מיום שגילתה שנולדה בלי רחם, בגלל תסמונת גנטית נדירה, ידעה רבקה (שם בדוי) כי יום יבוא והיא תלד בעצמה. ה"איך" היה לא ברור. יש שחשבו שהיא הוזה. אבל היא חלמה והתכוננה כל חייה: התינוק שלה יגיח לאוויר העולם מגופה שלה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
אחרי עשרות שנים של ציפייה ודאגה רבקה, דתיה בשנות ה-30 לחייה המתגוררת במרכז הארץ, ניצחה - ובגדול. לפני חודש, בניגוד לכל הסיכויים, זכתה להגשים את החלום שלה וללדת את בתה הבכורה. על הדרך עשתה היסטוריה רפואית מרגשת: היא הפכה לאישה הישראלית הראשונה שילדה כתוצאה מהשתלת רחם, ולאחת מעשרות בלבד בעולם שהצליחו להרות וללדת בדרך החדשנית ועתירת הסיכונים הזו. עכשיו, כשהיא חובקת את התינוקת, ששוהה עדיין בפגייה, היא קוראת לנשים אחרות שזקוקות להליך דומה: אל תוותרו על החלום שלכן. היא בוחרת שלא להיחשף בשמה האמיתי, אבל מוכנה לספר את סיפורה כדי לחזק נשים אחרות המתלבטות בדילמה דומה.
המסע של רבקה לאימהות התחיל כשגילתה לתדהמתה שנולדה בלי רחם, כתוצאה מתסמונת מאייר-רוקיטנסקי, הפוגעת באחת מ-4,500 נשים ומתבטאת בהפרעה בהתפתחות מערכת המין הנקבית. אצל רוב הנשים הסובלות מהתסמונת השחלות המייצרות את הביציות תקינות, אולם בשל היעדר רחם או קיומו של רחם קטן ולא מתפקד, לא תופיע וסת ולא ניתן יהיה לשאת היריון.
"זה דבר שגיליתי בגיל ההתבגרות, כשהייתי בת 16-17", היא מספרת. "מהרגע הראשון שגילינו את זה אמא שלי אמרה לי 'את תלדי בעזרת השם מהשתלת רחם. עכשיו זה בעכברים, אבל זה יגיע גם לבני אדם, ואני אהיה התורמת שלך'. בסוף היא לא זכתה, אבל אלה היו המילים שלה מיום שאני זוכרת את עצמי, וזה מה שנתן לי תקווה".
לא שקלתם פונדקאות?
"זו לא הייתה אופציה בשבילנו, בגלל שאני דתייה. כל השנים האלה עקבתי אחרי מחקרים, קיבלתי התראות מה קורה בתחום הזה בעולם. התפללתי והרגשתי שזה יהיה הפתרון בשבילי. כל הזמן האמנתי שזה מה שיקרה לי, והנה, זה באמת קרה".
רבקה חברה לקבוצה ישראלית של נשים ומומחים שביקשו לקדם את ההליך הנועז הזה בישראל, בינתיים ללא הצלחה. לפני קצת יותר מעשור קראה על מחקר ניסיוני בהשתלות רחם, שנפתח בבית החולים האוניברסיטאי ביילור, בצפון טקסס.
"רציתי להתקבל למחקר ולהיות מהנשים האחרונות שטופלו אצלם במסגרת הזו", היא מספרת. "אבל כדי להיכלל בקבוצה שלהם הייתי צריכה להתחייב לשהות שם חמש שנים, וזה לא בא בחשבון מבחינתי. יש לי משפחה גדולה בישראל, ולא רצינו לעזוב את הארץ. לכן לא נכנסתי למחקר. ברגע שההליך הפסיק להיות מחקרי והתחיל להיות מבוצע באופן רגיל, נרשמתי והגעתי להערכה שם. מהרגע הראשון, היה ברור לי שיקבלו אותי".
