במעבר החציה המוביל מהמיון אל בית היולדות במרכז הרפואי לגליל בנהריה עברה אישה בפיג'מה של מיני מאוס, מיטב אופנת ההיריון של ישראל. מימינה – בעלה, לבוש שחורים, אוחז בתיק שכנראה נארז כבר לפני חודש לקראת רגע שאליו הוא מתכונן כל החיים. משמאלה – מערום מיטות מתכת נטושות שיכול היה לעבור גם כמיצג אמנותי, אך ספק אם מאחוריו יש כוונה כה מתוחכמת. סביר יותר להניח שמדובר במיצג לחיים בבית החולים הצפוני בישראל, מרחק כעשרה קילומטרים קו אווירי מגבול לבנון, היכן ש-130 אחוזי תפוסה בימי שגרה דוללו בעשרות אחוזים - אם בשל העתקת מרבית פעילות בית החולים אל מתחם התת-קרקע ואם בשם המוכנות הנצחית לאירוע רב-נפגעים, המחייבת את בית החולים להשאיר מיטות ריקות. לא רק שכבר אין כאן זקנות במסדרון – גם צעירים יש פחות.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
ואם תשמע התרעה על חדירת כלי טיס בדיוק עכשיו, כשהיא חושבת שהדבר הכי מסוכן שיכול להגיע משמאל זו מכונית, ירוצו היא ובעלה לתפוס מחסה באחת המיגוניות או מאחורי בטונדות הענק שהונחו כאן במהלך החודשים האחרונים, מונוליתים מעשה ידי אדם. אלו הוצבו בצפיפות בחלקו הצפוני של בית החולים, מסתירים גדר תיל פשוטה. פעם היה די בה כדי לסמן היכן מסתיים בית החולים. כיום עבודת פרזול פשוטה שכזו היא חסרת משמעות. חומות כבר לא נועדו לסמן גבולות, אלא להגן מפני מה שנמצא מעבר להן.
למעשה, האישה הזאת צועדת לשום מקום. בית היולדות העילי שומם לחלוטין. הוא נולד ב-2015 ומת ב-2023. אולי עוד יקום לתחייה. כבר 11 חודשים שגם בחודש תשיעי אין מה לחפש שם. אם היולדת הייתה מגיעה לכאן באוגוסט 2023, כנראה הייתה צריכה להמתין בסבלנות בקבלה, לחלוק חדר עם יולדת אחרת ולתהות אם די בווילון הפשוט כדי לשמור על פרטיותה. כיום יש בעיות אחרות. אם תבחר ללדת בנהריה, תעשה זאת מתחת לאדמה. מעל הקרקע לא מספיק בטוח, כפי שהמחישה השבוע פגיעה ישירה בבניין בעיר. זו הסיבה לכך שמספר הלידות במקום הצטמצם דרמטית מאז אוקטובר 2023. תינוקות עדיין נולדים, אך בבתי חולים אחרים.
6 צפייה בגלריה
הכניסה למרכז הרפואי לגליל בנהריה. מי שבוחרת ללדת פה עושה את זה מתחת לאדמה
(צילום: אלעד גרשגורן)
במסדרונותיו הריקים של בית היולדות המקורי, בחדריו הגדולים והנטושים, אפשר לשחק תופסת ולא להיתפס לעולם, להתחבא בלי שיהיה מי שיחפש. במציאות נורמלית המרתפים הם אלו שמצריכים תחזוק תקופתי - איבוק פינות, טאטוא חדרים. ביקום המקביל של המרכז הרפואי לגליל המתרחש מעל הקרקע הוא שמחייב טיפול שוטף, כדי לשמור על הגחלת ליום שבו אפשר יהיה להוציא את הראש מתחת לאדמה ולבדוק אם קלו המים, או לפחות הטילים. אחת לתקופה, בתדירות קבועה, פותחים עובדי בית החולים את הברזים בשירותים ובמקלחות בקומות הגבוהות במטרה למנוע זיהומים, שוטפים רצפה שאיש לא דורך עליה זולתם. זה בית החולים הסטרילי ביותר בעולם. לא רק חיידקים אין כאן – גם על מי להתעלק אין להם. להשאיר כאן מטופלים בלתי מתקבל על הדעת. במלחמת לבנון השנייה פגע טיל במחלקת עיניים. זה אחד המור”קים המפורסמים ביותר בקרב עובדי בית החולים, שלמזלם שהו מתחת לאדמה כשזה קרה. אם תהיה אזעקה, גם אדם במסוגלות פיזית מקסימלית לא יספיק להתפנות מכאן לחלל מוגן, אז אישה בצירים?
