בטקס מרגש שנערך בחודש מאי האחרון, ד"ר אליי חוגג גולן (34) קיבלה תואר הדוקטור ברפואה באוניברסיטת בן-גוריון. בנאום שנשאה, שלא הותיר בקהל עין יבשה, היא הכריזה: "בכל זאת הגענו, למרות הכל. לחזור לחיי, להגשים חלום אחד שכולנו חלמנו עליו. עבדנו מאוד קשה כדי להגיע אל הרגע הזה".
עכשיו היא מתקדמת לעבר הגשמת החלום הבא, כשלצד הטיפולים במחלקת השיקום בשיבא היא משלימה את הסטאז' שלה, שצפוי להסתיים – כמה סימבולי – באוקטובר הקרוב.
אליי, בעלה אריאל ובתם בת השנתיים יעל שרדו את הטבח בכפר עזה ב-7 באוקטובר. מחבלים שרפו את ביתם והשליכו לתוכו את בלוני הגז. השלושה הצליחו להימלט כשגופם מכוסה כוויות ומדמם, והסתתרו במשך שעות. כשכוחות צה"ל הגיעו לפתח הקיבוץ הם רצו לשם בשארית כוחם, הועלו על מסוק והובהלו לבית החולים. יעל התעוררה כעבור שמונה ימים בטיפול נמרץ, כאשר שליש מגופה מכוסה בכוויות. כעבור יומיים התעורר גם אריאל. האחרונה ששבה להכרתה הייתה אליי, כעבור 51 ימים. מאז ועד היום, המשפחה בהליך שיקום מקיף.
ד"ר אליי חוגג גולן: "שאלו אותי למה בחרתי לחזור לסטאז' כל כך מוקדם. באותה שבת פגעו לי בגוף ובנפש, רצחו חברים שלי, החריבו את הקהילה שלי, שרפו אותי ואת המשפחה שלי בבית שלנו – אז אני מסרבת לוותר על הרוח שלי. במקצוע שלי עושים את ההפך המוחלט ממה שעשו לנו ב-7 באוקטובר"
"זה אבסורד, אבל יש לי המון רגשות אשם על העובדה ששלושתנו בחיים", היא אומרת, "למרות הפציעה הקשה, הכאב והקושי – שרדנו. העובדה שעברנו דרך האש ולא קפצנו מחלון הממ"ד – זו ההחלטה שבזכותה לא נחטפנו. הפציעות הקשות והכוויות שילוו אותנו כל החיים הן המחיר לזה שאנחנו לא בעזה עכשיו. אני מרגישה שזה מחייב אותנו להילחם יותר בשם מה ומי שאיבדנו. אנחנו חייבים לעשות הכל כדי להחזיר הביתה עכשיו את 115 החטופים שהופקרו ונמקים בשבי".
כחלק מהמאבק לחזור לעצמה, להמשיך לרדוף אחר השאיפות שלה, היא ביקשה לחזור ללימודי הרפואה פחות משנה מאז שנפצעה. "באמת שאלו אותי למה בחרתי לחזור לסטאז' כל כך מוקדם", אומרת חוגג גולן, "ההסבר הוא שבאותה שבת לקחו לי כל כך הרבה – פגעו לי בגוף ובנפש, רצחו חברים שלי, החריבו את הקהילה שלי, שרפו אותי ואת המשפחה שלי בבית שלנו – אז אני מסרבת לוותר על הרוח שלי. לא ייקחו לי גם את החלום ואת התקווה. במקצוע שלי עושים את ההפך המוחלט ממה שעשו לנו ב-7 באוקטובר. המחבלים נלחמו להחריב, להשמיד ולהרוס. בעבודה שלי אני נלחמת על חיים של אנשים, מטרה מקודשת שנשכחה באותו יום. זה סימבולי מבחינתי. זה הניצחון שלי עליהם".
את שלושת חודשי הסטאז' שנותרו לחוגג גולן להשלים היא ממלאת בשיבא, לאחר שעברה זמנית להתגורר עם משפחתה סמוך לבית החולים. השבוע העמוס שלה מתחלק בין משמרות כרופאה במחלקה הפנימית וטיפולים אינטנסיביים שהיא עוברת במחלקת השיקום. "בהתחלה עלו חששות, בעיקר בגלל המאמץ הפיזי שההכשרה בבית החולים דורשת", היא מספרת, "אני עדיין סובלת מכאבים והעבודה הממושכת בעמידה מאתגרת מאוד עבור מישהי שבמשך שלושה וחצי חודשים לא הלכה בכלל. אבל אני מאמינה שאתפוס ביטחון עם הזמן".
חייה מתנהלים בדואליות מתמדת. "המטפלים שלי הם עכשיו גם הקולגות שלי", היא מסבירה, "בחדר האוכל אני פוגשת את הפיזיותרפיסט שלימד אותי ללכת מחדש – כשאני על מדי רופאה. אני יושבת עם העובדת הסוציאלית, המרפאה בעיסוק והמטפל מההידרותרפיה שאני עושה ומדברת איתם על החולים במחלקה. המפגש עם הרופאים שמלווים את השיקום שלי פה מזכיר לי כל פעם מחדש שאני גם מטפלת וגם מטופלת. יש בי המון הערכה למעטפת של האנשים שעזרו לי להגיע לאן שאני היום".
הטיפול בחולים מזמן לה לפעמים מפגשים מורכבים. "אחת הנשים שטיפלתי בהן היא שורדת שואה מפולין. תוך כדי שבדקתי אותה, היא סיפרה לי איך ירו באמא שלה, על ריח השריפה שהיא לא תשכח, סיפור ההישרדות שלה. כשהיא דיברה, הכל צף אצלי. ניסו לשרוף אותי ואת המשפחה שלי בחיים. משפחות רבות נטבחו בקהילה שלי. כיהודים, אנחנו לנצח נילחם על מקומנו".
כשהיא צריכה להצביע על מה שמחזיק אותה בימים כאלה, אליי בוחרת במשפחה שלה, ומעל כולם בבתה יעל. "ילד מביא אותך לנרמול, מכריח אותך לחיות, לשחק, לצחוק, לשיר, לחייך", היא מסבירה, "אני מקווה שכשיעל תגדל היא תבין שהיא גיבורה, שהיא נתנה לאמא ואבא כוחות באותה שבת שחורה לשרוד ולהציל אותה – ונותנת לנו כוחות בכל יום להיאבק על החיים שלנו כמשפחה. אני מאחלת שלמרות הטראומה שהיא עברה, היא תדע להעריך את עצמה".
לעצמה היא מאחלת "להיות רופאה טובה. להילחם על כל מטופל שלי, להעריך את המקום שאליו הגעתי, להתחזק ולחזק את הסביבה שלי – לא לתת לאף אחד לשבור אותנו".
פורסם לראשונה: 00:00, 06.08.24
