עובדי המפעל החקלאי בקיבוץ מגן בעוטף עזה היו הראשונים לחזור לעבוד תחת אש. חקלאי האזור התחננו להציל את התוצרת החקלאית, עוד לפני שעיכלו את האסון הכבד, ועובדי המפעל התגייסו. 300 עובדים, יהודים ובדואים, חזרו יחד למפעל. העובדים הבדואים התמודדו עם העובדה שלרובם אין מרחב מוגן, ואילו העובדים היהודים מהעוטף פונו מבתיהם. בימים אלה, הם מתחילים לאט-לאט להתחיל ולטפל בעצמם. לצד שגרת עבודה יומיומית, הם מדווחים על מצב נפשי מורכב מאד, חוסר שינה, פחדים ותסמינים נוספים.
פארוק אלחג'וג' (34), תושב רהט ופסיכולוג חינוכי מומחה מארגון תמר, מנהל את כל מערך המענה הנפשי שניתן לעובדי המפעל, ושומע ממקור ראשון את התחושות והבעיות שהם מציפים. הוא זה שנותן מענה לעובדים היהודים והבדואים, ועבור האחרונים זו הפעם הראשונה שהם מדברים על הרגשות שלהם. "נושא הרגש לא היה מדובר עד היום", סיפר אלחג'וג'. "כילד אף אחד לא דיבר איתי על רגש. ומה שמעניין במלחמה האחרונה, הוא שפתאום המון אנשים מדברים על הרגשות שלהם, גם צעירים וגם מבוגרים.
העובדים עצמם התחילו לדבר על הפחד שלהם להגיע לעבודה, להשאיר את המשפחה לבד ולנסוע 40 דקות עד למפעל, ושם לחוש את הפחד מהמלחמה מקרוב. הם עובדים בעוטף כמעט על הגבול. ובימים הראשונים למלחמה העובדים הבדואים הגיעו למפעל והיו שם אנשי צבא רבים. חלקם שירת בצבא וחלקם לא, אבל הם הרגישו שהם נכנסים לשטח מלחמה. זה היה קשה להם. אחד העובדים סיפר שהוא עובד לצד חבריו היהודים שנים, ופתאום הוא לא יודע מה לומר להם באירוע הקשה הזה. בנוסף, הם שומעים את הטילים נופלים, את המלחמה בעזה. חלק הודיעו שהם לא מגיעים לעבודה".
שריף אלזיאדנה: "אתה רוצה לחזור ולעבוד ולהוכיח להם שאי-אפשר לשבור אותנו, חייבים לחזור לעבוד. אחוז גבוה מהעובדים חזרו. חלק לא הסכימו ופחדו בהתחלה. עד עכשיו יש לנו רעשים מהמלחמה, אנחנו שומעים יריות ממש. פעם בשבוע אנחנו עושים ישיבה, ומדברים על מה שקורה עם העובדים, אומרים להם שלא צריך לפחד"
מטעם ארגון אג'יק - מכון הנגב, שנותן את המענה לחוסן עובדי המפעל בימים אלה, הסבירו כי "אזור הפעילות שלנו בנגב, ובפרט בקרב הבדואים, ספג ועדיין סופג פגיעות קשות מאוד מאז 7 באוקטובר. אנחנו עסוקים מאז ללא לאות בנושאים של חוסן, עם הקמת חדר החירום שנאבק על סוגיות של היעדר מיגון מפני טילים, היעדר פעילות בלתי פורמלית בזמן של עצירת הלימודים ועוד. גם במתן המענה כעת לעובדי מפעלי יח"מ, אנו רואים בזה חלק מעבודת החוסן בה אנו מושקעים מאז פרוץ המלחמה. סדנאות ההפגה ופעילויות החוסן שיזמנו מחייבים אותם לעצור לרגע ולעבד את קשת התחושות, הן בינם לבין עצמם והן ביחס לקולגות - שזו מהות החיים המשותפים עליה אנחנו מדברים יום-יום באג'יק". הפרויקט לטובת עובדי המפעל נולד ביוזמת הפדרציה היהודית של ניו יורק (UJA).
