"הקושי המרכזי היה ללמוד ללכת מחדש", מספרת אגם מודחי (21), לוחמת מג"ב שנפצעה בפעילות מבצעית ברמאללה, "אבל למדתי על עצמי הרבה דברים: שאני חזקה. שאין דבר שאני לא אצליח לעשות. היום אני כבר הולכת". בפרויקט מיוחד, אחרי יותר משנה של אש, אנחנו חוזרים אל הפצועים שלא מוותרים. ההתמודדות והשיקום שלהם ושל רבים אחרים מספקים השראה למדינה שלמה.
6 צפייה בגלריה
"קשה לאבד את השליטה על הגוף שלך". לוחמת מג"ב אגם מודחי שנפצעה ברמאללה
(צילום: קובי קואנקס)
נתוני צה"ל מעלים ש-5,087 חיילים נפצעו במלחמה מאז 7 באוקטובר, מהם 758 במצב קשה. מנתוני אגף השיקום במשרד הביטחון, שכוללים גם שוטרים, לוחמי שב"כ וכיתות הכוננות עולה כי יותר מ-10,000 אנשי כוחות הביטחון נפצעו במלחמה, וההערכות הן שעד סוף השנה יגיע המספר ל-14 אלף. מאחורי המספרים והסטטיסטיקה יש פנים ושמות. אלו שלושה מהם: אגם מודחי, גיא עצמון וגלעד כהן ממשיכים להתמודד בדרך חזרה לחיים. זה סיפורם.
אגם מודחי (21) מהרצליה
לפני הפציעה: "חייתי חיים די רגילים. אהבתי מאוד לרקוד. רקדתי שנים בלהקה ועבדתי בסופרמרקט. אהבתי את הים ולצאת עם חברים. ידעתי שאני רוצה להיות לוחמת, ובמיוחד במג"ב. כשהתקבלתי, זה היה רגע מטורף. ממש בכיתי מאושר. התגייסתי במארס 2022. שירתי שנה בחברון ואז עברתי לרמאללה. בחברון נהניתי מכל רגע, למרות שזו הייתה עבודה קשה.
6 צפייה בגלריה
"לצערי אני לא חוזרת לצבא. היום אני משלימה עם זה". אגם מודחי במדי משמר הגבול לפני הפציעה
(צילום: אלבום פרטי)
הפציעה והפינוי: "יצאנו לפעילות מעצר במחנה פליטים ברמאללה ביום ראשון בלילה, 4 במארס. בשבע בבוקר אמרו לנו להגיע לנקודה אחרת, שבה היינו צריכים לצאת מהרכבים. היה ירי ראשון, ואז שקט. לאחר מכן התחיל ירי מסיבי. הסתבר בדיעבד שהיו שם ארבעה מחבלים. אחד מהם ירה לעברי וקיבלתי את הכדור ברגל שמאל. הרגשתי כאב חם בכל הגוף ואז התחיל לרדת דם. הרגל התקפלה ולא יכולתי לדרוך עליה. אמרתי למפקד שלי שירו בי. אחד הקצינים לקח אותי לרכב אחר שהיה שם ושמו לי חוסם עורקים. פינו אותי משם לנקודת מפגש, ושם חיכה לי אמבולנס. בהמשך פוניתי לשערי צדק. לאורך כל הדרך הייתי רגועה לחלוטין, בהכרה ודי בשליטה. השאלה הראשונה ששאלתי את הקצין בזמן הפינוי היא, 'מתי אני חוזרת?' והשאלה השנייה הייתה האם יכרתו לי את הרגל. היה לי ברור שאני אחיה ושזו רק הרגל".
