בלילה הראשון לתמרון בעזה, הפצוע שבו טיפל רס"מ (במיל’) ד"ר י', חייל צעיר מחיל השריון, מת לו בידיים. "היינו בבסיס בדרום הארץ", מספר י', "בשתיים בלילה הוזעקנו לטפל בחבר'ה משריון שחטפו נ"ט. הדבר הראשון שאני חושב עליו במצבים כאלה הוא אמא שלו. בן של מישהי שוכב עכשיו איפשהו בעזה, פצוע, מחכה לנו שנבוא להוציא אותו משם. אם אמא שלו הייתה יודעת, מה היא לא הייתה עושה כדי להציל אותו?"
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
המסוק נחת בדרום הרצועה. "אנחנו נוחתים בחושך, הדלתות נפתחות. אני רואה את המטפלים רצים אלינו. אי-אפשר לזהות את הפנים שלהם, כולם מכוסים אבק, אבל אתה יודע שמי שרץ אליך עכשיו הוא החבר הכי טוב שלך. בנסיבות אחרות הייתם שותים קפה ומתחבקים. עכשיו הם צועקים איזה טיפול נתנו לו, ואנחנו יוצאים בחזרה לישראל. מהאירוע הזה קיבלנו שלושה פצועים. אחד מהם קשה, אחד אנוש ועוד אחד היה יחסית בסדר".
לפעמים, אומר ד"ר י', הבחירה במי אתה מטפל היא פשוט רולטה. אין אפשרות לזוז או להחליף מקום. זרקו עליך חייל שנפגע - הוא שלך. כך קרה שבאותה טיסה י' קיבל את הפצוע הקשה מכולם. "בקושי ראיתי משהו", הוא מספר, "היה חשוך ואנחנו טסים בלי תאורה. שם לו ידיים על החזה, על הפנים, לא מרגיש כלום. אני מחבר אותו למכשירים ומבין שהוא במצב ממש לא טוב.
"עשיתי את כל הדברים שיכולתי כדי להציל אותו: הנשמתי אותו, נתתי לו דם. רק כשנכנסנו לשטח ישראל והדלקנו אורות במסוק, ראיתי כמה חמורה הפציעה שלו. לרגע לא חשבתי שהוא מת. גם לא עצרתי. טיפלתי בו עד שנחתנו בסורוקה. מעולם לא שמחתי כל כך לראות את אורות בית החולים".
המסוק נחת, י' מזנק עם הפצוע שלו לעבר הצוות הרפואי, שיעזור לו. "אני רץ איתו פנימה, לחדר טראומה. כולי מתנשף, צועק להם: לחץ דם נמוך, בלי מדדים. החברים שלי בבית החולים לא זזים. אף אחד לא ניגש. אף אחד לא עוזר לי. לא לוקחים ממני את מפוח ההנשמה. רק מסתכלים עליי במבט עצוב.
"אני עדיין מסביר להם מה מצבו. 30 איש מסתכלים עליי. הם כבר הבינו שהוא מת. אני לא הבנתי את זה עדיין. פתאום זה הכה בי. שאלתי אותם, 'מה, זהו?' הם הינהנו. סגן מנהל בית החולים טופח לי על השכם. המרדימה נותנת נשיקה. התחלתי לבכות. זו הייתה חתיכת כאפה. האמנתי במה שאני עושה, בטיפול שנתתי לו בדרך, והוא כבר לא היה איתנו".
ביומנו תיאר י' את הרגע הנורא שבו נפרד מהחייל הצעיר שניסה להציל: "אני כבר לא המטפל שלו. אני אזרח שהוא נהרג למענו. אני רוכן לעברו, מסתכל על הפנים היפות, יד אחת לוחצת חזק את ידו ויד שנייה על הכתף שלו. ביקשתי ממנו סליחה. האמא מתחילת ההזנקה חוזרת להדהד בראשי. אלוהים ישמור. אם רק הייתה יודעת, הייתה תולשת את ליבה ומחליפה אותו בשלו".
אז ככה נשמעים הרופאים הכי קרביים בצה"ל, שמתמרנים כבר שנה בין הצלת חיים בשדה הקרב לזו המוכרת להם, במתחם המוגן, הבטוח, של בית החולים, שמוזנקים בכל מקרה של היתקלות או פציעה, נוחתים בשטח הלחימה, לעיתים תחת אש עזה, ומפנים משם את הפצועים לשטח ישראל. רק שיחיו ויבריאו ויחזרו לעצמם ולמשפחות שלהם.
669, או בשמה הרשמי "היחידה הטקטית לחילוץ מיוחד", היא אחת מיחידות העילית של צה"ל. תפקידה לפנות פצועים והרוגים מאזורי מלחמה ואסון. לוחמי היחידה, שזהותם אינה מותרת לפרסום, מגיעים במסוקים וברגל אל זירת הפינוי ומפנים משם את מי שזקוק לטיפול.
