לקראת יום הולדתו ה-60 שי פירון רצה לתרום כליה. 20 שנה חלפו מאז האימוץ של בנו נאור, המתנה שנתן לעצמו בגיל 40, והגיע הזמן למשימה הבאה. אלא שדווקא אז, אחרי שניגש לבדיקות ההתאמה, התגלה שבכליה שלו מתפתח גידול ממאיר.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
"התחלתי גישוש ראשוני, הכרתי את העולם הזה דרך חילי טרופר”, הוא אומר. “באתי לבדיקות, מבחינתי אני בריא כמו שור, עושה ספורט, לא כואב לי שום דבר, הכל סבבה לגמרי. ופתאום מתברר שיש לי גידול קטנטן בכליה. מיד ברור שאני לא יכול לתרום כליה. אומרים לי, 'שמע, זה לא משמעותי, זה אפס נקודה משהו מילימיטר ואולי זה בכלל לא גידול'. לא עושים עם זה כלום".
ואז?
"אני עוזב את זה וכמעט שוכח מזה, עד שלפני ארבעה חודשים מתחילים אצלי סימנים כאלה ואחרים. אני מגיע לבדיקה ופתאום מגלה שיש לי כמעט ארבעה סנטימטרים של גידול סרטני. סוג לא נחמד, ממאיר".
7 צפייה בגלריה
הרב שי פירון. ''פתאום אני מגלה שיש לי כמעט ארבעה סנטימטרים של גידול סרטני''
(צילום: אלי דסה)
בום רציני בחיים.
"אני חושב שזה היה הרגע שבו אני מבין ש... אולי זהו. לא הייתה דרמה, רק הגברתי את קצב הכתיבה והשתדלתי לעזור כל יום לקצת יותר אנשים. אני חושב שכשאתה חווה את החוויה הזו, אתה מבין שזה קו פרשת מים. אמרתי לעצמי, 'כל מה שיצרתי עד היום יסתדר בלעדיי; הילדים שלי, הנכדים שלי, אין דבר אחד שיצרתי עד עכשיו שלא יסתדר בלעדיי'. פתאום אתה מתחיל לחשוב על הדברים שהנוכחות שלך בהם – מבחינה רוחנית, מעשית, אמיתית – תהיה הכי מדויקת. שאוכל להגיד לעצמי ולבוראי שזה מצדיק את היותי. אני אדם שמעורב בהרבה דברים, אבל עכשיו הגיע 'זמן צמצום', 'זמן דיוק'".
איך זה מתבטא?
"אחרי ההלם, ותוך כדי הריפוי שהוא לא תענוג גדול, אני חייב לבחור את תחומי המעורבות שלי. הזמן מוגבל, פתאום אתה מבין שאתה חולה בסרטן. לא דרמה, אחוזי ריפוי כמעט מלאים, אפשר לחיות חיים טובים. ובכל זאת, גידול התנחל אצלך בגוף ושלח לך חתיכת איתות. החוויה הבריאותית המאוד מטלטלת השפיעה על הנפש שלי. כל המחשבות היו כאן תמיד, הן רק התחדדו עוד יותר".
בינתיים, הגידול הסרטני שהתגלה בגופו של פירון במקרה הוביל לכריתת חלק מהכליה שלו. אנחנו נפגשים בעיצומה של חופשת ההחלמה שלו מהניתוח שעבר. "מבחינה תפקודית, הניתוח זו לא דרמה", הוא אומר. "אתה מתפקד עד הרגע האחרון. זה חלק מהקטע, יכולתי למות ולא לדעת מה מקנן בתוכי. ביום האשפוז הרציתי בנחל שורק, הייתי בפגישה ונהגתי לבית החולים".
עד עכשיו רק הקרובים אליך ידעו.
"בכוונה לא סיפרתי כמעט לאף אחד. לא כתבתי על זה בשום מקום, זה היה סוד ביני לבין הקרובים לי. היו כמה שסיפרתי להם לפני הניתוח. לבני הקהילה שלי סיפרתי בשבת שלפני, אני מתייחס אליהם כמו המשפחה המורחבת שלי".
