האם גם אתם מרגישים שמאז מתקפת הביפרים שהוכתרה כהצלחה כבירה, החיסול של נסראללה, ואז של המחליף שלו והמחליף של המחליף שלו – הפכנו, איך להגיד את זה בלי להישמע מוזר, מכורים לחיסולים? אחר כך סינוואר ועכשיו ההישגים חסרי התקדים של התקיפות באיראן הפכו אותנו מכורים לאקשן? ד"ר שירה סובול, מומחית ומרצה להתמכרויות מאוניברסיטת בר-אילן, טוענת שזה אכן כך: האדרנלין הופך לסם הלאומי החדש.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
"מאז 7 באוקטובר חווינו המון השפלה, פחד, תחושת סכנה קיומית, והנה פתאום מגיע רצף של פעולות מוצלחות, של חיסולים, שמעלה אותנו על גל של אופוריה, מחזיר את האמון, אולי את הגאווה הלאומית, את תחושת המסוגלות, עד שבתת-מודע אנחנו אפילו כבר מחכים לחיסול הבא", היא מסבירה.
מה אנחנו חווים מבחינה פיזיולוגית?
"בהתמכרות לאקשן ולחיסולים, כמו בכל התמכרות, יש מנגנון שגורם למוח לשחרר כמויות גדולות של דופמין, שהוא נוירוטרנסמיטר שאחראי על תחושות עונג, סיפוק, מסוגלות ואפילו מוטיבציה. באופן טבעי אנחנו רוצים עוד ועוד מהתחושות האלה. כמו מכורים אנחנו מחפשים את ההיי הבא. הבעיה היא שזה יוצר מצבים שבהם קשה לנו כבר להתרגש מדברים "רגילים", המוח הופך רעב לגירויים חזקים, ואנחנו גם שוכחים את המטרות השגרתיות שלנו, כמו למשל החזון של שלום, החזרת החטופים וכדומה. כל אלה טובעים בערפל של ניצחונות מהירים ובצורך במנות גדולות מהם. כבר לא מתרגשים מחיסול אחד של מפקד זוטר".
ההסבר לכך הוא שברמה הלאומית יש משהו בחיסולים האלה שמייצר אשליה של אמון מחדש במדינה, בצבא, במודיעין, תחושה מחודשת של אחווה, גאווה לאומית ותחושת היי. אבל כמו בכל התמכרות, מדובר בתחושות מדומות. כאשר השפעת החומרים תפוג, נגלה שהוטחנו בחזרה לקרקע המציאות, אומרת סובול.
וכמו בכל התמכרות, יש לצפות לגרף עולה של תלות, כיוון שמה שהספיק לנו בנקודה מסוימת כבר לא יספיק בהמשך. "ולכן, אחרי כל חיסול של דמות בכירה המוח רוצה עוד חיסול של דמות עוד יותר בכירה, ועוד מבצע ועוד הצלחה, ופעולות יותר נועזות", היא אומרת.
מה שאת מתארת עצוב מאוד.
"נכון. גם כי מכאן לא יבוא הריפוי למצב שבו אנחנו נמצאים, וגם מפני שזו ספירלה מסוכנת. כמומחית להתמכרויות אני מרגישה שאנחנו חיים במצב של מאניה-דיפרסיה לאומית. אנו נעים בין רגעי שיא של אופוריה אחרי חיסול מוצלח, ובין חיסול לחיסול אנחנו בקריז של אי-שקט. ההיי מהחיסולים לא מחזיק הרבה זמן, ולכן אנחנו מחפשים שוב את הפיק הבא, אירוע דרמטי שישחרר את הדופמין".
כמו למשל שחרור החטופים?
"מסכימה מאוד. וכיוון שנגעת בנקודה הכואבת הזו, אני אסביר שההתמכרות לאקשן גם משמשת כמנגנון להדחקת רגשות כואבים, ממש כמו כשמשתמשים בסמים כדי לא להרגיש. אנחנו תשושים נפשית, חיים על הקצה, וככל שעובר הזמן ועסקת החטופים תקועה, ככל שיש עוד הודעות על חיילים שנופלים, על פצועים, על פיגועים, אנחנו יותר ויותר מרגישים את ההשפעה של התשישות הזו. כדי להרגיש טוב אנחנו מחפשים פתרונות שטחיים. חיסולים הם פתרון כזה, אבל כמובן אין בהם שום דבר שעוזר לנו לאורך זמן".
כמו פחמימות ריקות.
"בדיוק. אהבתי את הדימוי. כשקשה, כשאי-אפשר להכיל, כשמתפרקים, מחפשים את הפתרון המהיר והקל שישכיח את ההתמודדות המעמיקה והמורכבת עם הבעיות. החיסולים לא פותרים לנו לא את בעיית החטופים ולא את השאלה של מה יהיה אחרי המלחמה, אבל לאנשים כבר אין כוח לחשוב מורכב".