מאז תחילת המלחמה ביצעו אנשי היחידה כ-800 טיסות חילוץ בתוך שטח הרצועה, ובהן פינו מעל 1,800 פצועים למרכזי הטראומה ברחבי הארץ ונתנו להם טיפול דחוף, מציל חיים, בדרך. במלחמה הנוכחית פועלים חלק מהלוחמים גם רגלית, בתוך עזה, לצד כוחות החי"ר.
שישה רופאים מסורוקה, שמשרתים ב-669 התראיינו לכתבה זו. רס"ן (במיל’) ד"ר ס' (58), רס"מ (במיל’) ד"ר י' (35), סא"ל (במיל’) ד"ר א' (54), רס"ן (במיל’) פרופ' י' (48), רס"ן (במיל’) פרופ' א' (52) ורס"ן (במיל’) ד"ר ל' (50). כולם נשואים עם ילדים, לחלקם יש כבר נכדים.
זהו צוות מובחר, יוצא דופן, של אנשים שמחלקים כבר שנה את זמנם בין העבודה השגרתית במרכז הטראומה הדרומי העמוס, שנשא בעול הטיפול בנפגעי 7 באוקטובר וטיפל במאות חיילים פצועים מאז, להצלת חיים ברצועה, תוך כדי שהם מסכנים את חייהם שלהם בכל משימה. בכל שעה, ביום ובלילה, הם מוזנקים אל לב הסכנה, נלחמים על חייו של כל פצוע, גם מי שמצבו נראה, לכאורה, חסר תקווה.
הם באים ממקצועות רפואיים שונים, יש בהם כירורגים, מומחי טיפול נמרץ והרדמה ואורתופדים. חלקם צעירים, מתמחים בתחילת דרכם המקצועית, אחרים נמצאים בראש הפירמידה: רופאים בכירים, בהם מנהלי מחלקות, בשנות ה-50 לחייהם. בגילם ובמעמדם בבית החולים כבר היו מזמן זכאים לפטור משירות מילואים, אבל הם מסרבים בתוקף לוותר על הזכות להציל חיים.
"אנחנו מגיעים לשטח עם כל הלב, בידיעה שאנחנו חייבים לאתר אותם כמה שיותר מהר ולהביא אותם לטיפול רפואי", אומר פרופ' י'. "לפעמים כמות הפצועים עלולה להכשיל אותך. לא מעט פינויים מתבצעים תחת אש. יש הרבה הפגזות וארטילריה. אבל אתה מגיע במטרה ברורה: לאתר את הפצועים כמה שיותר מהר ולהביא אותם בחיים לשטח ישראל, לבית החולים שיטפל בהם. זה מה שעושה את ההבדל בין חיים למוות. האמוציות מגיעות אחרי זה".
לפני שבועיים הם הפכו ממטפלים - למטופלים. פעילות היחידה הקטנה והסודית הזו, שזהות לוחמיה אסורה לפרסום והיא מתנהלת בדרך כלל במחשכים, נחשפה לציבור בנסיבות קשות, כאשר מסוק ינשוף, שהיה במשימה שגרתית לפינוי לוחם שנורה בדרום הרצועה, התרסק שניות לפני שנחת, בגלל תנאי שטח גרועים. שני לוחמים נהרגו באירוע הזה, רס”מ במיל’ דניאל אלוש, ורס”מ במיל’ תום איש-שלום, ועוד שמונה נפצעו, חלקם קשה מאוד, בהם טייס וטייסת שהטיסו את המסוק ושני רופאים-מוטסים. מצבם של כל הפצועים השתפר מאוד בינתיים, וכולם יצאו מסכנה.
"קיבלתי טלפון בשעות הלילה מהיחידה, שיש אירוע חריג", משחזר סא"ל ד"ר א'. "לפני שיצאתי לבית החולים שאלתי את עצמי, מה אני לובש עכשיו: בגדים של סורוקה או מדים. החלטתי שאני בוחר במדים, מתוך מחשבה שהחברים שלי, ששוכבים עכשיו במיטה בסטטוס של פצועים, ירגישו יותר בטוח בחברת חבר לנשק".
בתוך זמן קצר התבררה חומרת האירוע. "זו לא הייתה הפעם הראשונה במהלך הלחימה שיצא לי לטפל באנשים שאני מכיר", מספר א', "אבל הכמות הגדולה של הפצועים חייבה אותי להתמודדות אחרת. הייתי חייב לא רק לסייע לטפל בהם, אלא גם לעדכן את היחידה, שאנשיה היו מאוד-מאוד מודאגים.
"העבודה שלי מחייבת אותי לנתק את התחושות מהראש, להפוך את העבודה לטכנית. פה זה היה בלתי אפשרי, כי מדובר באנשים שאני מכיר שנים. גם הטייסים, גם מכונאי המסוקים, שטסתי איתם הרבה מאוד פעמים. כולם חברים קרובים מאוד. אפשר לקרוא להם משפחה. עם חלקם בילינו בחודשים הקרובים יותר זמן מאשר בבית. יחד היינו בתנאי סכנה מאוד-מאוד מהותית. עם אותם אנשים הצלנו לוחמים רבים".