רבקה ענתה על הקריטריונים לביצוע ההשתלה: היא הייתה צעירה ובריאה, וסבלה מעקרות מלאה על רקע רחמי. אבל כשהתקבלה לטיפול, צצה בעיה נוספת. ההליך היקר הזה עולה כמעט 300 אלף דולר, כולל ההשתלה, הלידה והסרת הרחם הנדרשת לאחר הלידות, ועוד ליווי רפואי מורכב, הכולל תרופות וביופסיות, שנועדו לוודא כי הגוף אינו דוחה את הרחם המושתל לאורך התהליך. בלית ברירה, פנתה לקרוביה וביקשה מהם לסייע לה במימון ההשתלה. "כל המשפחה והידידים, כל אחד נתן את חלקו", היא מספרת.
וכך, בפברואר 2022, לפני שנתיים וחצי, נחתה רבקה בטקסס, מרחק אלפי קילומטרים מביתה בישראל, כדי להגשים את חלומה הגדול: להיות אמא. בזכות אישה זרה, שתרמה לה את הרחם שלה לאחר שסיימה ללדת, עברה את ההשתלה המורכבת בהצלחה. בכך הפכה לאישה השלישית שטופלה שם שלא במסגרת מחקרית.
אבל כאן החלו הדברים להסתבך סיבוך מורכב ומסוכן שדרש אשפוז ממושך. "לא ככה זה אמור להיות. לכן חשוב לי להדגיש: זה ניתוח גדול ומורכב מאוד. לא מדובר בטיפולי פוריות רגילים. אני לא רוצה להפחיד אף אחת שחולמת לעבור את התהליך שאני עברתי, אבל צריך לדעת שכמו בכל השתלה - גם בהליך הזה יש סיכונים, וחייבים לקחת אותם בחשבון לפני שמקבלים החלטה כזו ולא לחיות באשליות".
במקום להשתחרר אחרי שבוע, כמקובל, טופלה רבקה במשך שלושה חודשים בבית החולים. בשלב מסוים גילו הבדיקות כי הגוף מתחיל לדחות את הרחם. היא טופלה תרופתית והסערה חלפה. חודשיים לאחר מכן חזרה לישראל וכאן לקתה בזיהום קשה, שקשור לסיבוך הראשון. עוד אשפוז, עוד תרופות, עוד בהלה. "הייתי מאושפזת, אבל ברגע שזה עבר, הכל היה בסדר", היא מסכמת את הדרמה בקצרה.
קשה לתאר, היא אומרת, את ההתרגשות שלה כששמעה שהחלום שלה קורם עור וגידים, והיא נושאת בגופה תינוקת משלה. "אין לי מילים לתאר את הרגע שבו הבנתי שהצלחתי", היא חוזרת ומתארת את הרגע שבו התבשרה שהיא הרה. וכך החל לו היריון נדיר ומיוחד, אבל גם עתיר סיכונים. הראשון בהם: שהגוף ידחה את הרחם המושתל.
"זה לא היה פשוט. יש לי חברות שעברו השתלה, כמוני. הברזל שלנו יותר נמוך, אנחנו יותר עייפות. כל הטיסות לטקסס ובחזרה הקשו עליי מאוד. אין לשם אפילו טיסה ישירה. אם זה היה בארץ היה לי יותר קל. אחרי ההשתלה הייתי מאוד חזקה. הרגשתי שאני בשיא הכוח שלי. תמיד אהבתי נורא ספורט אתגרי. הייתי יותר חזקה מכל החברות שלי. וברגע אחד, נחלשתי".
את מעקב ההיריון ביצעה במרפאות להיריון בסיכון גבוה בבית החולים לנשים ויולדות בשיבא, אצל המנהלת, ד”ר קרן אופיר. “היה היריון מרגש מאוד ומאתגר מאוד”, מספרת ד”ר אופיר. “מדובר בהריונות שמלווים בסיכונים לא מבוטלים ובסיבוכים שונים, מהפלות וזיהומים, בגלל שמערכת החיסון של המטופלת מושתקת, עד עוברים קטנים ולידות מוקדמות, כי צוואר הרחם אינו רגיל. סכנת הדחייה של הרחם מחייבת טיפול תרופתי משמעותי, שכרוך בסיכון מוגבר לסוכרת. כדי להצליח בהרפתקה הזו, צריך להיות מאוד קשוב ומאוד ערני. הטיפול ברבקה התנהל כמבצע לכל דבר, עם צוות מומחים נרחב, תוך שמירה מתמדת על קשר עם הצוות בדאלאס, ושיתוף פעולה מאוד-מאוד מרשים של רבקה עצמה, שהייתה קפדנית רצינית ביותר והתמסרה כל כולה למשימה”.