למה לשמור בפנים?
"לא כל כך רואים את זה עליי, אבל אני לא אדם פתוח. לא יודע לשתף באמת. לא גדלתי בדור שבו מדברים על תחושות ועל החיים שלך בחוץ. שנית, אתה יודע, הברכה שרויה בדבר שסמוי מן העין. אמרתי: נעבור, נפקח את העיניים, נחזור ללכת, נשב לכתוב את המשך הפירוש לתנ"ך, ואז נספר".
פירון בן ה-59 מתגורר באורנית כבר 25 שנה, שם הוא משמש כרב קהילה. לפני כן שימש כרב קיבוץ עין הנציב. מלבד השנתיים וחצי שבהן היה בפוליטיקה וכיהן כשר החינוך, יש לו רזומה מפואר של פעילות רבנית וחברתית-התנדבותית, לרבות תפקידיו כנשיא תנועת “פנימה” ויו״ר ארגון “עלם”.
תחת כובעו הרבני הוא היה אחד מארבעת מקימי ארגון רבני צהר, עמד בראש אולפנה לבנות והקים ישיבה תיכונית וישיבת הסדר. דווקא בשנתיים האחרונות, כשהוא כבר לא עומד בראש מוסדות תורניים, הוא התחיל לכתוב פירוש חדש לחמישה חומשי תורה שיוצא לאור בימים אלה (חומש אופקים, בהוצאת ידיעות ספרים), ורץ מיד לכתוב את ההמשך: פרשנות באותה רוח לשאר ספרי התנ"ך.
עד כמה הגילוי הרפואי עיצב את ההווה שלך?
"זה בעיקר מחדד לי את הרצון להיות מדויק. אני מקווה שזה קצת ישתחרר, אבל התודעה הפנימית שלי היא שאין זמן. בשנים קודמות בימי צום, לדוגמה, יש איזה ריטואל שבו לא ממש עובדים, אבל בצום י”ז בתמוז האחרון לא קמתי מהכיסא. חשבתי: ‘אני חייב להספיק שני פרקים בספר שופטים. סיימתי את יהושע, אני כבר בשופטים ואני ממהר. יש הרבה ספרים, ומי יודע שנות חייו?’"
אתה חי עכשיו בתודעה שמעל הראש שלך ניצב שעון חול?
"לא. ממש לא. כשיצאתי מהניתוח והתעוררתי, המנתח הציץ ואמר: 'הכל בסדר, בלי דמיונות', ואני מאמין לו. אבל זו הייתה ארוחת טעימות קצרה, 'פוף' וזה עף. אני מלא באמונה, עשיתי הסכם עם הקדוש ברוך הוא, שאני פה עכשיו עד סוף ספר מלכים, אני חייב לגמור זה. אחרי זה אני עושה איתו הסכם על נביאים אחרונים, כרגע יש לי דיל איתו עד סוף מלכים".
אז תכתוב לאט.
"סיפרתי את זה לשני חברים, הם אמרו 'תכתוב לאט, טמבל', אבל אני דווקא מזדרז, כי המשימה היא תיקון עולם, וכשנסיים את הדיל הזה, אני בטוח שיהיו לי הצעות טובות לדילים חדשים. אני ריאלי".
ולמה אתה חושב שגם במקרה הזה הוא יקיים?
"כי אני נמצא פה בשליחות, והמשימה לגרום ליהדות להיות שייכת ורלוונטית לכולם, ממש מרגישה משימה של קידוש השם. החוויה הבריאותית המאוד מטלטלת, חידדה את זה עוד יותר".
מה בכלל גורם לאדם, כמעט בן 60, לרצות לתרום כליה?