אגם מודחי: "הקושי המרכזי היה ללמוד הכול מחדש, ולדעת איך להיעזר באנשים כדי להתקלח או לרדת מהמיטה. קשה לאבד את השליטה על הגוף שלך. תמיד יש את התקווה שהמצב ישתפר אבל לפעמים אין כבר כוח. מי שמחזיק אותי במקומות האלה הם המשפחה והחברים, גם מהצבא, שממש שמרו עליי והיו איתי כל הזמן"
השיקום: "התרסקה לי העצם ברגל והיא לא תחזור לעצמה. היה לי גם שבר פתוח, שמתאחה לאט-לאט. עשו לי ניתוח באותו יום ואחרי שלושה ימים עשו לי קיבוע ברגל. משם העבירו אותי לשיקום באיכילוב. לא יכולתי לדרך על הרגל במשך חודשיים וחצי, והייתי בשיקום חצי שנה. עכשיו אני בשיקום יום וכבר הולכת על הרגליים. הקושי המרכזי היה ללמוד הכול מחדש, ולדעת איך להיעזר באנשים כדי להתקלח או לרדת מהמיטה. קשה לאבד את השליטה על הגוף שלך. תמיד יש את התקווה שהמצב ישתפר אבל לפעמים אין כבר כוח. מי שמחזיק אותי במקומות האלה הם המשפחה והחברים, גם מהצבא, שממש שמרו עליי והיו איתי כל הזמן".
השגרה: "לקום בבוקר, ללכת לשיקום יום ולטיפולים. בפעם הראשונה שהלכתי לים זה היה עם שני קביים וחברים שהחזיקו אותי. היום אני עושה כמעט כל דבר. אני מקווה בשלב כלשהו לא אהיה יותר עם קב, אתחיל לרוץ ולעשות ספורט".
מה איבדתי בדרך: "כל הזמן חשבתי שאם לא אחזור לצבא זה יהיה כישלון, ולצערי אני לא חוזרת לצבא. היום אני משלימה עם זה. רציתי לחזור כדי להוכיח לעצמי שהפציעה לא עצרה אותי. לקח לי זמן אבל קיבלתי את זה והחלטתי שאצליח בדברים אחרים וביעדים חדשים שהצבתי לעצמי".
הניצחון שלי: "למדתי על עצמי הרבה דברים: שאני חזקה. שאין דבר שאני לא אצליח לעשות. כל מה שרציתי לעשות, אני יודעת שאעשה, גם אם זה יהיה יותר מאוחר. אני רוצה להמשיך להיות חזקה, בטוחה בעצמי ולא לפחד משום דבר".
גיא עצמון (21) מחיפה
לפני הפציעה: "הייתי מדריך בצופים ועשיתי המון ספורט – כדורגל, אגרוף תאילנדי וחדר כושר. הייתי גם מנהל מסיבות לבני נוער, ואהבתי את זה מאוד. התגייסתי באוגוסט 22 לחטיבת הצנחנים. רציתי הכי קרבי והכי משמעותי. הגעתי לגדוד 101 ובהתחלה היה לי קשה. לא כל כך הלך לי באימוני הקליעה, לקח קצת זמן עד שנכנסתי לראש של הצבא, אבל בסופו של דבר זו הייתה חוויה חיובית. החלום שלי היה להיות עם כומתה אדומה על הכתף, וכשהגעתי לזה - ניצחתי את העולם מבחינתי".
6 צפייה בגלריה
"לאט-לאט אתה מתחיל לאבד הכרה, מרגיש שאתה ברגעים האחרונים שלך". גיא עצמון שנפצע בעזה
(צילום: ריאן פרויס)
הפציעה והפינוי: "ב-29 באוקטובר נכנסנו לעזה. פחדתי מזה כי ב-7 באוקטובר ראינו גופות על הכביש ומכוניות שרופות, אז הבנו שאנחנו לא נלחמים מול בני אדם, אלא מול חיות. לא פחדתי מהמוות אלא ממה שזה יעשה להורים שלי. לא רציתי להפוך אותם למשפחה שכולה. בהתארגנות לכניסה הרגשתי שבטוח מחסלים את חמאס. אבל עזה כל כך צפופה ואני בספק אם השמדנו חצי מהמנהרות. במאי נכנסנו לג'באליה ועברנו להיות תחת חטיבת שריון. באותו יום אנחנו מחליפים גדוד של גבעתי באחד המגדלים. באחד הבתים הסמוכים אנחנו רואים דגלים של חמאס. ידידיה אזוגי ז"ל, הסמל שלי, פתח את אחד הארונות שם וספגנו פיצוץ של מטען. הוא צועק לעזרה ואני צועק לעזרה. עשו לי פינוי מוסק. תוך חצי שעה הגעתי לבילינסון. אני לא זוכר הרבה מהטיסה עצמה, אבל הייתי בטוח שאני הולך למות. לאט-לאט אתה מתחיל לאבד הכרה, מרגיש שאתה ברגעים האחרונים שלך".
