כשעה רועי לאחר ששוב תפס אותה מטח טילים, מצאה עצמה הדר גלס-כהן שוכבת על הקרקע בקריית-שמונה, סמוך לתחנת אוטובוס זרועת רסיסי זכוכית שהתנפצה מפגיעת רסיסים מירי קודם. כמה רגעים לאחר מכן הייתה צריכה גלס-כהן, מומחית בטיפול בחרדה ופוסט-טראומה, להיכנס לקליניקה שלה ולהתחיל יום עבודה נוסף במפגש עם מטופליה במרכז החוסן גליל מזרחי ולתת להם מענה רגשי וטיפולי. צפו במטח מלבנון:
תיעוד מלבנון של מטח לעבר ישראל
"שאל אותי המטופל מה קרה לידיים שלי שהיו חבושות לאחר שנפצעו מהרסיסים ודיממו. אמרתי לו את האמת כיצד נפצעתי, לא ניסיתי לטשטש את המציאות שלנו כאן ותוצאותיה", היא משתפת. הדר היא מדריכה ומטפלת במרכזי חוסן בגליל, בהפעלת מרכז משאבים ובהובלת משרד הבריאות שנותנים מענה ל-37 רשויות בקו העימות הצפוני – אוכלוסייה של כחצי מיליון איש שחיה מזה 11 חודשים תחת מלחמה יומיומית חסרת ודאות ותקווה.
"הייתי צריכה להגיע ולעמוד מול המטופלים ולהיות בקור רוח ולהוות עבורם מקור לתמיכה, כשגם לי ריק בפנים ואני צריכה לחפש את הכוחות שלי בעצמי. רבים פה חווים שחיקה גדולה כי אנחנו חיים בחוסר ודאות. למזלי המטופלים נותנים לי המון כוח. בדרך כלל בטיפול אנחנו ננסה לשמור על איזשהו מרחק או גבול בין חוויות המטופלים והחוויות שלנו, אבל פתאום הדברים שהמטופלים עוברים אלו דברים שאני מזדהה איתם לחלוטין. אמהות שמשתפות בפחדים ובהתלבטויות לגבי הילדים, אבות בכיתת כוננות שחוששים לחייהם, והכל מתערבב", היא מודה בכאב.
עלייה חדה בפניות
עם התרחבות תקיפות חיזבאללה בחודשים האחרונים, נכנסו עוד עשרות יישובים אל מעגל האש ומרכזי החוסן הצפוניים מוצפים בפניות מצד תושבים – מפונים ולא מפונים – שמבקשים לקבל תמיכה רגשית וכלים להתמודד עם השגרה שהפכה למאיימת ומסוכנת. מאז פרצה המלחמה מעל 8,222 פניות התקבלו בקו הסיוע המיוחד שהקימו במרכזי החוסן גליל מזרחי ומערבי וקרוב ל-4,500 תושבים פנו בבקשה לקבל טיפול רגשי למצבי דחק קיצוניים שאותם הם חווים עם התארכות המלחמה.
דליה עמוס, המנהלת האזורית של מרכזי חוסן גליל מזרחי ומערבי, מספרת כי בחודשים האחרונים חלה עלייה בפניות תושבי האזור, מהגליל המערבי ועד הגולן, המבקשים לקבל תמיכה נפשית. "מתחילת המלחמה הקמנו בכל רחבי הארץ 51 מוקדי טיפול פרונטלי ומוקד טלפוני שעובד 18 שעות ביממה. העלייה בהיקף הפניות אלינו היא בין היתר בעקבות אירועים אסוניים כמו שקרה ברצח 12 הילדים במג'דל שאמס, הורי משפחת ברנס מקיבוץ אורטל, ההרוגים מכיתות הכוננות באזור ועד אירוע הנפגעים האחרון לפני כמה ימים בכפר יובל. כל פגיעה כזו משפיעה על מעגלים מאוד נרחבים: ילדים ובני משפחה, חברים מבית הספר ועוד".
הדס גלס-כהןצילום: רועי צנטנרכך למשל, לאחר הטרגדיה במג'דל שאמס פנו למרכז הדחק שהוקם במועצה קרוב ל-500 תושבים מהכפרים הדרוזיים בצפון הגולן שביקשו לקבל תמיכה. "אנחנו רואים גם עלייה דרמטית בפניות מהחברה הערבית שלרוב לא מבקשת לקבל מענה כזה", מציינת עמוס. לדבריה, אם בתחילת המלחמה היקף הפניות למוקד שלנו מצד דוברי הערבית עמד על 9 אחוזים בלבד מסך הפניות, היום אחוז הפניות הוא כבר זהה לפניות בשפה העברית".
למרות פתיחת המרכזים הרבים, למרבה הצער גם כיום יש כ-700 תושבים שממתינים לקבל מענה בטיפולים פרונטליים או באמצעות הזום והטלפון, רובם מהיישובים הסמוכים לגבול שלא פונו. במרכזי הסיוע מתקשים להשיג מענה עבורם מאחר ומומחי טראומה רבים ועובדי מרכזי החוסן פונו מבתיהם או שאין מספיק חדרי טיפול ממוגנים לקבל בהם את הפונים הרבים.
