מאז שהתאלמנה במהלך מלחמת חרבות ברזל, אי-אפשר לפספס את הדס לוינשטרן. היא מופיעה ומתראיינת כמעט בכל מדיה אפשרית, לרבות טיקטוק, קולחת, רהוטה ובעלת הומור עצמי. בסדרת סרטונים מבוימת שהעלתה בפייסבוק היא מקלילה סיטואציות חיים מעצבנות – רכב שהתקלקל, ילד שהתעורר בבוקר ולא רוצה לקום – רגעים המשקפים את קשיי ההתמודדות שלה מול המציאות החדשה שנכפתה עליה מיום שהתאלמנה.
בואי נדבר על הצורך שלך "לפתוח הכול" מול כל העולם.
"כבר בזמן הקורונה העברתי הרצאות בזום ואחר כך בפני קהלים רחבים. המסרים הם: כוח, חוסן, בחירה, אמונה, מסוגלות, שותפות. אלה אבני יסוד שהבנתי שאני מצליחה להעביר, רעיונות מאוד עמוקים ועתיקים, אבל בשפה קלילה. את היכולת הזו ניתבתי גם לשיקוף חיי וחיי ילדיי בבית שכבר אין בו אבא, אבל גרים בו אמא (41) ושישה ילדים: רות (שנה ו-8), עמיחי (5.5), יסכה (7.5), מיכל (10), בניה (11.5), איתן (13). צפו:
אבל החשיפה באה גם או בעיקר ממקום אחר. פגיע. שאת מצליחה קצת לטשטש.
"נכון. המניע העיקרי הוא תכלס אגואיסטי, כי החשיפה היא טיפול עבורי, היא מאפשרת לי לראות את עצמי ואת ההתמודדות שלי ממרחק, מהצד, והתוצאה היא תרפויטית. ומתוך כבוד גדול לשכול בציבוריות הישראלית, אני מרשה לעצמי להיות עוד קול. אני לא מייצגת אלא את עצמי ואת עוצמת האמונה שבי, ולא מטיפה לאף אחת איך להתמודד. אני רק אחד המודלים. מדבר אליכן – תיקחו. לא מדבר – זפזפו אותי. תקראו לי אושיית רשת אם דחוף לכם, אבל גם דוגמנית חיים".
ב-13 בדצמבר 2023 בעלה, לוחם שריון רס"מ (מיל') אלישע לוינשטרן מגדוד 8104, נפל בקרב ברצועת עזה מפגיעת טיל נ"ט בטנק שבו היה.
"זה היה בנר שביעי של חנוכה כשהתבשרתי, בשעה 18:30, כאשר כל המשפחה שלי אצלנו בבית בחריש. הוריי, אחותי ומשפחתה. ילדים שמחים, אווירה נהדרת. אחרי שהדלקנו ודקה לפני שהתיישבנו לאכול ארוחת ערב, נשמע צלצול בדלת. מולי המבשרים. שלושה אנשי צבא שרק מלראות אותם בפתח הבית שלך, את ישר מבינה. ואני עוד התמקחתי איתם. 'בבקשה', אמרתי לשלושתם, 'תגידו לי שהוא נפצע!' וכשהקריאו את נוסח הבשורה היבש התחלתי לצעוק 'לא, לא, לא!' והרגשתי כמו מי שחוטף בוקס לפנים והוא מטושטש. הראייה שלו עכורה, היציבה שלו מתערערת, העמידה קרובה לקריסה ובתוך שניות הבנתי שזה המאני טיים שלי ושאני חייבת להיאסף. אלה היו הרגעים האיומים של להיות או לחדול, והרבה בזכות הילדים שגררו אותי למטלות שגרה, התגבשתי".
למחרת התקיימה ההלוויה של אלישע, ואת נוסעת עם הילדים לזהות אותו במחנה שורה ובדרך גם מתראיינת ומאחלת חג שמח.