וגם, היא אומרת, ההתמקדות בחיסולים נותנת לנו אשליה נוספת של ביחד: "שמעת את מי חיסלו, שמעת כמה אנחנו גדולים, איך הצלחנו". אבל זה לא באמת מאחה את הקרע הגדול שאנחנו חווים. הטיפול, היא מסבירה, צריך להיות עם הרבה יותר עומקים והכלה כדי להשיג ריפוי אמיתי ושיקום של האמון.
דבר מעניין נוסף שד"ר סובול מתארת זו הקבלה של המצב שלנו כאומה וכיחידים מאז 7 באוקטובר לתיאוריית שלבי עיבוד האבל של ד"ר קובלר-רוס. "בהתחלה היינו בהלם והכחשה, 'לא יכול להיות שקורה לנו דבר כזה, שמישהו יעיר אותי מהסיוט'. אחרי זה היינו בתחושת האשמה עצמית, וממנה החברה שלנו עברה לשלב של כעס פנימי וכעס חיצוני. אז האחדות הראשונית שהייתה בהתחלה התחלפה בקיטוב פנימי עמוק. עכשיו אנחנו בשלב שידוע כ'מיקוח', וזה בא לידי ביטוי בהתמכרות לנקמה. הזעם שהיה קודם מופנה גם פנימה מתועל עכשיו בעיקר החוצה. אני מרגישה שעוד לא הגענו לשלב של הדיכאון ועיבוד הכאב, ובטח לא לשלב של האיחוי. שלב עיבוד הכאב הוא שלב קריטי כדי להגיע לאיחוי אמיתי", היא אומרת.
אז מה הפתרון שאת מציעה? איך מפסיקים את ההתמכרות הזו ומגיעים לאיחוי, לריפוי?
"אנחנו צריכים לעבור משפה דיכוטומית של שחור-לבן לראייה יותר מורכבת של המציאות כדי לעבד באופן נכון את הטראומה שאנחנו עוברים כחברה. למשל, לשנות את הפוקוס מניצחונות מיידיים לתהליכים ארוכי טווח שיבנו את החוסן הלאומי שלנו מחדש. להתייחס לקרע, לפילוג בעם, ולהחליף אותם באחדות ובקהילתיות. לשאול את עצמנו איך לעבד את משבר האמון שיש לנו עם המדינה. אנחנו צריכים להתמודד עם הסטרס ועם אובדן הביטחון של כולנו, להבין שאין נרטיב פשטני של ניצחון או הפסד, אלא להכיר בכך שעברנו טראומה ואנחנו צריכים לעשות עבודה תהליכית אישית וקולקטיבית כדי לעבד אותה".
2 צפייה בגלריה
ד"ר שירה סובול. "אנחנו צריכים להתמודד עם הסטרס ועם אובדן הביטחון של כולנו"
(צילום: יובל חן)
וכשיגיע הדיכאון?
"אז באמת תהיה פניות לחוש את הכאב במלואו ואז אפשר יהיה להתחיל בתהליך של איחוי אמיתי. הבעיה היא שצריך לעשות המון כדי לשקם את המערך הרפואי של בריאות הנפש במדינה. לקולגות שלי ולי אין בכלל מקום לקבל מטופלים בשעה שאנשים בטראומה, ואנחנו עוד לא עברנו את הפוסט-טראומה".
מה מצפה לנו בפוסט-טראומה?
"אנחנו עדיין בשלב ההלם וממדי המצוקות ילכו ויגדלו. אנחנו צריכים להיערך לזה שיהיו עוד מצוקות, עוד כאבים, עוד התמכרויות. אנחנו כבר רואים עלייה מאוד קשה בשיעורי ההתמכרויות".
למה אנשים מתמכרים?
להכל. לחומרים, להתנהגויות, לאכילה רגשית. זה קיים כמובן אצל מי שנחשפו ישירות לטראומה, אבל גם במעגלים הרחבים יותר. ועוד לא נגענו בנוער, שהוא אוכלוסייה מועדת יותר להתמכרות באופן כללי, ובטח עכשיו".
מה עוזר לנו להחלים מטראומה?
"האמת היא שאצל רובנו החלמה מטראומה היא בסוף טבעית. אבל יש כמובן גם מי שנשארים עם הפרעה תפקודית קלה ויש מי שמפתחים פוסט-טראומה. ההחלמה הטבעית תלויה בחוסן שלנו, ופה הבעיה – כיוון שכאשר אנחנו מתמכרים לחומרים או למצבים, זה פוגע בחוסן שלנו".