"מרכז הכובד עובר כעת ליישובים שלא פונו וחווים מציאות בלתי נתפסת של מלחמה", מסבירה עדי אלמליח, מנהלת מרכז החוסן בגליל המערבי של משאבים. "הילדים לא מסתובבים בחוץ וחייבים להיות רק במקומות מוגנים ויש המון חשש ביציאה שלהם למסגרות החינוכיות ובנסיעה בהסעות".
עדי אלמליח צילום: גיא ניזריעדי ובני משפחתה פונו מקיבוץ אילון ועברו לדירה ששכרו בקיבוץ בית השיטה בעמקים. כמה פעמים בשבוע היא בעצמה נדרשת לעלות צפונה לקו האש במרכז החוסן שפועל בקיבוץ כברי שלא פונה מתושביו: "יש חשש להגיע לעבודה. היו אצלנו כבר שתי נפילות בכבישים בדרך למקום העבודה. יצא שהיינו בסדנת חוסן וברקע אזעקות ונפילות מאוד קרובות אלינו וזה הופך לצערי לשגרה".
ליזה גונטר, מנהלת מרכז חוסן גליל מזרחי שגרה בקיבוץ להבות הבשן מוסיפה: "לחיות תחת לחימה מתמשכת זה אתגר שמשפיע על כל היבט של חיינו ומביא עימו תחושות של מתח, פחד ואובדן, והאיום המתמיד הופך את השגרה לבלתי ניתנת לצפייה. החרדה המתמשכת פוגעת בבריאות הנפשית ומקשה על ניהול היומיום". היא מתארת כי רק בזכות החוסן האישי של המטפלים, והחוסן של הקהילות שבהן הם חיים, אפשר לחיות תחת המציאות הלא-נורמלית בצפון.
צפו ברועי גואטה ובאביו שנשארו לבד בשאר ישוב כדי לטפל במטעים ובמשק:
רועי גואטה ואביו נשארו לבד לשמור על המשק והמטעים
אין אופק חיובי
הדבר שהכי מטריד את מומחי הטראומה והדחק הוא פני העתיד והאתגרים שעוד ילוו את עשרות אלפי עקורי הצפון ומאות האלפים שנותרו תחת ירי חיזבאללה וחיים בתקופה שאף אחד לא יודע מתי תגיע קיצה.
"גרירת הרגליים בהשבת הביטחון והחזרת התושבים מעמידה את כולנו בטראומה מתמשכת של תחושת חוסר אונים וחוסר ודאות באשר לעתיד", אומרת בצער גלס-כהן. "אנחנו מנסים לסייע לתושבים, לתת כלים ומענים למי שפונה אלינו ולקהלים שאנחנו פוגשים במלונות המפונים ובקהילות שנותרו באזור. אני חוששת שלאירוע הזה יהיו השלכות רגשיות קשות שעלולות לפגוש אותנו גם דורות קדימה. אני מאמינה אבל שנצליח להשתקם ולחזור לחיות בצפון ולצמוח. זה ייקח זמן אבל אנחנו חייבים להאמין בזה. אין לנו ברירה".
עדי אלמליח, חברתה, מצטרפת לתחושות באשר לתמונת העתיד: "בסוף ברור שלא מדינה שלמה תהיה בפוסט-טראומה, אבל יש קהילות שלמות ששינו פניהן והתפרקו או יתפרקו. זה משפיע על משפחות והחוסן שלהם ועל המון ילדים, בני ובנות זוג של חברי כיתות הכוננות ומעגלים רבים נוספים. זה אירוע עם השלכות שנים קדימה. אנחנו מכירים באתגר הזה ולא רוצים לכבות שריפות, אלא להכשיר את התושבים באזור שלנו לדעת למנוע שריפות ולכבות אותן בעצמם - לחזק את היכולת שלהם לטפל בעצמם. זאת באמצעות התערבויות קבוצתיות וקהילתיות שמחזקות את תחושת השייכות והמשמעות ומסייעות בהפחתת תופעות טראומה".
משה דוידוביץ, ראש המועצה האזורית מטה אשר ויו"ר פורום קו העימות, אומר בתגובה לנתונים: "זה לא רק שמרכזי הסיוע קורסים, זה היעדר ההבנה של הממשלה על כך שהצפון נמחק. זה לא רק שמשפחות שלמות התפרקו, זה היעדר ההבנה של הממשלה על כך שלהשאיר אנשים ללא ודאות וללא תוכנית גורם לכך שאנשים איבדו תקווה. את הדברים הללו אף מרכז סיוע או פסיכולוג לא יכול לתקן. יש כאן ניתוק מוחלט בין הממשלה לעם".
חשים מצוקה או חרדה? חייגו למוקד מרכזי החוסן 04-6900603. מידע על כל קווי הסיוע - בכתבה הבאה
פורסם לראשונה: 00:11, 05.09.24