איך התמודדת עם הסיטואציה, עם הקושי הזה של טיפול באנשים הכי קרובים?
"הניסיון שצברנו במשך שנים מחייב אותנו להתנהג בצורה מסוימת, אחרת תוצאות הטיפול יהיו פחות טובות. ההבנה מגיעה בשלבים יותר מאוחרים. הרגשנו שאנחנו צריכים לייצג גם את החברים שלנו מול המשפחות שלהם ולתת להם תחושה שהם נמצאים בסביבה בטוחה, שתעניק להם את הטיפול הכי טוב שיכול להיות. היה לי מאוד חשוב לתמוך באנשים שהם לא אנשי רפואה, טייסים, מכונאים ובמשפחות שלהם. לתת להם את התחושה שכולם נמצאים יחד, באותה סירה".
כל זה כשכל אחד מהמטפלים ביחידה למעשה יודע שבנסיבות אחרות, ביום אחר, זה יכול היה להיות הוא שם, מוטל על המיטה בחדר הטראומה.
"בתת-מודע זה אירוע שאנחנו תמיד יודעים שהוא עלול לקרות. הצוות שהיה מעורב באירוע החליף אותי בכוננות. המשימות שלנו היו זהות לחלוטין. הסיכוי שלי והסיכוי שלהם לשכב שם על המיטה הוא זהה לגמרי. בסיטואציה שונה הם היו מטפלים בי".
רס"ן פרופ' א', גם הוא מבכירי הרופאים בבית החולים וביחידה, בחר להתמודד עם האירוע בדרך שונה. "פיתחתי יכולות לחתוך דברים שמפריעים לתפקוד שלי", הוא מספר. "הפצועים צריכים אותי כרופא, ואני מתפקד ככזה. כמה שעות אחרי האירוע ראיתי בקבוצת וואטסאפ של רופאים בכירים התייחסות לאירוע, אנשים כתבו כמה הוא עצוב. כתבתי להם: 'חבר'ה אנחנו חייבים להיות חזקים. הפצועים הבאים שלנו מחכים לנו'.
5 צפייה בגלריה
“גם אם היו אומרים להם לפני שעלו למסוק שהוא עלול להתרסק באותו יום, הם לא היו יורדים". מסוק הינשוף אחרי ההתרסקות
"אנחנו לוקחים סיכונים לאורך השנים. ברגע שמסוק עוזב את הקרקע יש סכנה מלמעלה ומלמטה. זה לא סוד. אלה שנפלו ביצעו את תפקידם. אני בטוח שגם אם היו אומרים להם לפני שעלו למסוק שהוא עלול להתרסק באותו יום, הם לא היו יורדים ממנו".
ומה לגביכם? הלוא אתם חלק מהיחידה לא רק בטיפול הרפואי אלא גם בלחימה ובחשיפה לסיכונים שלה. יש פחד אחרי האירוע הזה?
ד"ר א': "אני חוזר למילואים היום. הלוחמים שלי זקוקים לי. כל מה שאני יכול – אני חייב לתת להם. דיברתי עם הטייס. אמרנו לו שאנחנו סומכים בעיניים עצומות על מה שהם עושים. אין בנו פחד. אם צריך, מחר אנחנו יוצאים לשטח שוב".
במלחמה הנוכחית השתנה פרוטוקול הטיפול בפצועים בשדה הקרב. במקום לנסות להציל אותם באמצעות פעולות הרואיות ומסוכנות שמצריכות זמן יקר בשטח, מייצבים ומפנים אותם במהירות האפשרית לבית החולים. המקרים הקשים והדחופים ביותר, שנמצאים בסכנת חיים מיידית, מגיעים לסורוקה, שנמצא במרחק עשר דקות טיסה מהרצועה.
רס"ן פרופ' א' מספר: "אנחנו מאוד משתדלים לא לעשות פעולות מיותרות. מייצבים את המטופל תוך כדי תנועה, עושים רק מה שצריך כדי להציל אותו: נותנים דם, פותחים וריד. פחות אינטובציות (הכנסת צינור הנשמה דרך קנה הנשימה - ש”ר) והנשמות. המסוק הוא לא תחליף לבית חולים. מה שמנחה אותנו הוא להגיע לבית החולים כמה שיותר מהר, על מנת לתת לפצוע את הטיפול המיטבי.
"ההחלטות הכי דרמטיות מתקבלות בדקה הראשונה לטיפול. מה שהחלטת ברגעים האלה יקבע הרבה פעמים האם המטופל יישאר בחיים או ימות. זו אחריות עצומה, ואני חושב שאנחנו עושים את זה בצורה יוצאת דופן. עד שאתה מגיע לבית חולים יש לך שבע-שמונה דקות להכין כל מה שצריך, כי ברגע שהמסוק נוחת אסור לך לעכב את ההגעה שלו לחדר הטראומה אפילו בשנייה".
