כמעט שלא עובר יום ללא הודעה על הרוג נוסף מתאונת דרכים ברחבי הארץ. אלא שלצד אותם הרוגים, יש מספר רב של תאונות דרכים שמסתיימות עם פצועים "בלבד", שעליהם כמעט ולא שומעים. חלק לא מבוטל של פצועים אלו נותרים משותקים, חסרי גפיים, נכים בגוף ובנפש וללא יכולת לעבוד או לנהל את חייהם כבעבר.
נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה חושפים את המציאות העגומה של העלייה במספר הפצועים קשה בתאונות דרכים לאורך השנים. בשנת 2023 נפצעו 2,666 בני אדם – המספר הגבוה ביותר בכל שנה בעשור האחרון, שמהווה עלייה של כ–33% לעומת מספר הפצועים קשה בשנת 2014. בשנה שעברה נפצעו באורח קשה, בממוצע יותר משבעה בני אדם בכל יום. מאחורי המספרים האלו נמצאים אנשים שנאבקים לשקם את החיים שלהם.
אותם פצועים מגיעים לטיפול ולשיקום בבתי החולים ובמרכזי השיקום הספורים שיש בארץ. ביום חמישי האחרון ביקרנו באחד מאותם מקומות ייחודיים – בית החולים השיקומי רעות, בשכונת יד אליהו בתל אביב. רעות הוא בית חולים ציבורי-אוניברסיטאי, בבעלות מלאה של עמותת "רעות". הוא פועל במשך יותר מ–60 שנה, על בסיס תרומות ותשלומים מקופות החולים בלבד, ללא סיוע ישיר מהמדינה. רעות יכול לאכלס בכל רגע נתון 356 מטופלי קבע (לא כולל אשפוזי יום) ב–12 מחלקות שונות - החל מגריאטריה, דרך נכי צה"ל ועד נפגעי תאונות דרכים.
"אני והאופנוע התפרקנו"
באחת המחלקות פגשנו את דורון אברג'יל (59), נשוי ואב לשלושה מראשון לציון, שנפגע לפני כשלושה חודשים בתאונת אופנוע, בזמן שהרכיב את נכדו בן ה-10, ומאז מאושפז ברעות. "אני רוכב על אופנועי אספנות ישנים שאני משפץ, כבר למעלה מ-40 שנה, ומעולם לא עשיתי תאונה", סיפר דורון, "600-500 מטר אחרי שיצאנו מהבית, אני נסעתי ישר, במהירות איטית של 35-30 קמ"ש, ומישהי שהגיעה מימין עצרה בעצור, אבל אז פשוט שמה גז ועצרה לי באמצע הנתיב. לא הספקתי אפילו לגעת בברקס", תיאר דורון את התאונה, "לנכד שלי לא קרה כלום, ברוך השם, אבל אני והאופנוע התפרקנו".
דורון נקלע מתחת למכונית וכתוצאה מהתאונה נאלץ לעבור ניתוח מורכב וארוך. "פשוט נשברתי", תיאר דורון, "ריסקתי את הרגל, שברתי את עצם הבריח, את הצלעות, את האגן, את שורש כף היד ונפגעה לי הריאה השמאלית. בעוד כשבועיים יורידו לי את ה'איליזרוב' (מכשיר המשמש להארכת עצמות) ובקרוב אוכל להשתחרר. אבל אני אף פעם לא אחלים החלמה מלאה. אני בעל מסגרייה, אז כנראה כבר לא אוכל להרים משקלים ואוכל רק להשגיח", הוא סיפר בצער.
לדבריו, "שיקום זה ללמוד לעשות הכל מחדש. אתה עושה דברים אבסורדיים, מתחיל לשחק במשחקים – לקחת, לתפוס, להכניס לחור, לעבוד על מוטוריקה, להתלבש. אתמול הייתה הפעם ראשונה שהתקלחתי לבד". דורון תיאר גם את הקשיים הנפשיים הכרוכים בפציעה: "אני מקבל במסגרת האשפוז שיחה עם פסיכולוגית פעמיים בשבוע, שזה מאוד עוזר. בהתחלה אמרתי 'אני לא צריך פסיכולוגית', אבל אחרי חודש שהייתי פה איבדתי את כלתי שנפטרה בגיל צעיר, והבן שלי נשאר עם ארבעה ילדים, אז כבר ביקשתי עזרה. זה היה משבר מאוד גדול". לדבריו, גם היציאה הצפויה הביתה מעלה קשיים לא פשוטים. "בפעם הראשונה שיצאתי לסופ"ש היו לי התקפי חרדה נוראיים. פה הכל נגיש ונוח, בבית הכל נהיה צפוף וקשה. כשחזרתי לכאן וישבתי עם החבר'ה ב'פרלמנט' שלנו, התברר שכולם עברו את זה", סיפר דורון.