"כשאשתי ואני ציינו את יום ההולדת ה-40 שלנו, חשבנו 'נעשה מתנה לעצמנו'. ככה הגיע נאור, הבן השישי שלנו, לביתנו. הפך לבננו לכל דבר. עד עכשיו היינו עסוקים בלגדל את נאור, הבחור המופלא הזה סיים תיכון עם בגרות מלאה, למד במכינה קדם-צבאית ולאחרונה התגייס לצבא. הנכות הקשה שלו לא פגעה בו, רק העצימה אותו. הרגשתי שאפשר לחשוב על 'הדבר הבא', ולחפש את מה שמצדיק את הקימה שלי בכל בוקר. משהו שיסביר לי למה אני חי, למה אני נושם".
ספר על ההחלטה ההיא, בגיל 40.
"הבאנו את נאור לביתנו כשהיה בן ארבעה חודשים, כשכבר היו לנו חמישה ילדים נפלאים, והיום הוא בן 19. ברוריה החליטה שלביתנו יבוא רק ילד שלא התקבל אצל הורים שלא זכו לילדים משלהם. ככה נאור הגיע. הוא יושב בכיסא גלגלים, הוא נולד בלי זרועות וגם הרגליים שלו לא מאפשרות לו ללכת. בעצם, הוא הגיבור של חיי. עברנו איתו את כל התהליכים לאורך השנים".
ומה שלומו היום?
"הוא משרת היום בפיקוד העורף ברמלה, חייל לכל דבר, נוסע מפה לבסיס כל יום עם עובד שלוקח אותו. כשחברים שלו מבני עקיבא, לוחמים ביחידת מובחרות, מלח הארץ, חוזרים לשבת ויוצאים לשתות בירה או קופצים לים, זה ברור להם שנאור שם איתם. למרות שהלקות שלו גרמה לכך שנולד ללא זרועות, הוא לא מוותר על החלום הבא שלו, רישיון נהיגה. אנחנו עובדים בזה".
בעולם משפיעני הרשת מקובל לקבץ למקום אחד קבוצת ידוענים, ובתוך דקות העולם יודע שהם היו שם. ובכן, אפשר גם אחרת. בשנתיים האחרונות, בבית משפחת פירון באורנית מתכנסת פעם בשבוע קבוצת אמנים וסלבריטאים. עד עכשיו איש לא שמע על השיעור הזה; מתברר שאפשר ללמוד תורה בשקט.
"אני מעורב הרבה שנים בצד הרעיווני של 'זיכרון בסלון', מסייע לעדי אלטשולר ככל יכולתי", אומר פירון. "לפני שנתיים אמרנו, בואו נעשה פרויקט שירי שואה שמתאימים לתקופה החדשה. הם קיבצו הרבה מוזיקאים וכותבים בבית מלון, הייתי אמור לתת שיעורים בין לבין, והם היו אמורים להתפזר בחדרים וליצור".
7 צפייה בגלריה
משפחת פירון עם הבן נאור, בבקו"ם. “לאורך השנים עברנו יחד הכל" | צילום: מהאלבום המשפחתי
מי היו שם?
"ריטה, עברי לידר, קובי אוז, בניה ברבי, סתיו בגר, תמיר גרינברג, סיוון טלמור, לי בירן ואליאנה תדהר, גיא מזיג, האחיות כרקוקלי, אלון עדר, איה זהבי פייגלין, ועוד. כמה ימים אחרי שהסתיים הסמינר, לי בירן פנה אליי ואמר, 'רגע, אני לא רוצה לעצור את זה כאן, בוא נמשיך ללמוד'. אמרתי 'אין בעיה, אבל בוא נתחיל מבראשית'. היה לי חשוב לבנות יחד מבנה שיטתי, לא קטע מהרב קוק וקטע מרבי נחמן מברסלב, קטע מהתנ"ך. לי גייס את החברים, גיא מזיג ואוהד חיטמן בראשם, נוספו גם השפית הנפלאה רותי רוסו, הצלם שי פרנקו, האסטרטג משה קלוגהפט ועוד כמה אמנים, עיתונאים ואנשי עסקים. חלק התחילו להביא את בני או בנות הזוג. יש גרעין קבוע, וכמעט בכל שיעור מגיעים אורחים".