במקור, בית היולדות הוא המקום הצווחני ביותר בבית החולים, היכן שצרחות של תינוקות ואנחות של אמהות מייצרות את הפסקול הצורמני אך מלא האופטימיות של ראשית החיים. זו גם הסיבה לכך שהשקט מורגש כאן יותר מבכל פינה אחרת. הוא נשמע ממש, כתשליל של הקול. כל כך רועש כאן השקט, שהוא מחריש. אם לא את האוזניים, אז את הלב. תוקפם של נוזלי החיטוי בכניסות לחדרים פג כבר לפני חודש. יש גבול לרמת התחזוק והדיוק בפרטים כשאין עבור מי. על לוח האיכון בקבלה שלא מקבלת אף אחד נכתב התאריך "10.10.23". זה נכתב בטוש מחיק שהפך עם הזמן לסתם טוש. ככה זה כשלא מוחקים במשך כמעט 11 חודשים. הזמן עצר כאן מלכת. מה זה משנה מה התאריך אם זה לא משפיע על היומן של איש?
בקבלה של בית היולדות במרכז הרפואי לגליל תאריכים כבר לא נמדדים במספרים, אלא במילים. יש "לפני" ויש "אחרי". מי שכתב את זה, 10.10.23, שלושה ימים אחרי היום שבו השתנו החיים בישראל ללא הכר, כבר ידע מה קרה – שעשרות אלפים מתושבי הצפון, כעשירית מהאוכלוסייה שעל בריאותה אחראים רופאי המרכז בימים כתיקונם, פונו מביתם; שכל פעילות מחלקות האשפוז של בית החולים הועברה לחללים ממוגנים, לרוב מתחת לאדמה. אבל הוא לא ידע מה יקרה. ספק אם גם הוא האמין שהתאריך שכתב באופן אגבי, קצר רואי, ללא היומרה לחזות את העתיד או להישבע בשמו, יהפוך לנצחי, כמעט כתובת קעקע. אם היה יודע שאלו יהיו הספרות האחרונות שייכתבו כאן במשך קרוב ל-11 חודשים, אולי היה מקפיד יותר על יושר הקו של ה-1, על עגלגלות ה-0, על עקלקלות ה-3.
סלעית אדוארדס, מנהלת המחלקה לעבודה סוציאלית, מתגוררת בכברי, אחד המקומות הצפוניים ביותר בישראל שמהם עדיין לא פינו תושבים. היא למדה את המקצוע שלה במשך שבע שנים, ובתוך כמה חודשים גם למדה איך להקיש מרעשי המטוסים את התחזית הביטחונית לשעות הקרובות. המשרד שלה נמצא במבנה לא ממוגן, ובשל כך היא יכולה רק לקנא בתחושת הביטחון של כ-70 אחוזים מנותני השירותים של בית החולים, הנמצאים מאז אוקטובר בבית החולים התת-קרקעי. "לא רק אנחנו הכנסנו את נסראללה לבונקר, גם הוא הכניס אותנו", התלוצץ במרירות אחד העובדים.