על פי התוכנית המקורית, הייתה רבקה אמורה לטוס לטקסס לקראת הלידה המתוכננת בשבוע 34. הניתוח הקיסרי תוכנן לשבוע 38, אבל בפועל, הדברים התנהלו אחרת. עם הופעת אינדיקציות מטרידות להמשך ההיריון יצרה ד”ר אופיר קשר עם הצוות האמריקאי, ובהתייעצות משותפת הוחלט שלא לחכות עוד, ולשלוח אותה בדחיפות למרכז האמריקאי, כשהיא בשבוע ה-30 להריונה ובסכנה ללידה מוקדמת. "כשהגעתי לבית החולים התאשפזתי מיד וסחבתי עוד שבועיים. הרופאים משכו את ההיריון עד כמה שיכלו, ואז יילדו אותי".
מסע תלאות של יותר משני עשורים הגיע לסיומו בחדרי הניתוח של המרכז הרפואי ביילור בטקסס. רבקה ילדה בניתוח קיסרי בשבוע ה-33 להריונה. התינוקת נולדה בריאה, במשקל שני קילו. "אי-אפשר לתאר את החוויה שעברתי שם", היא מספרת. "הרגע שבו הניחו אותה בידיים שלי היה פסגת כל מה שחלמתי עליו אי פעם. עברתי את כל השלבים וחוויתי כמעט לידה רגילה. הניתוח היה רק בסוף. כבר כשעברתי את ההשתלה הייתי בעננים. חלום של שנים התגשם עבורי. המסע לאימהות היה בשבילי כמו לטפס על האלפים. כשעברתי את ההשתלה הרגשתי שעברתי חצי מהדרך. אחרי הלידה הרגשתי שזהו, סוף-סוף הגעתי לפסגה".
הרעיון להשתיל רחם עלה לראשונה ב-1988, אבל עד לפני עשור בלבד, זה היה מדע בדיוני. השתלת הרחם המוצלחת הראשונה בוצעה רק ב-2011. שלוש שנים לאחר מכן, ב-2014, נולדה בשוודיה התינוקת הראשונה בעולם כתוצאה מהשתלה כזו. עד היום, כך מעריכים, בוצעו למעלה ממאה השתלות רחם בעולם, ונולדו בעולם כ-70 תינוקות לנשים שעברו השתלות רחם. מיעוטן ילדו יותר מפעם אחת.
ההליך הנועז ופורץ הדרך הזה נועד לכל אישה שאין לה רחם, אם בגלל תסמונת מולדת, כמו של רבקה, או בגלל מחלה שחייבה לכרות אותו או פגעה בתפקודו. לא מעט נשים, אחת מכל 500 בעולם, עונה על ההגדרה הזו. על פי ההערכות, בישראל יש כמה מאות נשים שזקוקות לפתרון כזה. הסיכוי היחיד שלהן להביא ילדים לעולם ללא השתלת רחם הוא באמצעות פונדקאות, הליך יקר ומורכב, שאינו מתאים לחלק מהזוגות מסיבות דתיות.
כללי הטיפול נוקשים: המושתלת חייבת להיות בת 20-40, נקייה מסרטן במשך חמש שנים, במשקל תקין, לא מעשנת וללא היסטוריה של סוכרת. היא צריכה להסכים לשהות בעיר במשך מספר שבועות לאחר ההשתלה. שלושה עד שישה חודשים לאחר מכן ניתן להחדיר לרחמה את העוברים המוקפאים ששמורים עבורה, אחד בכל ניסיון.
התורמת יכולה להיות אישה שסיימה ללדת בעצמה, בת 30-50, נקייה מסרטן, מ-HIV ומדלקת כבד, ללא היסטוריה של יתר לחץ דם או סוכרת.