מפעלי יח"מ מאגדים את כל השיווק של התוצרת החקלאית של המועצה האזורית אשכול (נחל עוז, בארי, רעים, כיסופים, עין השלושה, נירים, ניר עוז, מגן ועוד) – ועובדיהם נחשבים עובדים חיוניים. אבל איש לא הכין אותם ל-7 באוקטובר. אחד העובדים נחטף והשני נרצח. שריף אלזיאדנה (47) מרהט, מנהל מערך הגזר, יוצא לעבוד למרות הקושי. "אתה רוצה לחזור ולעבוד ולהוכיח להם שאי-אפשר לשבור אותנו, חייבים לחזור לעבוד. אחוז גבוה מהעובדים חזרו. חלק לא הסכימו ופחדו בהתחלה", סיפר שריף.
"היה לי פחד. עשינו תורנות מנהלים, ואני בחרתי להגיע בבוקר מוקדם, לוודא שהכל בסדר. עד עכשיו יש לנו רעשים מהמלחמה, אנחנו שומעים יריות ממש. פעם בשבוע אנחנו עושים ישיבה, ומדברים על מה שקורה עם העובדים, אומרים להם שלא צריך לפחד. לאט-לאט אנשים נרגעו. אנחנו עדיין עושים פגישות עם פארוק, והוא עוזר לאנשים. הוא עוזר להם להתמודד עם דברים שלא רק קשורים למלחמה. השעה שיושבים אצלו עוברת כמו חמש דקות. יש כאלה שחושבים שמי שהולך לטיפול פסיכולוגי הוא אהבל. הם לא מבינים את זה כמו שאנחנו מבינים. רוב העובדים מהפזורה. האמת היא שלא הצלחתי להביא את כולם לדבר עם פארוק. העובדים מרהט יותר מבינים שצריך. גם הצעירים. אבל אני יושב ומדבר עם העובדים".
פארוק אלחג'וג': "בתור מנחה בדואי, היו לי חששות לבוא במצב כל כך רגיש ולדבר גם עם עובדים יהודים על המצב. היה חשש שהם לא יקבלו את זה. אבל אני תושב המדינה, חוויתי את חלק ממה שהם חוו. גם אצלי בשכונה היו נפילות טילים. והטיל שיוצא מעזה לא מבדיל בין יהודי לערבי. אנחנו ביחד נתגבר על המצב המורכב הזה"
פארוק עצמו עובד במרכז החוסן, בשלוחה של רהט. "עצם זה שנכנס איש מקצוע ומאפשר לעובדים ולמנהלים לדבר על הפחד שלהם, מחזק את החוסן האישי. המפעל במגן הוא סיפור מעניין, כי הייתה מחויבות אצל העובדים לחזור לעבוד. למרות הקושי והחששות. היה להם צורך לחזור. הם ידעו שהם מספקים את כל התוצרת החקלאית למדינה, והייתה התגייסות גדולה. לא ראיתי את זה במקומות אחרים וזה היה מאוד מיוחד. בתור מנחה בדואי, היו לי את החששות לבוא במצב כל כך רגיש ולדבר גם עם עובדים יהודים על המצב. היה חשש שהם לא יקבלו את זה. אבל אני תושב המדינה, חוויתי את חלק ממה שהם חוו. גם אצלי בשכונה היו נפילות טילים. והטיל שיוצא מעזה לא מבדיל בין יהודי לערבי. אנחנו ביחד נתגבר על המצב המורכב הזה. וכאשר הם שמעו את זה - הם קיבלו אותי בתור מנחה. היו לי דמעות בעיניים כששמעתי את הסיפורים של העובדים".
"מאז ומתמיד אנחנו בעוטף, אבל לצערי היינו נטושים לגמרי, כאילו אנחנו לא שם. מאז המלחמה דואגים לנו יותר", סיפר כאמל אלהוזייל (30) מרהט, מתאם עבודה ומנהל חצר. "הישיבות האלה עם פארוק עושות כל כך הרבה טוב לעובדים שעובדים מולי. זה משפיע עליהם לטובה, כי הם יודעים שיש יחס, שיש מי שדואג ומסתכל עליך. ביום-יום אנחנו לא שומעים על טיפול פסיכולוגי. הגענו לזה דרך המפעל. אבל אני חושב שכל אחד שמרגיש שמשהו מפריע לו - שידבר על מה שיושב לו על הלב. אחרת הוא יישאר חנוק".
פורסם לראשונה: 00:00, 18.08.24