מחויבותה של אדוארדס למקצוע ולתפקידה היא דוגמה ומופת לזו של כלל עובדי בית החולים למקצוע. רק ארבעה ימים קודם לכן היא ורבות מ-30 ומשהו העובדות שאותן היא מנהלת, נכנסו לאוטו ונסעו לעבודה למרות השיגורים הרבים מלבנון. מאחור היא משאירה לא פעם את בנה הצעיר. הוא היה לבד בבית גם לפני כחודשיים, כאשר יירוט אחד התפוצץ מעל שמי הקיבוץ. "הייתי איתו בטלפון ואז שמעתי בום מאוד חזק", היא מספרת, "חלקים מהרעפים עפו, המזגן הלך, הפסיק החשמל. מאוד מפחיד כשזה עליך. אין אצלנו יום בלי בומים ובלי יירוטים". לאורך כל השיחה, שמתמקדת בעיקר בפרסונה המקצועית שלה, מקפידה אדוארדס לחזור לקשייה האישיים, עטה על ההזדמנות הנדירה לפרוק עבור מי שעיקר תפקידה הוא לאגור, לשמוע, להקשיב, להכניס פנימה את מה שאחרים צריכים להוציא.
המהות האלטרואיסטית של עבודתם של הרופאים והעובדים הסוציאליים, המועצמת פי כמה במצבי דחק ומתכתבת עם שבועות אציליות, עלולה להשכיח שהחלוק לא מולבש על קולב, אלא על בן אדם. בית החולים הוא לא מפעל רפואי שהונחת כאן על ידי הליקופטרים בזמן המלחמה. הוא מקומי כמו שדרות הגעתון, כמו החנויות בקניון. לא עובדים כאן אנשים שגרים במרכז. מנהלי המחלקות, הרופאים, האחיות, העובדות הסוציאליות, המאבטחים – כולם בעצמם חלק מאזור שאפילו עוד לא ניתן לו הלוקסוס להיכנס לפוסט-טראומה, משום שהוא עדיין בטראומה. הם פשוט תושבי צפון, לעיתים מפונים שהועתקו מבית חלומותיהם לבית מלון, שבמקרה יודעים גם להכניס צנתר למוח, לבצע ניתוחים בקרנית העין, לקחת מדדים. הם ביטוי לדו-קיום שעדיין מתקיים בצפון. מוסלמים ודרוזיות, נוצריות ויהודים. לרפואה אין דת, לא גזע ולא לאום.
בצל הקושי והדאגה הטבעית למשפחתה, אדוארדס נדרשת לבצע עבודה שלקרוא לה חיונית זה פשטני מדי. מאחורי המילה הגדולה "מדינה" נמצאים בחזית אנשים כמותה, הקו הראשון למענה נפשי במצבים שבהם אין לפעמים מה לענות. כך קרה בשבוע שעבר, כשהמחלקה הסוציאלית של בית החולים קיבלה את משפחתו של חייל שהניסיון להציל את חייו לא צלח. "כל עובדת פה משובצת למחלקה או שתיים ולכאורה העומס אמור לפחות, אבל אנחנו נדרשים לשחרר הרבה יותר מהר חולים ומטופלים", היא מסבירה מה קורה כאשר הביטוי "שגרת חירום" נשחק וכל מה שנותר ממנו זו, ובכן, "שגרה". "אם צריך למצוא פתרון לקשיש שהפך לסיעודי, בעבר הייתה יותר שהות לברר והיום התהליך הזה צריך לקרות בתוך יום, אולי יומיים אם יש לנו מזל, כי צריך לפנות מקומות לחיילים או אזרחים פצועים, אם חלילה יגיעו", היא אומרת, "כמות נפגעי החרדה והניסיונות האובדניים עלתה מאוד. כל האזור תחת לחץ מאוד גדול, חלק מהתושבים עוברים אירועים טראומתיים סביב המלחמה. קשה היום יותר לתת מענה סוציאלי בבית החולים, אבל אנחנו עושות המון בשביל החוסן של העובדות. לעבוד במקלטים זה נורא קשה, הנושאים שאנחנו מטפלים בהם זה תמיד קשה, ובמיוחד עכשיו – אנשים שחזרו מנובה במצבים מאוד קשים, אנשים שכל היום שומעים זמזום מטוסים, בומים, חרדות שמשפיעות נפשית ופיזית".
מי העובדת הסוציאלית של העובדות הסוציאליות?