מאמר סנסציוני שפורסם החודש במגזין הרפואי JAMA, על ידי קבוצת החוקרים מביילור שטיפלה ברבקה והביאה עד היום ללידת 22 תינוקות בצורה כזו, חשף נתונים דרמטיים: שיעור הלידות המושגות באמצעות רחמים שהושתלו גבוה, ודומה לזה המושג אצל נשים המנסות להרות באופן טבעי: 80 אחוז. 14 מתוך 20 נשים שעברו את ההשתלה במרכז האמריקאי בין 2016 ל-2019 ילדו, שתיים מהן פעמיים.
כל הנשים שטופלו בביילור היו בגיל הפריון ובעלות לפחות שחלה מתפקדת אחת. רוב הרחמים נתרמו על ידי נשים חיות לפני גיל המעבר, שילדו בעבר לפחות ילד אחד. רק שניים נלקחו ממתות. החזרת העוברים בוצעה בטווח של חודשיים עד שמונה חודשים מההשתלה. מחצית מהמקבלות שילדו הרו לאחר החזרת עובר ראשונה, שתיים לאחר שתי החזרות. הלידות התרחשו 11 עד 53 חודשים מההשתלה, והתינוקות – שבעה בנים ותשע בנות – נולדו בין השבועות 31 ל-38 להיריון. כל ההריונות הסתיימו, כמתוכנן, בניתוח קיסרי.
ואולי חשוב מכל: אף אחד מהילדים שנולדו כתוצאה משימוש ברחם מושתל לא סבל ממומים מולדים או מבעיות התפתחותיות, למעט אחד, שאובחן כאוטיסט בגיל שנתיים. אחותו שנולדה אחריו בריאה לחלוטין. "ההתפתחות של השתלות רחם מציעה אופציה ממשית עבור נשים שסובלות מעקרות על רקע רחמי לחוות היריון ולידה", מסכמים החוקרים. וד"ר גיליאנו טסטה, מנהל היחידה להשתלות בטן במרכז הרפואי, קובע: "מדובר בעולם חדש לחלוטין".
אבל יש גם כישלונות. בשש נשים ההשתלה נכשלה בתוך שבועיים מרגע שהתבצעה, לרוב כתוצאה מסיבוכים שונים הקשורים לניתוח. חמש נשים שאצלן ההשתלה נכשלה היו בקבוצת המנותחות הראשונה של המרכז, ורק אחת בקבוצה השנייה, המאוחרת יותר, דבר שעשוי להצביע על שיפור בעקומת הלמידה של הרופאים שמבצעים את ההשתלות.
למרות שיעורי ההצלחה הגבוהים, והעובדה שהילדים שנולדו עד כה כתוצאה מהשתלות כאלה בריאים ומתפתחים באופן נורמלי, לא הכל ורוד. ההליך החדשני הזה מחייב ארבעה ניתוחים גדולים: הוצאת הרחם מהתורמת; השתלתו באישה שזקוקה לו; הבאת ילדיה לעולם בניתוח קיסרי; ובסופו של דבר ניתוח לכריתת הרחם המושתל, על מנת למנוע את המשך סיבוכי ההשתלה. הוא גם מחייב טיפולי הפריה חוץ-גופית להשגת היריון. נשים שעברו השתלת רחם נדרשות לקחת תרופות המדכאות את מערכת החיסון על מנת למנוע מגופן לדחות את האיבר החדש, טיפול שנקשר לתופעות לוואי שונות, חלקן קשות.
מהמאמר האמריקאי שפורסם החודש עולה כי שיעור הסיבוכים, הן לתורמות והן לנתרמות, גבוה יחסית. ארבע מהתורמות חוו סיבוכים, שחלקם הצריכו ניתוחים חוזרים. מבין 20 המושתלות, 11 סבלו מסיבוך אחד לפחות. סיבוכים מיילדותיים כמו יתר לחץ דם הריוני או לידה מוקדמת הופיעו במחצית מההריונות. אחת המטופלות נכנסה למצב של הלם בעקבות דימום קשה. אצל תשע מתוך 14 הנשים שעברו השתלה מוצלחת הייתה עדות לדחיית הרחם. אף אחת מ-14 המקבלות שעברו השתלה מוצלחת לא סבלה לדברי המחברים מסיבוכים חמורים.