"יש ימים שאנחנו טסים כמעט בלי הפסקה", אומר פרופ' י', "אתה נוחת בשטח הרצועה, מביא את הפצועים מהר לבית החולים ואז יוצא לעוד קריאה. נוחתים הכי קרוב לפצוע ויוצאים כמה שיותר מהר לבית החולים. הפציעות במלחמה הנוכחית הן לא רק מכלי נשק. יש הרבה רסיסים, חומרי נפץ שהתפוצצו. הצוות יודע שגם אחרי שמת לנו מטופל אנחנו חייבים להמשיך לתפקד. יש עוד פצועים שמחכים בשטח. את הכוח לעשות את זה שוב ושוב אנחנו שואבים מההצלחות".
פרופ' א': "אתה מקבל גופה, ואחרי כמה דקות, כשהוא מקבל ארבע-חמש מנות דם, הוא חוזר לחיים. אין לך מושג כמה כאלה ראינו. אנשים שאמרו שאין שום אפשרות להציל אותם חזרו לחיים והתאוששו. נלחמים עד הרגע האחרון ומעבר לו"
כאלה, למרבה השמחה, לא חסרות. "בשבועות הראשונים של המלחמה הוקפצנו לחלץ שלושה פצועים", מספר פרופ' י'. "אחד מהם, כך דווח לנו, היה במצב יציב, אבל במסוק הוא הידרדר במהירות. התחלנו לתת לו דם ועשינו לו החייאה. הוא סבל מפגיעת ראש ומפגיעות גפיים איומות. הבאנו אותו לסורוקה, שם פתחו את בית החזה שלו כדי לעשות לו עיסוי לב ישיר. הוא עבר סדרת ניתוחים ולאט-לאט חזר להכרה. כשחזרתי מהצבא המשכתי לטפל בו במחלקה. הוא היה אצלנו חודש ואז עבר לשיקום. כשאני מדווח לצוות שלי על מקרה כזה זה עושה להם את היום".
רס"ן ד"ר ל' הצטרף ליחידה לא מזמן, אחרי שירות ארוך כטייס קרב. בחודשים האחרונים הוא בין הרופאים שמתמרנים עם הכוחות הלוחמים בשטח. "אתה חי"רניק לכל דבר", הוא מספר. "כל רופאי היחידה באים ממקצועות הליבה של הרפואה. כולם מנוסים ברפואה רלוונטית לטיפול בפצועים בתנאי מלחמה. העובדה שיש איתם רופאים מאוד מנוסים נותנת המון ביטחון לכוחות הקרקע".
חוויית הטיפול בפצועים בשטח, מספר ל', שונה מאוד מאופן הטיפול בהם במסוקים. "אני מוצא בזה שליחות מטורפת. אתה מגיע לפצועים בתוך שדה הקרב דקות מרגע הפגיעה, לפעמים פחות, חמוש כמו אחרון הלוחמים ביחידה. הרבה פעמים יורים עליך או מסביבך. אם צריך, אתה יורה בחזרה. המהות שלי כרופא היא לא לירות ולחסל מחבלים אלא להגיע לפצוע בכל מחיר, גם כשיורים מעל הראש שלי".
לא שאלת את עצמך מה לעזאזל אתה עושה שם, מתרוצץ עם רובה בין הסמטאות בעזה? בשביל זה למדת רפואה?
"הבן הבכור שלי בן 22. השהות יחד עם הכוחות הקרקעיים, עם חי"רניקים ושריונרים, שרובם בגיל שלו, יוצרת שיתוף ואחווה. עצם זה שכולם יושבים יחד בתוך עזה ועושים כל מה שצריך יחד, לא רק נלחמים או מטפלים בפצועים, יוצרת תחושת אחדות אדירה".
חשוב לכם לסגור מעגל? לדעת מה עלה בגורל הפצוע שטיפלתם בו?
פרופ' י': "חשוב מאוד לקבל פידבק מה קורה. הצוותים של היחידה יודעים שאני מסורוקה. הרבה מאוד שואלים אותי, 'הבאנו פצוע כזה וכזה, מה קורה איתו?' הם צריכים לדעת שכל מה שנעשה, נעשה לטובה. גם כשאחד הפצועים נפטר, חשוב לנו לדעת את זה. זה סוג של סגירת מעגל".
