למרות הפציעה הקשה, ליאב אלמו משלפים שבעמק בית שאן מתעקש להמשיך לחייך בשיקום בבית החולים איכילוב. "אני בן 22 וצריך להתקלח עם אמא שלי. בהתחלה זה לא נעים, וההרגשה נוראית. מה שהכי קשה זה שאין קיצורי דרך", הוא משתף. בפרויקט מיוחד, אחרי יותר משנה של אש, חזרנו אל הפצועים שלא מוותרים. ההתמודדות והשיקום של ליאב ושל רבים אחרים מספקים השראה. זה סיפורו.
3 צפייה בגלריה
במהלך השיקום. "אין לי ברירה ואין טעם לבכות. אין דרך לקצר את התהליך הזה"
(צילום: קובי קואנקס)
לפני הפציעה: "אהבתי לשבת עם חברים, לשחות וכושר. כדורגל ולאכול, בעיקר בשר. התגייסתי במארס 22 לגדוד 202 של הצנחנים. רציתי קרבי וזו לא הייתה שאלה. בדיעבד אולי הייתי בקריה אבל כל הסביבה הייתה כזאת. רציתי להגיע לקומנדו אבל בסוף הגעתי לצנחנים. ב-7 באוקטובר ירדנו לבארי ואחרי חודש נכנסנו. לא פחדתי להיכנס כי זה ברור. אחרי כמה סבבים יש חוסר רצון אבל אין פחד. לפני הכניסה דמיינתי מלחמה וכל מה שזה אומר. אתה לא חושב על זה שאתה הולך לכבוש שטח, אלא שאתה יכול להיפצע ושחברים שלך יכולים גם להיפצע ולמות".
הפציעה והפינוי: "ב-18 באוגוסט בחאן יונס. בשעה שש וחצי בבוקר קיבלנו שני RPG לצוות. היינו במצב של שינה. זה בעצם מה שהעיר אותנו. הצוות ישן בחדר השינה ואני הייתי בסלון. ה-RPG פגע לי מעל הראש והיו שתי שניות לאחר מכן שלא הבנתי מה קורה. התאפסתי על עצמי מהר מאוד ושמתי לב שהקרסול שלי עף. התחלתי לצעוק לחבר'ה שנפצעתי והתחלתי לזחול לגרם המדרגות. בהמשך היה RPG שני ואז הגעתי ליתר החברים. חבר יצא מהחדר וטיפל בי. הרופא הגיע ואמרתי לו שנפצעתי בכל הצד השמאלי. תוך 40 דקות כבר הייתי בניתוח. טשטשו אותי לפני המסוק. אני לא זוכר את כל הטיסה אבל אני כן זוכר את הירידה. אני מגיע לאיכילוב ומלא חברים מתנפלים עליי, אני עושה איתם צחוקים.
"קצינת הנפגעים אמרה לי להתקשר לאמא שלי. התקשרתי אליה ואמרתי לה שנפצעתי ואני בסדר. ניסיתי להרגיע אותם. אחרי השיחה הכניסו אותי לחדר ניתוח. הרגשתי מוזר כי לפני רגע הייתה לי את העמדה שלי בעזה ופתאום אני באיכילוב. ההרגשה הייתה שאני בטוח, כי בדרך לפינוי הייתי בטוח שאני עומד למות, כי התפוצץ עלינו עוד מטען. חשבתי שאו שאני חי בלי רגל או שאני מת. הרגשתי כאב וצער ולא היה שם שום דבר טוב ברגעים האלה".
ליאב אלמו: "הרופאים של השיקום לא מעריכים עדיין כמה זמן אהיה פה ויש לי עוד שני ניתוחים לעבור. זה ייקח זמן. זה דיכאון אבל לומדים להשלים עם זה. אין לי ברירה ואין טעם לבכות. אין דרך לקצר את התהליך הזה"
שיקום: "אני בשיקום פה, מרגיש על הפנים ומשותק. כל הדברים שאתה לא יכול לעשות לבד. אני בן 22 וצריך להתקלח עם אמא שלי. בהתחלה זה לא נעים, וההרגשה נוראית. מה שהכי קשה זה שאין קיצורי דרך. אני אחד שאוהב שהדברים הולכים מהר. ופה אתה כל יום מבין שזה לא עובד ככה, והגוף עובד הרבה יותר לאט. זה הכי קשה. אין לאן לברוח. הרופאים של השיקום לא מעריכים עדיין כמה זמן אהיה פה ויש לי עוד שני ניתוחים לעבור. זה ייקח זמן. זה דיכאון אבל לומדים להשלים עם זה. אין לי ברירה ואין טעם לבכות. אין דרך לקצר את התהליך הזה".
השגרה: "אני קם בבוקר, מתקלח ואז סדרה של טיפולים. אחר הצהריים אני מסתלבט פה עם שאר החיילים. לא יוצא לי כמעט להיות לבד ותמיד יש מישהו שנמצא פה איתי. אני בעיקר חושב על מה אני אעשה כשאצא מפה והתשובה היא טס לאנשהו, אבל לא יודע עדיין לאן. אני רוצה לעשות טיול ארוך וגדול. אני צריך את זה".
מה איבדתי בדרך: "לא חושב שאיבדתי משהו. לא איבדתי כלום. המחבלים ניסו לקחת, אבל הם לא הצליחו".
הניצחון שלי: "אני רק הרווחתי. אמונה, ביטחון. אני על כיסא גלגלים אבל אני חושב שאני יכול לעשות הכול. אם לא נהרגתי וזחלתי עם רגל שהיא כמעט כרותה – אני יכול לעשות הכול. מה שאני לוקח מהסיפור הזה הוא שהכול אפשרי. בפיזיותרפיה לפני שבוע אמרו לי שאני אביא איתי נעל ספורט ולא האמנתי. כל מה שחשבתי עד לפני חודשיים – אני היום שם עליה נעל. זה ניצחון משמעותי וצריך לחייך על כל דבר".
פורסם לראשונה: 00:00, 29.10.24