גיא עצמון: "קשה לי לראות כל הצלקות והכוויות שיש לי בגוף. זה ללמוד לקבל את עצמך מחדש, עם הצלקות, השריטות, הרסיסים והסיעוד. אבא שלי אומר שאני צריך להגיד תודה שנשארתי בחיים, אבל אני לא מצליח להיות שמח מזה"
השיקום: "קשה לי לראות כל הצלקות והכוויות שיש לי בגוף. זה ללמוד לקבל את עצמך מחדש, עם הצלקות, השריטות, הרסיסים והסיעוד. אבא שלי אומר שאני צריך להגיד תודה שנשארתי בחיים, אבל אני לא מצליח להיות שמח מזה. בפציעה יש הרבה קשיים. היו לי גם הרבה ירידות במצב הרוח. כשאתה עם תחבושת לא רואים את הפגמים, אבל כשאתה מתקלח אתה פתאום רואה את עצמך וזה קשה. ההתמודדות היא בעיקר בפן הנפשי".
6 צפייה בגלריה
"החלום שלי היה להיות עם כומתה אדומה על הכתף, וכשהגעתי לזה - ניצחתי את העולם מבחינתי". גיא עצמון
(צילום: אלבום פרטי)
השגרה: "אני קם בבוקר ויש לי את הטיפולים עם המטפלים המדהימים שלי. הרופאים עוזרים לי פה בכל. אני מתאמן בחדר כושר ולא מוותר לעצמי. צריך להעסיק את עצמך ולבנות שגרה. אני אוהב את העשייה".
מה איבדתי בדרך: "חברים שאיבדתי, מראות שראיתי, חוויות שליליות שילכו איתי לאורך החיים. אזוגי, שהיו לי רגשות אשם כי אני ניצלתי והוא לא. חבר שלי מהבית שנהרג, רס"ל עדי אלדור ז"ל. חבר מהפלוגה, סמ"ר יאיר ניפוסי ז"ל. מפקד שלי בשם סמ"ר יוסף איתמר ברוכים ז"ל. אני מאוד עצוב. זה קשה".
הניצחון שלי: "העובדה שאני עומד על הרגליים למרות הפציעה הקשה ועובד מאוד קשה כדי לחזור להיות מה שהייתי. אני לא רוצה לחזור להיות לוחם. נתנו לי מתנה והשאירו אותי בחיים, אבל אולי אסור לשחק עם הגורל. אני רוצה לטוס לחו"ל, לראות שיש גם טוב בחיים ומציאות אחרת. יש לי המון כיוונים. אולי להיות רופא. אחרי שהצילו אותי, אני גם רוצה להציל אנשים".
גלעד כהן (20) מנוקדים
לפני הפציעה: "הייתי במכינה בעלי ואז התגייסתי לקורס פרמדיקים. אח שלי היה פרמדיק בדובדבן. אני התנדבתי במד"א, אז הכרתי את העולם הזה והחלטתי שגם לי זה מתאים. השירות הצבאי היה מעולה. הייתי בכניסות וביציאות מעזה וזה היה סיפוק מטורף. הייתי שנה וחצי בצבא עד הפציעה".