"ממש היום אנחנו 'מבזבזות זמן' על איזשהו תרגיל של תמיכה. הרבה עובדות באות לשיחה. התחלנו לפני שלושה חודשים, לאחר שהתעקשנו, לקבל הדרכה חיצונית בגלל מה שהעובדות עוברות. אירועים קשים הם היומיום שלנו. זה לא הפסיק, ולאלו התווספו אירועי המלחמה. מה שמחזיק אותנו – בנות עם תינוקות, עם אחים ובעלים בצבא – זה הרצון והצורך להיות חלק מהמאמץ. העשייה מקילה על אנשים שזקוקים להקלה".
לכך שבית החולים הזה ממשיך לתפקד גם עכשיו אחראי פרופ’ שאול שאשא ז"ל, מנהלו הקודם. בהתמחותו, פרופ’ שאשא היה נפרולוג, אבל הוא הגדיל להבין לא רק בכליות או ביתר לחץ דם – אלא גם במהות החיים בישראל. הוא הבין, עוד לפני מלחמת לבנון השנייה, שבישראל לדברים יש נטייה ללכת ולהסתבך. "תפיסת המיגון של בית החולים התחילה כבר לפני מספר עשורים", אומר צביקה שלג, סגן מנהל בית החולים, "קראו לפרופ’ שאשא 'משוגע' כי הוא קבר מיליוני שקלים מתחת לאדמה. עם השנים, בתמיכת משרד הבריאות, ובעיקר אחרי מלחמת לבנון השנייה, התפיסה הזאת של חללי טיפול ממוגנים וחללי אשפוז ממוגנים הפכה להיות מנדטורית בישראל. כל האתרים הקריטיים ממוגנים בסביבתם הטבעית, זאת אומרת שחדר מיון הוא ממוגן בתנאים הטבעיים שלו. רופא שעובד בחדר טראומה, לא יכול עכשיו לשאול את עצמו איפה המנורה, איפה הסכין. כל הציוד מוכר לו ולאחיות".
בין היתר, בבית החולים התת-קרקעי נמצאות מחלקות הכירורגיה, האורתופדיה, הנוירולוגיה, העיניים. את האורולוגיה העבירו למקום אחר כי כבר היה צפוף מדי. בקצה אחד המסדרונות – חדר פיקוד ובו שמונה מסכים, 16 וסטים זוהרים ועשרה מחשבים. צינורות וכבלים, צמחים מטפסים של טכנולוגיה, נמתחים ומזדחלים לאורך הקירות ועל פני התקרה. זו תיבת נח רפואית, זוגות-זוגות של דוקטורים, אחיות, מתמחים וסניטרים שתפקידם להבטיח שגם בתרחיש יום הדין, גם במקרה של נפילות, יהיה מי שיידע להעניק טיפול מציל חיים. "בכירורגיה א' מפיצים אהבה ולא חיידקים", נכתב על מדבקה שהודבקה על אחת המגירות. בכל חלל שאינו מאוכלס במיטות נערמו אינספור ארגזי קרטון, עם כמויות מוגדלות של ספיירים. כך זה היה נראה אם היו מקימים בית חולים באפסנאות של מקס סטוק.
6 צפייה בגלריה
מתחת לאדמה בנהריה. דלתות ממוגנות ושלט לנקודת התכנסות במקרה של אירוע רב-נפגעים
(צילום: אלעד גרשגורן)
על הקירות נתלו שלטים עם כיתוב מורבידי, שלטים המפנים למוקדי התכנסות במקרה של אירוע רב-נפגעים, אזור מוגן תקני כולל אב"כ ועוד. אולי בשל כך, וכדי לשבור מעט את תחושת המחנק, נצבעו כמה מהקירות בצבעים בהירים. ורוד, ירוק, צהוב, כל מה שיאפשר לרופא או למטופל לעצום לרגע עיניים ולשקר לעצמו שהוא נמצא בכלל על שפת הים בכפר דייגים בדרום איטליה ולא מתחת לאדמה בבית חולים בצפון ישראל. פרפרים, ציפורים ודבורים – ציורי קיר אופייניים למקלטים בישראל – נמצאים גם כאן. בסמוך לאחת מדלתות הכניסה – כפות ידיים צבעוניות המעניקות תחושה מדכאת של אדם שנתקע בפנים. אל הקושי המובן והבלתי נמנע של החולי והאשפוז מתווספת כאן תחושת המצור. לא רק אלכוהול מחטא – גם אור השמש. הוא אינו נוכח כאן.