לכל אלה מצטרפים סימני שאלה אתיים, הקשורים ברובם לכך שהשתלת רחם היא ההשתלה היחידה שמתבצעת בעולם כיום שלא לצורך הצלת חיים, אלא למתן חיים. המתנגדים להליך טוענים כי יש אופציות אחרות כמו פונדקאות או אימוץ. בעיה נוספת שעומדת כרגע בפני נשים הזקוקות להליך היא המחיר הגבוה שלו, העומד, כאמור, על מאות אלפי דולרים להשתלה. קופות החולים בישראל לא הסכימו עד היום לממן את התהליך, גם לא בחלקו.
“יש כבר נסיון עולמי לא מבוטל בהשתלות רחם, וחלקן כבר מתבצעות שלא במסגרת מחקרית, עם תוצאות מאד טובות”, אומר פרופ’ ארנון ויז’ניצר, רופא בכיר בבית החולים בילינסון, “מספר הסיבוכים ירד וגם הניתוח עצמו התקצר. אין אופציה אחרת לנשים שמנועות מפונדקאות על רקע דתי. הטענה הייתה שזה לא תהליך שמציל חיים, אבל זה מביא חיים ולזוגות האלה אין פתרון אחר. זו האופציה היחידה שעומדת לרשותם להביא ילד”.
עם רבקה שוהים כעת בביילור לפחות שני זוגות ישראלים נוספים, שהגיעו לאותה מטרה. אחד מהם כבר עבר את ההשתלה לפני שבועיים. זה קורה למרות הקשיים הכלכליים והרפואיים והמרחק העצום מהבית וממעגלי התמיכה החיוניים, כי משרד הבריאות לא מקדם את התחום בישראל. זאת למרות ששורה של ועדות שדנו בנושא כבר אישרו את ביצועו תחת מגבלות מסוימות ושני בתי חולים, בילינסון וזיו, התכוננו וצוותיהם למדו את ההליך במטרה לעסוק בו.
אחד מבעלי החזון האלה הוא ד"ר עינבר בן שחר, מנהל מחלקת נשים ויולדות במרכז הרפואי זיו, שגם לקח חלק בהשתלות כאלה בשוודיה והיה הראשון בישראל שהגיש בקשה לביצוע השתלת רחם לוועדת הלסינקי, שמאשרת ניסויים בבני אדם; הרבה לפני שהמרכז הרפואי הקטן ניצב בפני בעיות לאומיות יותר דחופות.
"היינו בשלבים מתקדמים של אישור התוכנית, בהתחלה באיגוד הישראלי למיילדות וגינקולוגיה, ולאחר מכן במועצה הלאומית לרפואת נשים, נאונטולוגיה וגנטיקה", אומר ד"ר בן שחר. "למעשה, השלב האחרון שנשאר היה דרישה שנעבור ועדת אתיקה של המרכז הלאומי להשתלות. אני חושב שהגורם העיקרי לדחייה היה הקורונה. במצב של פנדמיה עולמית, מערכת הבריאות נדרשה להקצות את המשאבים לדברים אחרים".
היום, עוד יותר מקודם, ד"ר בן שחר משוכנע שיש מקום להתיר את ביצוע ההליך החדש בישראל. "מתישהו הכוונה היא לנסות ליצור רחם בשיטות של ביו-הנדסה שיאפשר להימנע מהצורך בטיפול נגד דחייה”, הוא אומר, “עד אז, השתלות רחם הן שלב הביניים, שצובר תאוצה יפה. יותר ויותר מרכזים ברחבי העולם עושים את זה. לאור העובדה שמדובר בפרויקט שכבר לא מבוצע רק באופן מחקרי, אלא גם מוצע בתשלום, והיות שמדובר בהליך יקר מאוד, אין סיבה שלא נעשה את זה בארץ, אולי בשילוב של מרכזים נוספים שיעבדו עם הקבוצה השוודית או האמריקאית".