"בזמן הפינוי כולנו חותרים לבצע את המשימה הכי טוב שיש", מספר ד"ר י'. "אחר כך, במנחת, חלק בוכים, חלק מתחבקים. יש הרבה קבלות על העבודה הטובה שאנחנו עושים. יש חיילים שהבאנו אותם במצב אנוש, על סף מוות, וניצלו. אחד החיילים שפינינו ממרכז הרצועה היה במצב של שוק עמוק כתוצאה מאיבוד דם. הבאנו אותו למסוק לבן כמו שלג, עם סטורציה (ריווי חמצן בדם - ש”ר) 38, כשהמדד התקין קרוב ל-100. הרופא שהיה איתי חשב שהוא גמור. פתאום ראינו אותו עושה תנועה קטנה, אמרנו: 'יאללה, עפים עליו'. הכנסנו לו דם דרך חור בעצם, והצלנו את חייו. אמא שלו עדיין בקשר איתנו".
ההצלחות שמחות, הוא אומר, אבל זוכרים בעיקר את מי שלא הצלחנו להציל. "אני זוכר את הפנים שלהם. יש לי רשימה של כל החיילים שפיניתי, מי שרד ומי נהרג. זה לא פשוט. אחרי המשימה כל אחד מחפש את הפצוע שלו, לראות מה קרה איתו. לא תמיד זה נגמר טוב. חלק מתים, אחרים נשארים עם נזק מוחי. עם חלקם אנחנו בקשר עד היום. כבר הוזמנו לחתונות שלהם. לעבור ממדים של הצבא למדים של סורוקה ולפגוש אנשים שחילצת מהגיהינום של חאן-יונס במצב טוב זה פשוט חלום".
הצוות הרפואי בשטח ובמסוק נלחם על חייו של כל פצוע, לא משנה כמה קשה מצבו. "חשוב להעביר את המסר לכולם, כולל חיילים, משפחות, אחים ואחיות ובנות זוג", אומר ד"ר ס’, "בצוות הזה ישנם האנשים הכי מקצועיים בצבא וברפואה. אנחנו מטפלים בפצועים בצורה הכי מקצועית שיש. אם אנחנו מגיעים לשם הם יכולים להיות רגועים – אנחנו נעשה כל מה שצריך כדי להציל את אהובם".
"אנחנו לא מוותרים", אומר פרופ' א', "למרות שבטראומה הגישה המקובלת היא שמי שהוא ללא רוח חיים אחרי טראומה קשה לא עושים עליו החייאה, הרבה פעמים, גם במסוק וגם בבית החולים, אנחנו ממשיכים להילחם על הפצועים האלה, כי הם הילדים שלנו, איך אפשר לוותר עליהם? הם הלכו להגן עלינו ואנחנו נרים ידיים? בחדר הטראומה פותחים חזה ועושים עיסוי לב ישיר כדי להציל אותם. המלחמה על החיים שלהם היא עד הסוף".
המלחמה הרפואית הנואשת וההרואית הזו מחייבת הרבה פעמים שימוש באמצעים לא שגרתיים. "פיתחנו המון שיטות שלא מופיעות בספרות, כי הטיפול הרפואי בשטח מאוד מהיר והפצועים שפעם היו מתים תוך כדי פינוי מגיעים בחיים לבית החולים. היום אני פותח וריד מרכזי עם קטטר מאוד עבה שמאפשר לי לתת מנת דם תוך דקה. אתה מקבל גופה, ואחרי כמה דקות, כשהוא מקבל ארבע-חמש מנות דם, הוא חוזר לחיים. אין לך מושג כמה כאלה ראינו. אנשים שאמרו שאין שום אפשרות להציל אותם חזרו לחיים והתאוששו. נלחמים עד הרגע האחרון ומעבר לו".
כדי להציל את הפצועים האלה, מספר פרופ' א', נדרשת קבלת החלטות מאוד מהירה. "מה שעוזר במצבים האלה זה הרבה ניסיון, שיש לנו, והמקצוע הרפואי שאנחנו עוסקים בו בשגרה. לפעמים יש לך פצוע שהוא יחסית בסדר, ואז תוך שנייה מצבו מידרדר, ואתה צריך לקבל אלף החלטות שיצילו אותו".
מה קורה עם הפצועים עצמם בתהליך הזה? יוצא לך לדבר איתם בלחץ כזה? להרגיע? להסביר להם מה עומד לקרות איתם?
"לרוב מה שמעניין אותם באותו הרגע זה מה קורה עם החברים שלהם. ברעש של המסוק, עם הקסדות, אתה צועק להם: 'הכל בסדר, אתה תחיה. עוד חמש דקות אנחנו בבית חולים'. להרגיע אותם זה נורא חשוב, ואנחנו עושים את זה. גם בבית החולים, כל מי שבהכרה דבר ראשון שמבקשים ממנו אחרי השם שלו זה את מספר הטלפון של הוריו או של אשתו. נותנים לו דקה לפני שמנשימים אותו להחליף כמה מילים עם המשפחה ולהסביר להם מה קרה.
"החיילים האלה, ששורדים את הפציעה, הרבה פעמים מפתחים פוסט-טראומה. אני משוכנע שהדקות האלה שאתה משקיע בלהרגיע אותם ולומר להם, 'הכל בסדר, אנחנו נציל אותך ותחזור להיות כמו שהיית לפני הפציעה', הן קריטיות כדי למנוע את זה".