4 צפייה בגלריה
"מתחיל לשחק במשחקים – לקחת, לתפוס". דורון אברג'יל שנפצע בתאונת אופנוע
(צילום: יריב כץ)
וזו אולי אחת הנקודות הבולטות ביותר שהמאושפזים מציינים לחיוב על השהייה בבית החולים – הקהילה שמורכבת מצוות מסור וממטופלים שחוו אירועים דומים. כך תיארה גילי סופר (30) שנפצעה בתאונה עצמית עם קורקינט חשמלי. גילי נפצעה בדרכה חזרה מהתנדבות בתחנת משטרה בדרום תל אביב לביתה שברמת גן. "הקורקינט נגע בהפרדה שבין הכביש לשביל האופניים ועפתי 4-3 מטרים. שברתי את הרגל, את הקרסול ואת המרפק. הייתי מרותקת לכיסא גלגלים ונאלצתי לבטל את כל התוכניות שלי, החיים נעצרים לגמרי. כשהגעתי לפה היה כמובן את השוק הראשוני, לא ידעתי מה זה שיקום ובכיתי על המיטה", היא סיפרה.
"תמיד חשבתי שכשנפצעים הולכים לשיקום, עובדים איתך על הפציעה – וזהו. אבל גיליתי שזו מעטפת שלמה. יש פה יועצים, פסיכולוגים, צוות מכיל ובגלל שאנחנו לפי שכבות גיל ואנחנו עוברים את החוויה במשותף – אז אנחנו גם תומכים פה אחד בשני", סיפרה גילי. "יש פה אווירה מאוד גיבושית בין המטופלים, מאוד חזקה. כל פעם שמטופל משתחרר אנחנו מצד אחד מאוד שמחים בשבילו, ומצד שני זה כזה: 'וואי הוא עוזב, מה יהיה עכשיו?'"
אף כלי תחבורה אינו חסין
דורון וגילי סבורים כי יש קשר ישיר בין התאונה שעברו והשיקום הקשה שאליו נקלעו, לכלי שעליו רכבו – אם זה האופנוע של דורון או הקורקינט של גילי. "הכלי הזה מאוד נגיש, מאוד נוח, אבל מאוד לא יציב", סיפרה גילי. "ידעתי שזה עניין של זמן עד שאעבור תאונה, אבל תמיד חשבתי שזו לא תהיה תאונה עצמית, כי אני נוהגת מאוד זהיר". ואולם, רוב התאונות הקשות דווקא מתרחשות עם רכבים פרטיים. כאמל הוואשלה (35), נשוי ואב לארבעה מהיישוב הבדואי קסר א-סיר שליד דימונה, מאושפז גם הוא כבר חודשיים בבית החולים רעות, לאחר שעבר תאונה חזיתית קשה בכביש 25 לכיוון צומת הערבה. "עליתי לטרמפ עם החבר’ה שהיו בדרך לעבודה והנהג שהרכב היה שלו היה עייף וביקש שאחליף אותו", סיפר כאמל.
"אני נהגתי ומישהו כנראה נרדם וסטה לנתיב שלנו על פס לבן. אני לא זוכר כלום, אבל החברים שהיו איתי סיפרו שניסיתי לברוח לשוליים כי ראיתי שהוא ממש בא אלינו". כאמל תיאר את חוסר הוודאות אחרי הפציעה: “לפני התאונה עבדתי כנהג טרקטור, אני לא יודע מה אעשה כשאשתחרר ובמה אעבוד".
4 צפייה בגלריה
"מישהו כנראה נרדם וסטה לנתיב שלנו על פס לבן". כאמל הוואשלה חוזר לחיים בשיקום
(צילום: יריב כץ)
ד"ר אורית שטיין-רייזנר, מנהלת בית החולים השיקומי רעות, הוסיפה: "מכת תאונות הדרכים בישראל פוגעת בכל משתמשי הדרך ללא יוצא מן הכלל. תהליך השיקום באשפוז נע בממוצע בין חודש לחצי שנה, ולרוב נדרש טיפול שיקומי המשכי במסגרת אשפוז יום. מטופל שנפצע בתאונה קשה ונזקק לשיקום, עובר שינוי פתאומי ומציאות חייו מתהפכת עליו באחת. אדם שהיה רגיל לחיים עצמאיים, הופך להיות מוגבל ותלותי בזולת כמעט בכל התפקודים הבסיסיים. יש לכך השלכות רבות על הדימוי העצמי, על המוטיבציה ועל יחסיו עם סביבתו הקרובה".
בשנת 2024 נפצעו עד סוף חודש מאי 1,046 בני אדם באורח קשה – ירידה קלה של 7% בלבד לעומת השנה שעברה, אולם עדיין נתון גבוה ביחס לעשור האחרון. עו"ד יניב יעקב, מנכ"ל עמותת אור ירוק, הוסיף: "בעשור האחרון חלה עלייה בפצועים קשה, וזו תוצאה ישירה לצמצום בכסף שמופנה למאבק בקטל בדרכים. נכון לשנים 2012–2022, ישראל נמצאת במקום אחד לפני האחרון באירופה במספר הנפגעים קשה בתאונות דרכים. בניגוד למדינות אירופה שצימצמו את מספר הפצועים קשה ב–9.5% בממוצע בשנים 2019–2023, ישראל זינקה ב-23.7% בממוצע. אישור תוכנית רב–שנתית לצמצום תאונות הדרכים תמנע מאותם פצועים קשה צער וסבל ארוך שנים שאיתו הם נאלצים להתמודד".
פורסם לראשונה: 00:00, 06.08.24