מה לגבי שאר הסיבוכים? חלקם מסכני חיים ממש. האם נכון להעמיד אישה בריאה, התורמת או המושתלת, בסכנה כזו?
"נכון שיש סיבוכים שבחלקם לא פשוטים, אבל שיעור הסיבוכים יורד עם הזמן. מבחינת התורמת, צריך לזכור שכריתת רחם היא ניתוח שמשמש בעיקר לטיפול בסרטן, ושם אתה מוכן לקבל סיבוכים יותר בקלות מאשר בפרוצדורה שנועדה לפריון. זו נקודה שצריך להבין אותה ולהתייחס אליה, בעיקר כשהנושא של תרומת רחם מן המתה כמעט ירד מהפרק מסיבות שונות, כמו חשיפה לזיהומים. בארה"ב חלק לא קטן מהתרומות הן אלטרואיסטיות, לעומת השוודים, שמעדיפים תרומות מבת משפחה. גם אצלנו יצטרכו לתת את הדעת מי יוכלו לשמש כתורמות. ברור שיותר קל להשתמש בתרומות מקרובות משפחה; בקונסטלציה התרבותית שלנו, אולי זה גם יותר מתאים".
למרות שבינתיים נראה שההרשאה לבצע השתלות כאלה בישראל התרחקה, בן שחר לא מרים ידיים. "מבחינתנו השלב הבא צריך להיות יחסית קצר: להתאמן עוד, להצטרף שוב להשתלה באחד המרכזים בחו"ל, אולי להביא את המנתחים שכבר התמחו בתחום לישראל, לסייע בהשתלות הראשונות. יש הבנה שצריך לרכז את הפעילות בתחום במרכז אחד, שיתמחה בו ויצבור ניסיון”.
גם פרופ’ ויז’ניצר נשמע אופטימי: "יש אפשרות לעשות את זה בארץ, כמובן שבפעם ראשונה זה יקרה בעזרת מנתחים מחו”ל. יש משתילים מופלאים בבילינסון שיכולים לטפל אחרי ההשתלה. אני לא רואה סיבה שלא יאשרו לנו לבצע השתלות כאלו בהמשך”.
מאז הלידה מתנהלים חייה של רבקה בין המלון לפגייה, שם מאושפזת התינוקת שלה. בבית חולים מרוחק, אלפי קילומטרים מהבית, היא עושה מדי יום את דרכה במסדרונות הארוכים הלוך ושוב על מנת לבלות עם בתה, עד שתשתחרר ותוכל לחזור לישראל. "כל בוקר אני הולכת לפגייה וחוזרת בערב או בלילה, לפי הכוח שיש לי. אני שמה אותה עליי ומרגישה בעננים. כיף לנו ביחד. קשה לי לעזוב אותה לבד. מאז ההשתלה, ובפרט הלידה, אני מרגישה מה זה להיות אישה, עם כל החבילה. עכשיו אני גם מניקה אותה. זה מדהים. בשבילי זו התחלה חדשה. כמו להיוולד מחדש. אני חוויתי את הכל, על אמת. כל הקשר, כל החיבור שלי עם התינוקת הוא מדהים".
עכשיו, כשהגשימה את חלומה לפרי בטן, נושאת רבקה עיניה אל החלום הבא: ילד נוסף. בתום ההיריון השני תיאלץ, על פי כללי ההשתלה, להיפרד מהרחם החדש, על מנת למנוע סיבוכים נוספים. אבל זה לא מטריד אותה.
"צריך מאוד לרצות כדי להצליח לעבור את ההשתלה הזו", היא אומרת, "אני הייתי להוטה על זה. מאז שהייתי ילדה האמנתי שזה יקרה לי. כל השנים חשבתי רק על זה, וידעתי שיום אחד זה יקרה לי. מי שלא נמצאת שם עם כל הלב, עדיף שתחפש פתרון אחר.
"בסוף, זו החלטה של שניים. מי שלא שם, או שבן הזוג שלה לא איתה, שתחפש פתרונות אחרים. אבל מי שזה מתאים לה ולבעלה, ויש לה תמיכה משפחתית גדולה, יכולה להצליח ולזכות להיות אמא".