נו, התחלתם מבראשית, לאן הגעתם?
"(צוחק) הגענו לפרשת נח (הפרשה השנייה בתורה מתוך 54 – ע"א). בעצם סיימנו רק את פרשת בראשית כי אנחנו ממש מעמיקים. את סיפור בריאת העולם למדנו כמה חודשים ארוכים. דיברנו המון על המשמעות של הבריאה, של כל שלב בבריאה ועל התפקיד של האדם בעולם, והאם היצור המרכזי בבריאה זה האדם - או שזה האלוקים, והאדם הוא רק פיון".
ומה המסקנה?
"הגענו למסקנה שהאדם הוא הדבר המרכזי, אלוקים ברא את העולם בשביל בני האדם. בצלם אלוקים ברא את האדם".
כמה החבורה הזאת הפכה להיות דבר מרכזי בחיים שלך?
"מבחינתי זאת הפכה להיות חבורה משנת חיים, לא פחות. זה אחד מהדברים שגם נתנו לי את ההבנה שהיכולת שלי לדבר אל הציבור הישראלי, כמו שאני רוצה, בעומק וברוח, לא חייבת להיות דרך הפוליטיקה ולא דרך התקשורת. אני רוצה לדבר עם הישראלים דרך האזורים שלי: התנ"ך, ספרות הקודש, עולמות הרוח, הגות, מחשבה והלכה. זה העולם שלי. אז אני לא רוצה לדבר איתם על פוליטיקה, על מהפכה משפטית או על המלחמה. אני רוצה לעלות כמה קומות למעלה ולדבר על שאלות זהות יסודיות, מהותיות".
חוויה מעצבת אחת שהמחישה לו את ההזדמנות שזימנה לו חבורת הידוענים שהתגבשה בביתו, הייתה עם הקמת הממשלה הנוכחית. "ביום השבעת הממשלה ישבתי בפגישה בבית קפה ברחבת הבימה, במקרה לי בירן חלף שם בדרך לחזרות בתיאטרון. התחבקנו, נפרדנו, ואחרי כמה דקות הוא התקשר לשאול אם אוכל להיכנס רגע לתיאטרון.
“זה היה ברגעים שבהם אבי מעוז (סגן השר מעוצמה יהודית) קיבל את התפקיד שלו, והוא הכניס אותי לחדר עם כותב המחזמר, אוהד חיטמן, שישב שם רועד מפחד. אוהד היה בטוח שכלהט"ב, עומדים לגרש אותו מהארץ. שהוא לא יוכל לחיות פה, שחייו ישתנו מקצה אל קצה. ואני בכלל לא מכיר אותו, ומוצא את עצמי מחבק אותו, לא אומר לו מילה. פתאום אני מרגיש אותו, כואב איתו, אוהב אותו. בעקבות המפגש הזה הוא מצטרף ללימוד שלנו והופך לחבר נפש, הוא וכל המשפחה שלו.
"האם זה משנה את העמדה ההלכתית שלי? לא, אני חלק מהקהילה האורתודוקסית. אבל הוא אח שלי, אהוב שלי, חבר שלי, אדם שאני אחראי שיוכל לחיות את חייו בישראל. אעשה הרבה מאוד כדי שאוהד יהיה מאושר. פתאום אני מבין שהמשימה שלי היא לעשות את החיבור בין התנ"ך ובין המקורות שלנו לישראליות. פתאום אני מבין למה ישראלים רבים חשו ריחוק וניכור, אולי אפילו פחד".
יגידו עליך שאתה רפורמי, ליברל, מתייפייף.
"אני מסתובב ומלמד ציבורים מגוונים בכל הארץ. השיעור הספציפי הזה לימוד אותי שאפשר ללמוד ביחד ולבנות זהות משותפת עם אנשים שנראים רחוקים ממני. ואני משתדל לעשות לפי מה שנכון ולא לפי מה שאומרים. כל מי שלומד איתי יודע שהדבר האחרון שמנחה אותי הוא להתייפייף. אני מסביר את אותה יהדות שלמדתי בכל הישיבות הכי מיינסטרימיות שלמדתי ולימדתי בהן".