רס"ן ד"ר ל' על מאורעות 7/10: "זה היה סרט שאתה לא מדמיין אותו ולא יכול להתכונן אליו מחשבתית. כטייס, אתה אוהב להכין לעצמך תוכניות מגירה לכל בלת”ם שלא יהיה. האירוע הזה היה מחוץ לכל המגירות. הוא שבר את הארון"
ומה קורה כשאתה כרופא כבר יודע שמה שאתה מבטיח לו לא יקרה?
"אני משקר. מעבר לזה שיש סיכוי טוב שהוא אפילו לא יזכור מה היה שם כי הוא תחת השפעת תרופות נגד כאבים ולפעמים תרופות הרדמה, אני מאמין שהשקר הזה הוא לטובה".
"לא תמיד הפינוי הוא טרגי", אומר ד"ר י'. "לפעמים יש בו גם רגעים קסומים, קומיים אפילו. היה לנו חייל בודד מארה"ב שנגנב מזה שבאו לחלץ אותו במסוק. הוא בהה מהחלון בשוק מזה שהוא נמצא בבלק-הוק. באמצע הטיסה הוא הוציא מחברת מהכיס והתחיל לתעד את הפינוי. לוחם אחר גילגל סיגריה במסוק".
סיפורי הצלחה, חלקם ניסים של ממש, לא חסרים כאן. "אחד הפצועים הגיע אלינו בלי רוח חיים", מספר פרופ' א', "לפי צבע העור שלו ראינו מיד שהוא מת או נמצא בשוק מאוד עמוק. אנחנו מתחילים עליו החייאה, הוא נושם נשימות אגונליות, כלומר נמצא במצב סופני. התחלנו להנשים אותו, ובו-זמנית נותנים לו דם בשני ורידים. תוך מספר דקות הוא לא נושם בכלל. אנחנו מתחילים לצנרר אותו, ופתאום הוא פוקח עיניים ומתחיל לנשום. לבית החולים הוא הגיע במצב יציב יחסית, נושם בעזרת מסכה בלבד. ראיתי הרבה דברים מופלאים בעבודתי כרופא, דבר כזה מהמם לא ראיתי. היו עוד מקרים כאלה מאוד מוזרים שאתה, עם כל הניסיון המקצועי שלך, אומר: לא יכול להיות שזה קרה".
סא"ל א’: "עושים הכל בשביל כל פצוע, עד שבאמת אי-אפשר יותר. עד שתגיע לרגע שבו אתה קובע מוות. אנחנו לא מוותרים גם כשמי שנכנס למסוק או מוטל על הקרקע מת. החיילים האלה הם בגיל של הילדים שלי. אני לא יכול לראות את עצמי מוותר על ילד כזה. מהצד מישהו יגיד לנו, 'למה עשיתם את כל זה? הרי אין סיכוי להציל אותו', אבל ראינו פצועים שחשבנו שאין שום סיכוי להציל אותם, והם התאוששו".
וכשזה לא מצליח?
"זה כואב רצח. כאב אמיתי, מבפנים. לראות אחרי זה בתקשורת תמונה של מישהו שפיניתי ולא שרד זה מאוד קשה. המשימה שלנו היא שיחיו. גם כשהאשמה לא בך ואתה יודע שלא נכשלת, זו תחושת אכזבה נוראה".
בבוקר 7 באוקטובר, כשעוד לא היה ברור מי נגד מי ומה בדיוק מתרחש בדרום, הוקפצו לוחמי היחידה לסייע בפינוי נפגעים מהעוטף. חלקם הגיעו ישר מבית החולים, שבו התייצבו מיד עם תחילת האזעקות.
רק כשהיו בשמיים, גילו את גודל הזוועה. רס"ן ד"ר ל' התחיל מילואי שגרה ביחידה יומיים קודם לכן. כשהטילים התחילו לעוף, בשש וחצי בבוקר, היה בתורנות בבסיס. "חצי שעה אחרי זה כבר היינו באוויר, ולפני שמונה בבוקר כבר התחלנו לפנות נפגעים מהעוטף. היינו ביסעור הראשון שהגיע לשטח".
מה ראית מלמעלה?
"בצד שהסתובבנו בו השמיים היו שקטים ורגועים, אבל מה שעל הקרקע לא נראה ככה. כטייס קרב חייתי הרבה שנים עם אוזניות. בחיים שלי, ביום הכי מורכב, לא שמעתי מהומה כזו".
שם, מספר ל', התחילו 30 שעות מטורפות, בלי הפסקה, של פינויים. "פינינו את הפצועים, נחתנו, לקחנו ציוד רפואי חדש, תידלקנו והמראנו שוב. ככה שוב ושוב ושוב. לא היה לנו זמן לגשת לשירותים או לאכול משהו נורמלי. כמובן שלא ישנו.