את שלג ניתן היה לכנות "טיפוס צבעוני" אלמלא החשש שזה היה מגחיך אותו ומפחית מרצינותו. בשל כך, ובניסיון בכל זאת לתמצת את האיש במספר קטן של מילים, נבחר ב"בעל נוכחות". גם כשהוא לבד בחדר, מישהו אחר מרגיש שהוא שם. הוא בן 53, יליד צפון תל-אביב שעבר להילה כי היה לו חלום על בית בגליל. הוא כבר חווה כמה דברים קשים בתור רופא, אף אחד מהם לא קשה כמו הקמת בית חולים שדה בהאיטי אחרי רעידת האדמה הגדולה ב-2010. אוהלים עד קצה האופק, מיון ראשוני של מטופלים שניתנים להצלה וכאלו שאין כיצד לסייע להם. זה הקצה הפטאלי של סקאלת הרפואה, המפגישה את הרופא עם מגבלת הכוח האכזרית ביותר שלו – חוסר מסוגלותו הפיזי לעזור לכמות גדולה מדי של מטופלים.
זה רחוק מלהיות המצב בנהריה, שם הסיפור, כפי שמבקשים שלג ואחרים להבהיר, הוא לא סיפור על קושי, אלא סיפור על קושי והמסוגלות לו. החל מאוקטובר ישראל כולה נדרשת להתגמש קצת יותר ממה שהיא חשבה לאפשרי עד ל-6.10, ולהפתעתה, ולא בפעם הראשונה, היא מגלה שהידיים והרגליים מגיעות רחוק מאי פעם. כוחם של אנשים פרטיים ומוסדות רשמיים לעמוד בכל מה שיזרקו עליהם הוא הנס הגדול של החברה בישראל, אבל אולי גם אחת הסיבות העקיפות להימשכותו של המצב. הנה, עובדה, מסתדרים.
"אלו הרגעים שאליהם אנחנו מתאמנים כל החיים", אומר שלג, "להגיד לך שיש פה מספיק תקנים בשגרה, בטח בחירום? ברור שלא. להגיד לך שאין פערים בין מרכז לפריפריה? ברור שיש, הם עצומים. להגיד לך שלא תומכים בנו? תומכים בנו. נתנו לנו תקנים במהלך המלחמה, ועוד. אנחנו לא לבד פה. דווקא בפריזמה הזאת, ואני מכיר את הנרטיב על חוסר התפקוד של המדינה, אני לא מרגיש כאזרח שנרתם במקום הגופים הרשמיים – זה לא 7.10 שאזרחים הצילו חיים, זה גוף ממשלתי שיש לו ייעוד להציל חיים והוא נערך לכך כל הזמן. זה מספיק? לא, בטח שלא בשביל הפריפריה שהיא במחסור מבחינת המרכז. לכל אדם יש תפקיד במדינה הזאת, ולנו יש את הזכות להיות פה בשביל האזרחים והתושבים שלנו, וכבית חולים בקו עימות, שהוא בפועל מחלקת טראומה על-אזורית, ברורה לכל הצוות המחויבות שלהם, וזו זכות וחובה שאנשים גאים לעשות אותה ועושים אותה מכל הלב.
"תנאי האשפוז בחללים הממוגנים מאתגרים", הוא ממשיך, "צפוף, בחלק מהמקרים יש חללי אשפוז שבהם יש מספר מטופלים שמופרדים בווילונות, ועם זאת, גם הצוות וגם המטופלים שקטים כי הם מבינים את המציאות. בוא, עפים פה כטב"מים כל שעתיים. יום ראשון בבוקר היה לא פשוט להגיע לעבודה. כי אזעקות והתרעות וכטב"מים וטילים ונפילות ויירוטים, ליד הבית. והגענו. כולנו. בסוף-בסוף, הרבה אנשים סובלים במלחמה הזאת, ואחד הציבורים שברור שהם סובלים הוא המפונים. זו טרגדיה. יש פה אדם בכיר בבית החולים שסיים שיפוץ בבית שלו, השקיע את מיטב כספו, ואין לו בית, אני לא יודע אם יחזור, מתי, ומה יהיו התוכניות העתידיות. מעל 350 עובדי בית החולים מפונים מביתם, חבר'ה צעירים, לא יחזרו. צריך לסיים את המלחמה, לא יודע מתי ואיך, לשמחתי אני לא יושב בקבינט, אבל באיזשהו שלב יהיו צריכים לייצר פה תנאים בטוחים לתושבים לחזור, והזדמנויות, ולהשקיע פה כספים בצפון כדי לחזק את הפריפריה".