6 צפייה בגלריה
"באיזשהו שלב קרסתי, ולאחר מכן חזרתי להכרה". גלעד כהן נפצע בעזה וחוזר לחיים
(צילום: קובי קואנקס)
הפציעה והפינוי: "היינו בדרך לפעולה מאוד משמעותית יחד עם יחידות נוספות. נכנסנו עם האמרים, ואיך שעמדנו להיכנס לעיר עזה עצמה, ירו עלינו פצמ"רים. אחד מהם נפל שניים-שלושה מטרים מאחוריי והרגשתי מכה מטורפת בגב. רסיס גדול נכנס לאגן שלי ובלט מהבטן. הבנתי מיד שזה דורש פינוי מוסק. צוות הפינוי של הכוח עשה איתי נסיגה, אני מנסה לרדת מההאמר ומבין שהרגל שלי לא מתפקדת. מספרים שהייתי חיוור לגמרי. בתחילת הטיסה אני בהכרה ומסמן להם שאני בסדר, באיזשהו שלב קרסתי, ולאחר מכן חזרתי להכרה. תוך 50 דקות מרגע הפציעה הגעתי לאיכילוב, וזה היה המזל שלי. ביקשתי להודיע להורים שלי שהכול בסדר. חיברו אותי לעוד מנת דם, ושם קרסתי שוב והוכנסתי לניתוח. הרופא אמר שאם הייתי מגיע דקה או שתיים מאוחר יותר, כבר אי-אפשר היה להציל אותי. הייתי מורדם ומונשם 36 שעות".
גלעד כהן: "תוך 50 דקות מרגע הפציעה הגעתי לאיכילוב, וזה היה המזל שלי. ביקשתי להודיע להורים שלי שהכול בסדר. חיברו אותי לעוד מנת דם, ושם קרסתי שוב והוכנסתי לניתוח. הרופא אמר שאם הייתי מגיע דקה או שתיים מאוחר יותר, כבר אי-אפשר היה להציל אותי. הייתי מורדם ומונשם 36 שעות"
השיקום: "הייתי כמעט ארבעה שבועות במחלקה ואז הגעתי לשיקום. היו לי פצעים פתוחים והתחלנו לעבוד על להזיז את הרגל ולחזק אותה. בהתחלה לא הייתה לי תחושה בחלקים מהרגל, או תחושת יתר באחרים. עם הזמן חיזקו את זה. תוך יומיים התחלתי לעמוד וכעבור שבוע ללכת עם הליכון. הדבר היחיד שהיה אכפת לי ממנו זה לחזור ללכת באופן עצמאי. זו המטרה שלי: ברגע שאני יכול אני זונח את הקביים. הפצעים יחלימו, אבל האתגר המרכזי הוא להחזיר את הרגל לתפקוד מלא, ואז אני מקווה שאוכל לחזור לשטח. אני מקווה עוד להספיק הרבה. יש לי עוד קצת פחות משנה וחצי לשירות".
השגרה: "כרגע אני עוד מאושפז אז השגרה היא טיפולים. אחר הצהריים אני מתנדב במד"א, וחוזר לאשפוז. בסוף זה חלק מהשיקום. שלושה חודשים ישבתי בלי לעשות כלום ואמרתי לעצמי שלפחות אתנדב ואציל חיים. מתי שאני מוצא משמרת, אני מתנדב. כשאני חוזר הביתה אני משתדל למהר לרכבת ולעשות משמרת בירושלים".
מה איבדתי בדרך: "אין משהו שאיבדתי לגמרי למעט זמן שיכולתי להיות בעזה, איפה שצריך אותי. אני חוזר לעצמי כמעט בצורה מלאה. מסוגל להזיז הכול".
הניצחון שלי: "הניצחון יהיה כשאחזור לשטח. בהתחלה היססתי וחשבתי שאולי לא אחזור לקרבי, אבל עם הזמן החלטתי שאני רוצה לחזור. בחוויה הכוללת שלי בעזה, הלחימה הייתה משהו שחיכיתי לו. מאוד הרגשתי את עצמי שם. האם אני מפחד לחזור? בסוף יש מלחמה ויש למלחמה קורבנות, אבל אם יש לי הזדמנות לחזור, להילחם ולהציל פצועים, אז למה לא? אומרים לי שעשיתי את שלי, אבל המלחמה לא נגמרה".
פורסם לראשונה: 00:00, 25.10.24