"זה היה סרט שאתה לא מדמיין אותו ולא יכול להתכונן אליו מחשבתית. כטייס, אתה אוהב להכין לעצמך תוכניות מגירה לכל בלת”ם שלא יהיה. האירוע הזה היה מחוץ לכל המגירות. הוא שבר את הארון".
איך ידעתם לאן לטוס?
"לקח לנו זמן להבין מה קורה. ביסעור אין טלוויזיה, לא קיבלנו מידע מהימן מבחוץ. הקשר היה מאוד עמוס. בנינו את התמונה לבד, בעצמנו, לאורך היום. הפצועים הראשונים הגיעו דרך גוגל Maps, דרך חברים וכוחות על הקרקע ששלחו לי מיקומים. בפינוי הראשון אמרו לנו: 'קחו את הפצוע ותמריאו כי יש פה המון מחבלים בסביבה, יירו עליכם'. ככה נפתח היום הזה. נחתנו בשדה בעוטף, ירדנו להביא פצועים, קיבלנו פצועים קשים מאוד והסתערנו עליהם. ככה שוב ושוב. לאט-לאט הבנו שאנחנו באירוע שבאמת לא דומה לשום דבר אחר.
"בצהריים נשלחנו למוצב של גולני, שהיו בו עשרות פצועים קשה. היסעור המריא ברגע שיצאנו ממנו, כי ירו עליו. התארגנו ליציאה עם הפצועים, אבל המסוק לא היה יכול לחזור בגלל חילופי האש. מגיעים לאחר הצהריים המאוחרים. אין שום הבנה איך יוצאים משם. בשלב מסוים גייסנו אפאצ'י, שירה על המחבלים מהשמיים בזמן שאנחנו העמסנו המון-המון אנשים על המסוק הקטן וטסנו משם. אחרי שהורדנו אותם בסורוקה חזרנו לשטח, להמשיך לפנות פצועים. בתוך הכאוס הענק של היום הזה, חדר ההלם בסורוקה היה כמו להיכנס הביתה אחרי יום קשה. אתה יודע שהבאת את הפצוע למקום הנכון".
בניגוד למסדרונות בית החולים, שם מנהל המחלקה הוא אלוהים והרופאים הבכירים הם סגניו, כאן, ב-669, כולם שווים. העבודה המשותפת, תחת אש, במטרה אחת ויחידה – להציל את חיי החיילים שלנו, הופכת את הרופאים ואת הלוחמים האחרים של היחידה לגוף אחד.
כך למשל ד”ר י', הצעיר והזוטר בחבורה, שהתקבל להתמחות לפני פחות משנה, שבוע בלבד לפני שפרצה המלחמה, מצא עצמו עובד שכם אל שכם, בלי דיסטנס, עם מנהל המחלקה שלו. "כל הרופאים הבכירים בסורוקה הם חברים שלי מהיחידה. לפעמים אנשים מהצד לא יודעים איך לאכול את זה. אנחנו כל הזמן מתחבקים במסדרונות ונותנים צ'פחות. הפרופ' הוא טיפוס מיוחד. על פניו יש לו חזות קשוחה, אבל מבפנים הוא הכי מתוק שיש. ב-7 באוקטובר, בשתיים בלילה, פגשתי אותו בבסיס במרכז הארץ. היה לו סנדוויץ' ביד. הוא שאל אותי: 'רוצה ביס?’ הוא היה אחרי פינוי של עשרות פצועים קשה, ובעצמו היה זקוק לחיבוק. באחד הימים הלכתי לישון וכשקמתי מצאתי עוגיות שהניח לי ליד המיטה עם פתק 'תשמור על עצמך'”.
5 צפייה בגלריה
“אנחנו כל הזמן מתחבקים במסדרונות ונותנים צ'פחות". הרופאים במדי בית החולים סורוקה | צילום: גדי קבלו
האהבה, מתברר, הדדית. "הוא איש מדהים. אני מכיר אותו מאז שנכנסתי ליחידה", מספר מנהל המחלקה על המתמחה הצעיר שלו, "אני גאה שהוא התחיל התמחות אצלי. להיות המנהל שלו זה כבוד".
העבודה האינטנסיבית בשנה האחרונה יצרה ביניהם קשר קרוב מאוד, כמעט משפחתי. "בסוף, אנחנו מי שאנחנו בגלל שהיחידה הפכה אותנו לכאלה", אומר רס"מ י', "אני בן אדם אחר לגמרי מאז שהצטרפתי ל-669. כל אחד כאן יותר טוב מהשני. מלח הארץ זו לא מילה. אנשים עם נתינה פסיכית, עד המוות. אף אחד לא שואל שאלות, אף אחד לא חושב פעמיים. כולנו מכורים למשימה ולעשייה. הסיכוי להיות חלק מהחבורה הזו הוא סופר-נמוך. היחידה סופר-קטנה ואינטימית, כולנו מרגישים בני-מזל שאנחנו חלק ממנה".