לשם כך שלג עומד בראש תוכנית רב-שנתית של חדשנות ובריאות, שתפקידה לייצר ערך ותשוקה במקום שזקוק לדלקים אלטרנטיביים שכאלה כדי להמשיך לנוע. "אנשים עובדים כמו חמורים, צריך לשבור להם את השגרה", הוא מאפיין, "יש 60 אנשים משלושה מחזורי לימוד שלא ישנים, רק חושבים על חדשנות רפואית. חלקם כבר מוכרים מוצרים שפיתחו. אם לא נדע אחרי המלחמה להרים את הצפון והגליל ולהשקיע פה, לא רק במוכנות לשעת חירום אלא גם למען התעשייה והתעסוקה, יהיה קשה מאוד. אנשים יבינו שאין פה עתיד". הוא מדבר על ננו-טכנולוגיה, ומתחתיו עורמים בקבוקי מים. במרכז הרפואי לגליל יודעים לשחזר פנים כמו במשחק מחשב, ואת הכל הם עושים בתוך מערה שנראית כמו ER של האדם הקדמון.
לעטר חן אפטקר, בת 42, קשה במיוחד כבר היום. היא לא צריכה לחכות למחר, למרות שהיא מחכה, או-הו כמה שהיא מחכה. ב-8.10 היא פונתה יחד עם בעלה, עובד רמב"ם, וחמשת ילדיה מקיבוץ מצובה למלון חוף גיא. זה לא מונע ממנה להמשיך ולשמש כאחות האחראית ביחידה להפריה חוץ-גופית. "אנחנו מרגישים הומלסים", היא מעידה על משפחתה, "בהתחלה אמרו לנו לקחת דברים ל-48 שעות. אחרי עשרה ימים פינו אותנו למלון, והנה, אנחנו עדיין כאן".
המחלקה של אפטקר תימצא במרתף גם אם מחר יחתמו הסכם שלום עם לבנון, אבל גם היא מושפעת מהמצב. הצפיפות היתרה, דחיסה של אופרציה שלמה לחלל מוקטן, משפיעה גם עליה, "הכל יותר קטן, נורא צפוף, מאוד קלסטרופובי. התחושה היא לא פשוטה לאנשים שעובדים שם, אבל אין ברירה. מוסר העבודה של העובדים הוא עצום. השבוע היו הפצצות של חיזבאללה שחשבנו שהתחילה מלחמת עולם. בחמש בבוקר אני מקבלת הודעות מנשות הצוות שלי ששואלות מה קורה, וברגע שנהייתה הפוגה קלה, בסביבות השעה 6:20 בבוקר, אמרתי להן 'בנות – מי שיכולה להגיע לעבודה, שתצא'. כולן לקחו את עצמן מהבתים, תחת חשש קיומי של מתקפת טילים, הניעו את האוטו והגיעו לעבודה, תוך שהן מתקשרות אליי ובוכות לי בקו. כולן הגיעו בשעה שהן צריכות להגיע למשמרת, למרות כל מה שעבר להן מעל הראש. זה חורג מבן אדם רגיל שאומר 'מה אני אצא עכשיו לעבודה במצב כזה?' הן היו יכולות להגיד, אנחנו לא לוקחות סיכון, אנחנו מפחדות, אבל אף אחת לא עשתה את זה. מעבר למחויבות המקצועית, ההגעה לעבודה חשובה כי היא יוצרת סוג של שגרה, זה המוכר והידוע, הדבר היחיד שנשאר כמו שהיה לפני המלחמה. ברור שבהתחלה פחות נשים הגיעו, אבל כרגע הן מגיעות לטיפולים, ממשיכות בשגרה שלהן, ואנחנו כמובן תומכים בהן. הן חדורות מטרה, הרצון ליילד נשאר. תחושת השליחות תמיד הייתה – אנחנו עושים ילדים – אבל אולי היום יש איזושהי תחושה נוספת שהיא מעבר, והיא שבכל הרע יש גם טוב, בצל כל הקושי יש גם הצלחות, יש תחושה שהצלחנו להביא עוד ילד לעולם".