אז אנחנו צריכים להתכונן לעוד גל חזרה בתשובה של סלבס בעקבות הלימוד איתך?
"אני לא רוצה להחזיר אף אחד לשום מקום. כן מתחילים שם כל מיני דברים משמחים: נגיד טלפון מאחד החברים לפני פורים, 'אני יכול לבוא לקריאת מגילה עם הבת שלי? היא אף פעם לא הייתה בבית כנסת'. 'בטח, יאללה בוא'. טלפון מזוג אחר, 'אנחנו באים עם הילדים לארוחת שבת', 'בואו, איזה יופי'. זוג אחר 'נכנסנו להיריון', אז אני כותב 40 עמודים מה זו לידה, מה זה היריון, מה מברכים בזמן הלידה, ממש קובץ, 40 עמודים. והם לומדים אותו יחד, חודש לפני הלידה. זאת אומרת, נוצר חיבור מאוד עמוק בינינו כבני אדם, וגם בינם לבין היהדות".
הרעיון לכתוב מחדש את התורה מגיע אליך בעקבות הלימוד עם חבורת הידוענים?
"אני לא כותב את התורה מחדש, אני כותב את הפרשנות העכשווית שלי שהיא תוצר של 40 שנות לימוד. וכן, המפגשים האלה עם הקבוצה נתנו לי חוויה פנימית מאוד עמוקה. אתה רואה את הספרייה הענקית שיש לי פה? אין ספר שלא ניסיתי לדלות ממנו. הפירוש שלי הוא לגמרי מסורתי, אבל הוא גם לגמרי עכשווי. אני רוצה שישראלי, דתי או חילוני, ייפגש עם פרק בתנ"ך, יידע את הסיפור, יבין מה המשמעויות שלו, יראה איפה זה נוגע בחיים שלו".
אנחנו יושבים בחדר העבודה והלימוד שלו שצמוד לבית. זה יותר מחדר עבודה ולימוד, זאת סוויטה של כתיבה ותורה, ואולי תחת ההבנה שנחתה עליו בעקבות התהליך הרפואי המטלטל, הוא אומר שאחת המטרות של חדר הלימוד הזה היא לספק את כל מה שדרוש כדי לחיות טוב. מחוץ לחדר ניצבים מתקנים של חדר כושר ובתוכו ספות מרווחות, במטבחון אפשר להכין את כל סוגי הקפה האיכותי, ועל המדף אוסף מקטרות שאותן החל לעשן בשנים האחרונות.
מה שלא דרוש לפירון כרגע היא כנסת ישראל, שממנה נפרד לפני שנתיים וחצי. “חוויה מדהימה, נהניתי מכל יום, לא היה לי רגע משעמם”, הוא אומר. “אני רואה את כל מה שקורה עכשיו ואני ממש לא מתגעגע".
למה?
"אני לא שייך לאנשים שאומרים 'פוליטיקה זה דבר נוראי, אי-אפשר להזיז כלום'. לא, אפשר להזיז הרבה, אפשר לעשות המון, היה לי צוות מעולה. ישבנו בלשכת שר החינוך, צוות היועצים המצומצם שכלל את חילי טרופר, עופר האן ושיבי פרומן, עד השעות הקטנות של הלילה, ומעולם, מעולם לא ריכלנו, לא עשינו טריקים או שטיקים, באנו לעשות טוב. בפוליטיקה היו כאלה שצחקו עלינו שאנחנו כאילו התמימים. אבל הספקנו המון דברים”.
אם הצלחת להזיז דברים, למה לא לחזור?