הרעות, מספרים כולם, היא אולי החלק המשמעותי ביותר בשירות שלהם, אחרי המשימה עצמה, כמובן. לכן, למרות הסכנה המתמדת, איש מהם לא התכונן להגיש עזרה רפואית דחופה לחברים למקצוע וליחידה.
ד"ר ס’, המבוגר בחבורה, סב לנכדה קטנה שנולדה במלחמה, נפצע גם הוא בעת שפינה פצועים מהרצועה. "זו הייתה הזנקה שנייה לאותו יום", הוא מספר. "האירוע השני היה מאוד מורכב וקשה, עם הרוגים ופצועים אנוש. אחרי הערכה ראשונית אני לקחתי את הפצוע הכי קשה, שנפגע מפיצוץ והיה מחוסר הכרה. דווקא במנחת בסורוקה, כשהורדנו אותו ורצנו להביא אותו כמה שיותר מהר לחדר טראומה, פתאום החלקתי על הדשא ונפלתי. קמתי ושוב נפלתי. הרגשתי שאין לי שליטה על הרגל. אמרתי לחבר’ה: 'רוצו, אני אסתדר'. העבירו אותי לחדר טראומה, ושם אני שוב קם ונופל. רק אז הבנתי שקרה משהו".
אבל הסיפור היבש הזה לא מתאר את התמונה במלואה. ד"ר י', שהיה שם איתו, מספר: "ס’ קרע את שריר הירך, זה כאבי תופת. הוא צעק מכאבים, יותר חזק ממה שהמסוק מרעיש, אבל סירב בתוקף שנטפל בו. הוא אמר: 'חבר'ה, אל תיגעו בי. טפלו בלוחמים'".
למרות המשימה הענקית והקדושה שלהם, לחיים הכפולים שהם מנהלים בשנה האחרונה, עבודה תובענית בבית החולים וביחידה, מודים כולם, יש מחיר לא קל. רובם עדיין במילואים, מחלקים את הזמן בין היחידה לבית החולים.
"רוב הפינויים הם לסורוקה, בגלל הקרבה הגיאוגרפית", מספר ד"ר י'. "זה הבית השני שלי. אחרי שעות קשות בשטח, אתה נכנס לחדר טראומה וכל החברים מקבלים אותך בחיוך ובחיבוק. אתה מקבל בוסט של אהבה ויש לך מלא כוח להמשיך. ועדיין, המרחק מהמשפחה קשה. הכי קשה היה להיפרד מאשתי, שהייתה בטרימסטר האחרון להיריון ב-7 באוקטובר. עזבתי אותה לבד בבית כשהאזעקות לא מפסיקות ויש שמועות שמחבלים פושטים על באר-שבע. היא כבר התחילה לארגן לי את התיק כשצילצלתי אליה מבית החולים ואמרתי לה שאני נוסע ליחידה".
שלושה חודשים אחר כך נולדה לי' בת בכורה. הוא קיבל חופשה קצרה מהיחידה וחזר לצבא מיד בסיומה. "אם קודם היה קשה לעזוב את הבית, אחרי הלידה שלה זה נהיה קשה פי כמה. הרגשתי שאני נוטש את אשתי ואותה. בתוך המוות שראינו מסביב, הבת שלי היא אושר ענק. היא מצילה את המצב. אני אבא מבורך מאוד".
"השבועות האלה בלחימה הם שבועות עצימים. לך ולמשפחה", אומר ל', "יש לי מעל 250 ימי מילואים השנה. אשתי כבר שאלה כמה פעמים מתי זה ייגמר. היא לא תיארה לעצמה שזה מה שאעשה בגיל 50. אבל זה אני, וברור לי שיש מהות אחת למה שאני עושה. בגלל זה הצטרפתי ליחידה, להציל חיים. יש בזה משמעות אדירה. בכל דקה ביום, אם יצטרכו אותי אני אורז דברים ויוצא אליהם. שם המקום שלי".
לא חשבת לעצור? להגיד, "תרמתי מספיק, עכשיו שיתרמו אחרים"?
"אני לא אומר די, בטח לא עכשיו. אין שום דילמה".
"המחשבה לעזוב לא עוברת לי בראש", אומר פרופ' י’. "אנחנו רופאים, אבל אנחנו לוחמים בדיוק באותה מידה כמו החברים שלנו שנמצאים איתנו במסוק. למרות הפרש הגילים והרקעים השונים, אנחנו קבוצה, כמו אצבעות של כף יד אחת. אי-אפשר לתת אגרוף אם חסרה אצבע".
גם ד"ר ס’, שעדיין נמצא בשיקום מהפציעה, סופר את הימים עד שיוכל להציל שוב חיים באוויר. "אני מת כבר לחזור ליחידה", הוא מצהיר, "רק אל תגלי לאשתי".