מחוץ לדלת הזכוכית במשרד של פרופ’ מסעד ברהום, מנהל בית החולים ב-17 השנים האחרונות, ישנו הדפס של עצי במבוק שניתן לפירוש גם כצילום רנטגן של אצבעות כף יד. ברהום, 64, הוא ערבי נוצרי, יליד שפרעם שמתגורר כיום בכפר ורדים. הוא נכנס לתפקיד לא הרבה אחרי מלחמת לבנון השנייה ומאז, לדבריו, הוא "מתכונן למלחמת לבנון השלישית". זו, לדידו, עדיין לא הגיעה. זו כרגע לחימה, הוא מדייק, לא מלחמה, וגם היא תגיע לדבריו – זו לא שאלה של "אם", אלא "מתי". תמיד יכול להיות גרוע יותר.
על מה שעבר על ברהום, כמו על ראשי הרפואה הציבורית, בארבע השנים וחצי האחרונות, אפשר לכתוב ספר. זה התחיל בקורונה שנדמתה בשעתה לאתגר הגדול ביותר והתבררה רק כהכנה לימים הללו. "הקורונה הייתה בית ספר טוב לעבודת צוות, לשיתוף פעולה בתנאים לא סטנדרטיים", הוא אומר, "מהבחינה הארגונית, האתגרים עכשיו הם הגדולים ביותר. אף אחד לא הכין אותנו לרדת לתת-קרקעי לזמן רב כל כך. כבר 11 חודשים אנחנו ככה. באותה שבת עשינו ישיבה ראשונית, וכבר בשעה עשר בבוקר התקבלה ההחלטה העקרונית שכל המחלקות הקריטיות, לדוגמה פגייה, יורדות למטה. לקח שש שעות להוריד את הכל. בלי תשתית תת-קרקעית אין פה בית חולים עכשיו".
בית חולים גליל נהריה
לפני מספר חודשים יצא ברהום עם משפחתו לחופשה בתל-אביב, העיר שבה אפשר לעבוד גם באוויר הפתוח. או אז קיבל הודעה על מתקפת הכטב"מים בחורפיש, בה נהרג חייל ונפצעו כעשרה נוספים. "סיפרתי לאנשים בסביבתי שהיה אירוע בחורפיש ובתגובה שאל אותי מישהו 'מה, נכנסנו לחורפיש?' אמרתי לו 'סליחה, חורפיש זה שלנו, זה לא דרום לבנון'. עד עכשיו אנשים במרכז לא יודעים שיש בית חולים בנהריה שנותן שירות ל-650 אלף איש. אני ערוך לכל מה שאני יכול, ואני יכול הרבה. אני לא יודע מה זה 'הכל'; אם יביאו לי עכשיו עשרות פצועים אני אדע לטפל בהם. הגדלנו חדר הלם. אם תבוא לכאן הכמות שהגיעה לסורוקה או ברזילי באותה שבת – בזה אין בית חולים בעולם שיכול לעמוד. אני מוריד את הכובע בפני הקולגות שלי. אני בטוח שהצילו חיים, ואני בטוח שמתו פצועים כי צריך היה לעשות תעדוף מסוים. גם כאן יהיה אותו דבר באירוע דומה – נהפוך לבית חולים ממיין ונצטרך להעביר פצועים למרכז הארץ. אם האירוע הזה יימשך במתכונת הנוכחית כמה שנים, אני לא יודע מה יקרה. כרגע אף אחד לא נשבר. כרגע אף אחד לא נפל מהכיסא".