"משלוש סיבות. אני לא מרגיש שזה הייעוד שלי, לא רואה עצמי עובר בחוגי בית ומתחיל כל משפט שני במילה 'אני'. שנית, אני לא רואה עצמי מתאים לפוליטיקה העכשווית ואין היתכנות שמישהו ייקח שר חינוך מקצועי, הלוואי שזה היה קורה. אתה רואה היום ראש מפלגה אחת שמבין את הצורך לטפל בחינוך ומחליט לקרוא לי? אין סרט כזה. והדבר השלישי הוא שמשהו רע קרה לחברה הישראלית מעבר לפוליטיקה. אני לא איש של מריבות. אני רוצה להגיד את זה באופן שטחי, בסדר? כל עוד השאלה היא 'כן ביבי, לא ביבי', אין לי מה לעשות. כשהשאלה הזאת תיגמר, תחזור אליי".
למה זה גורם?
"אנשים רבים מדי בחברה הישראלית נהיו אסירים של השבט שלהם. אם הם יגידו משהו שבמילימטר שובר את השורה, הם יחטפו מכות. מעולם אנשים לא היו בפער גדול כל כך בין המחשבה שהם חופשיים, לבין העובדה שהם בכלא של השבט. תוך רגע אתה הופך לבוגד. כלא השבטים הפך לאחת המחלות הכי נוראיות".
אנחנו ברגע קריטי, בראש ובראשונה ביטחונית וגם מבחינה חברתית. יש ערך בדמויות עם אוריינטציה חינוכית שיבואו ויעשו סדר.
"הייתי שמח לעשות סדר אבל אנשים לא בהכרח יודעים איך המערכת הפוליטית עובדת. לאט-לאט גיליתי עד כמה זה משעמם, לא משמעותי. לא הייתי נוכח בשיחת עומק אחת שעסקה בבעיות היסוד של מדינת ישראל. הכל פוליטיקה קטנה ואינטרסים".
כשר חינוך, כמה פעמים ישבת עם ראש הממשלה לפגישה מקצועית בנושא החינוך?
"בשנתיים? פעמיים, גג שלוש".
בממשלה הנוכחית האופנה היא להתלונן שהיועצים המשפטיים מנהלים את המשרדים.
"להאשים אותם כאילו הם תוקעים כל דבר זה שטויות, חובבנות וחוסר רצינות. הם לא תמיד קלים, ויש מקום לשינויים. אבל אם אתה מנהל טוב, אתה תדע לעבוד איתם טוב. להרבה שרים נוח לתלות את כישלונם בייעוץ המשפטי".
ועכשיו הם מאשימים את המשפטנים גם בבעיית גיוס החרדים.
"בסוגיית הגיוס, היועצים המשפטיים אשמים? בית המשפט אשם? אתם השתגעתם? אתם אשמים! 20 שנה לא חוקקתם כלום, ואז אתם אומרים 'בית המשפט לקח לעצמו את האחריות'. לא, חבריי הפוליטיקאים, אתם מרמים את הציבור. בית המשפט אמר 'אין לי ברירה, הבאתם אותי לדד-אנד'. אם היו באים לבית משפט ואומרים, 'תן לי שבוע אני חוזר אלייך עם חוק', בית המשפט היה פוסק את מה שהוא פסק? אבל כל פעם אמרו 'עכשיו התחילה קורונה, תן לי עוד חודשיים’. ‘עכשיו פוסט-קורונה, תן לי עוד ארבעה חודשים'. אנשים לא מבינים שהבעיות פה הן: אין חזון, אין באמת ניהול, והפוליטיקה המגזרית יותר חשובה מהפוליטיקה הלאומית. בסופו של דבר, אצל רוב הפוליטיקאים, מה שמכריע זה קהל המצביעים ולא המדינה. סם הפירוק של החברה הישראלית זאת המילה 'בייס'. זאת הקללה שאלוקים קילל אותנו בארבע השנים האחרונות. הפסקנו להיות אומה, להנהגה שלנו אין אידיאולוגיה - יש לה ‘בייסיולוגיה’".
במה העסק לא מנוהל?
