו מהתקופה הזו בחוויה של גיבורים ולא של קורבנות, אבל לשם כך אנו זקוקות למנגנוני תמיכה מידיים. אנחנו דורשות ממשרדי הממשלה, ובראשם משרדי הבריאות, הרווחה והביטחון - להכיר בנו כאוכלוסיית יעד שטעונה התייחסות מיוחדת, כך שנוכל לקבל מענה מהיר בקהילה. אנחנו מבקשות לקדם תהליך להתוויית סטנדרט לטיפול במשפחות המילואים. לא עוד וואוצ'רים וחצאי פתרונות, אלא תוכנית כוללת וברורה", הוסיפה.
בעלה של יעלה מאיר, אמא לחמישה ילדים, שירת עד כה 140 ימים במילואים. "אני חושבת שלא מספיק מבינים את זה שהילדים, ההורות והזוגיות הם לא מה שהיו לפני שנה", היא אמרה. "וזה משהו שהלך והתחדד ככל שהמלחמה התארכה - החיים שלנו לא חזרו למסלול. למשל הסמכות ההורית שנפגעה, או חוסר הוודאות שהתלווה לתקופה הזאת - אבא יחזור השבת? הוא לא יחזור? וגם הפחדים - הילדים שלי לא חשופים לחדשות, ועדיין הילדות שלי עם חלומות של מחבלים וחטיפות". לדבריה, חוסר הוודאות עדיין נוכח בביתם.
"הגעגועים היו קשים, והילדים התמודדו עם חוסר פיזי באבא", היא תיארה את המציאות הקשה. "הבן שלי מצא את אחת הבנות ישנה עם מכחול מתחת לכרית, כששאל למה, היא ענתה שכשהיא מחבקת את המכחול, היא מדמיינת שהשערות שלו הם הזקן של אבא. כשבעלי הודיע שהוא משתחרר, היא שאלה אם הוא חוזר לתמיד. מה אסביר לה? שחצי מדינה לא עושה מילואים, אז שבפעם הבאה שיהיו מילואים עוד פעם יקראו לאבא, כי לא קוראים לאבות אחרים?".
פורסם לראשונה: 00:00, 31.07.24