"היה חשוב לי מאוד לראות אותו לבד. כשרק שנינו נוכחים במעמד. כשיצאתי מהחדר והוא שוב כוסה בתכריכים, איפשרתי לילדים להיפרד מאבא שלהם. הם התקרבו לגופה שלו, ומבעד לתכריכים ליטפו את הפנים הטובות שלו ואמרו: זה האף של אבא. כאן הפה. אולי כשיגדלו יתלוננו בפני הפסיכולוג שלהם איזו אמא משוגעת יש להם, אבל לי זה מרגיש נכון לא להסתיר כלום מהילדים".
לתפיסתך האבל של עם ישראל גדול מהצער הפרטי שלך?
"המחבלים לא רצחו את אלישע האדם שלא הכירו. הם רצחו אותו כחלק מכוונתם לפגוע בעם ישראל, וכבר בדרך להלוויה היה בי את צידוק הדין המוחלט. בהספד שנשאתי אמרתי בקול ברור ובביטחון מוחלט: 'אלוהים נתן. אלוהים לקח. יהי שם ה' מבורך'".
אמרו לך בפנים שהתחרפנת? במקום לזעוק למה אלישע נהרג, את מודה לאלוהים?
"ברור. לאף אחד לא היה קל לעכל את ההתמודדות האחרת שלי עם מותו של בעלי. אמרו לי 'את מדחיקה. את מרחיקה. חכי עוד יתפוצץ לך בפרצוף'. זה קצת הצליח לערער אותי, וכמי שחובבת טיפולים עד מכורה לז'אנר, שאלתי חברים שלי מתחום הטיפול: תגידו, יש מצב שהשתגעתי? מה שאני אומרת לעצמי, לילדים שלי הוא פייק? אבל הבנתי שזו אני, שזו הדרך שלי ושזו האמת שלי. עשרה חודשים לקח לעו"סית של משרד הביטחון שמלווה אותנו להגיד לי: 'עכשיו אני מתחילה להאמין לך שאת אמיתית'".
מתה לחיות
כבר בילדותה החילונית בנתניה, ילדת הים הדס הלכה רק עם האמת שלה. "את העתיד שלי ראיתי כמי שמשפיעה על החברה מהמקום שהוא אני: אידיאליסטית מרדנית ולוחמנית. חשוב היה לי כבר אז לשאול, לחקור ולהעריך את הדרך ולא את התוצאה". לאחר שש שנים בצבא במשאבי אנוש והדרכה ב-8200, השתחררה בדרגת סרן.
חילונית דעתנית שפתאום מגלה את האור וחוזרת בתשובה?
"לא הייתי במצוקה לא חיפשתי עוגן בדת. מה שקרה הוא בנאלי יותר וניסי באותה מידה. הימים היו טרום-כנס הרצליה. ככל שמאלנית/אשכנזייה בת לאבא יוצא קיבוץ, תמכתי בהתנתקות. עד שבשיחת אקראי עם קצין מסורתי הבנתי שיש גם מציאות אחרת. התחלתי להתעניין בה. כדרכי שאלתי המון שאלות, וכל תהליך החזרה שלי בתשובה היה פקפוק אחד גדול. הקצין הפגיש אותי עם הרב חיים דרוקמן ז"ל, שהפך למורה שלי. להוריי ולמעגלי משפחה קרובים ורחוקים היה קשה מאוד לעכל את המהלך. מסכנים ההורים שלי, מה שהם חטפו בגללי. לו הייתי מכריזה שאני לסבית או עוברת לחיות באשרם במזרח היה קל יותר לקבל מאשר חזרה בתשובה".
את מרצה מבוקשת. מתחזקת פודקאסט מצליח וסדרת מצבים "מתה לחיות". כשכבות המצלמות את גם בוכה?
"אני בוכה מלא. אין יום שאני לא בוכה, ואתמול כשצוינה שנה לטבח, זה היה עבורי יום השואה". הפתיחות והכנות המופלגות של הדס כובשות. שוכנים בה, זה לצד זה, כאב גדול וכוחות חיים כמעט פראיים. אהבה אין-סופית לאיש שלה, ש"שאהב אותה כמו שאף אחד לא", לצד הבחירה שלא להפוך את הבית למצבה והוא שוקק חיים וכביסות וילדים שצועקים. חיים שאחרי המוות.
פורסם לראשונה: 00:00, 23.10.24