"ב-7 באוקטובר קרה דבר נוראי, אסון לדורות. אבל ב-8 באוקטובר, וב-9, וב-15 באוקטובר, ובינואר, ובאפריל ובמאי, התברר כמה שאנחנו מנהלים מכולת ולא מדינה. נניח לרגע, נגיד, שב-7 באוקטובר היה ליקוי מאורות של יום אחד, אלוקים סימא את עיניהם של ראשי הצבא והמדינה, לא יודע. תחליט אתה איך הדבר הלא-ייאמן הזה קרה. אבל תראה מה קורה מאז: אני ואתה חיים במדינה שבשנת 2024 הדוד מאמריקה שולח במטוס מזוודות עם אפודים וקסדות, וארגונים אזרחיים מחפשים חטופים ומאכילים את המפונים. זו מדינה שלא יודעת לטפל במשברים נפשיים של תושבי הדרום והצפון, להציע אופק לילד מקריית-שמונה ולילדה משלומי".
נו, אתה רק מדכא, מה עושים?
"אמיתית, אני חושב שחייב חילופי דורות באופן מוחלט. הדור שלי נכשל. אף אחד מאיתנו לא ראוי להנהגה. זה לא קשור עכשיו לשאלה אם אני משמאל או מימין. נכשלנו. לא סיפקנו את הסחורה. עכשיו צריכים אנשים ונשים צעירים, רציניים, שייקחו את המושכות. זה לא יקרה ביום, זה תהליך, אבל הדור שלי נכשל. אני מוטרד מאוד מהשסע בתוכנו. הפסקנו להתווכח, אנחנו כבר לא רוצים לשכנע, אנחנו רק רוצים לנצח, להכניע, אפילו להשפיל. יותר מדי שנים למדנו למות ביחד, הגיע הזמן שנחיה ביחד".
כנשיא תנועת “פנימה” הובלת את כתיבת מתווה השירות הישראלי, שהפך לימים להצעת חוק הגיוס שהגישה מפלגתו של גנץ. עכשיו, כתרגיל פוליטי, ממשלת נתניהו, שהתנגדה לחוק כשגנץ הגיש אותו, הפכה את המתווה לחוק הגיוס שאותו היא עצמה מנסה לקדם במהלך המלחמה.
"המתווה זה שלוש שנים של עבודה, לא איזה דבר אזוטרי. הייתה תקופה שאמרתי, 'זה האירוע שלי עכשיו. אני צריך להוביל תהליך בסיפור החרדי'. הנחנו מתווה שלקחנו מאוד ברצינות ועכשיו הוא הופך להיות כלי משחק פוליטי אצל ממשלה שלא מבינה שכרגע, עם המלחמה ומחיריה הכבדים, המציאות צריכה להשתנות. הם ממשיכים לשחק עם החברה הישראלית ועם בית המשפט משיקולים פוליטיים נטו".
מה היחסים שלך כיום עם יאיר לפיד?
"אנחנו לא בקשר, ובמידה רבה זו שאלה שאני נשאל כמה שנים והיא התחילה לשעמם אותי".
אתה לא מתגעגע?
"אני לא מוצא את עצמי מתגעגע אליו, אבל יש לי המון הכרת הטוב אליו. אלמלא הוא, לא הייתי שר חינוך, ובקודים המוסריים שגדלתי עליהם, גם אם יהפכו אותי מהרגליים, לעולם לא אגיד עליו מילה רעה. לא רק שבזכותו הייתי שר חינוך, הוא היה אז שר האוצר, ואיפשר לי את כל השיגעונות והיוזמות ואת כל הדברים שרציתי לעשות. ולכן עד נשימתי האחרונה אף אדם לא יצליח להוציא ממני מילה רעה עליו".
אז אתה מצביע לו?
"לא".
במי אתה כן בוחר?
"נכון לרגע זה אני רוצה להצביע לאנשים כמו חילי טרופר. איפה שאנשים כמו חילי ודומיו נמצאים, למפלגה הזאת אני מצביע. לא רק בגלל שאנחנו חברים. בגלל שאלה סוג האנשים הענייניים שיובילו ללכידות במקום לשנאה. האישיות של אנשים כמו חילי מייצגת את המדינה כמו שאני הייתי רוצה לראות אותה".
