בקומה הרביעית באחת מהשכונות הוותיקות של נהריה, כעשרה קילומטרים מגבול לבנון, גרה קלרה וודובוס, ילידת 1936. כשנשמעת האזעקה, זמן ההתראה הקצר לא מאפשר לה לרדת למקלט המשותף בקומה מינוס אחת.
"בזמן אזעקה אני נאלצת להתחבא בבית, אבל כל החדרים מלאים חלונות ואין לי מקום בטוח באמת", היא מספרת. "קשה לישון בלילה, ואני מודאגת מהבריאות שלי ושל כל מי שסביבי. זה מרגיש כאילו אני חיה בתוך זיכרון רע מהעבר, רק שהפעם אני מבוגרת, חלשה יותר, וזה מפחיד הרבה יותר".
בחודש שעבר חגגה יום הולדת. היא נולדה בצ'רנוביץ שבאוקראינה וכשהייתה בת חמש וחצי נלקחה עם בני משפחתה לגטו תחת שליטת הנאצים. "זה היה גיהינום – לא היה אוכל והיינו במאבק יומיומי לשרוד", היא נזכרת. ב-1972, לאחר שהתחתנה, היא עלתה עם בעלה ובנה לישראל. "אני כבר בת 89, ולא חשבתי שאצטרך לחוות שוב את המתח הזה. האזעקות, הפיצוצים, וכל מה שמזכיר את הפחד ההוא – כל זה חוזר אליי".
קלרה היא לא היחידה. בעמותת "למענם – רופאות ורופאים למען שורדי שואה" מדווחים כי מספר הפניות מאז אוקטובר 2023 זינק בכ-50 אחוזים בהשוואה לתקופה המקבילה אשתקד. במוקד הטלפוני של הארגון, המסייע בהנגשת טיפולים רפואיים ושירותי רפואה יועצת, התקבלו יותר מ-2,500 פניות במשך השנה שחלפה.
קלרה וודובוס: "לפעמים אני מרגישה שאנחנו נשכחים, שלאף אחד לא באמת אכפת. אולי אנשים התרגלו למצב, אבל עבורנו, כל יום הוא מאבק חדש. אני לא רוצה להיות נטל על אף אחד, אבל התחושה היא שעם כל מה שעברנו בעבר, מגיע לנו לפחות לקבל קצת יותר תשומת לב וסיוע"
"מאז 7 באוקטובר המצוקה גדלה לאין שיעור", אומר רז אביטן כץ, מנכ"ל העמותה. "בשל גיוסם של רופאים מקצועיים רבים למילואים, קופות החולים שסגרו שירותים של רפואת מומחים ביישובים הסמוכים לגבול והמעבר למתכונת חירום של רפואת ילדים ומשפחה – כל תחום הרפואה היועצת כמו עיניים, אף אוזן גרון וגריאטריה עבר לשוליים. זה מכביד על האוכלוסיות החלשות ביותר, שמוותרות על טיפולים רפואיים או פונות לגורמי עזר כמו העמותה".
לאחרונה קלרה נזקקה לטיפול שיניים והתקשתה למצוא מענה עד שבנה פנה ל"למענם". "מה שהיה הכי מרגש זה שאחרי שסיימתי את הטיפול הם לא שכחו אותי – המשיכו להתקשר, לשאול לשלומי ולוודא שאני מרגישה טוב", היא מספרת. "לפעמים אני מרגישה שאנחנו נשכחים, שלאף אחד לא באמת אכפת. אולי אנשים התרגלו למצב, אבל עבורנו, כל יום הוא מאבק חדש. אני לא רוצה להיות נטל על אף אחד, אבל התחושה היא שעם כל מה שעברנו בעבר, מגיע לנו לפחות לקבל קצת יותר תשומת לב וסיוע".
אנטולי: "אנשים משלמים מחיר בכל יום ובכל מלחמה. בשום מקום אי-אפשר להתרגל לזה ואני מקווה שיהיה שקט ושלום. מלחמות תמיד נגמרות, ואני מקווה שגם זו תסתיים"
העמותה סייעה בטיפולי שיניים גם לאנטולי (83), שעלה לישראל לפני כשנתיים, כשברח מאימת המלחמה באוקראינה, ועבר לגור בנהריה. "חבל לי על מה שקורה בישראל ועל מה שקורה באוקראינה", הוא אומר כמי שכבר שבע ממלחמות, "אנשים משלמים מחיר בכל יום ובכל מלחמה. בשום מקום אי-אפשר להתרגל לזה ואני מקווה שיהיה שקט ושלום. מלחמות תמיד נגמרות, ואני מקווה שגם זו תסתיים".
מניתוח פניות שורדי השואה לעמותת "למענם" עולה כי מרבית הבקשות היו לסיוע בטיפולי שיניים, הקדמת תורים ובדיקות רפואיות ובקשות לתיאום תורים עם רופאים מקצועיים וסיוע בבירוקרטיות. אביטן כץ מציין כי גם ביישובים מפונים כמו קריית-שמונה ושלומי נותרו מאחור קשישים שלא מסוגלים פיזית ונפשית להעתיק את מקום מגוריהם: "הגיל הממוצע של שורדי שואה בישראל הוא 86 וזה דרמטי מאוד לשנות את מיקום המגורים לחדר קטן במלון שלא תמיד נגיש. תושבים רבים לא הסכימו להתפנות או התפנו וחזרו כבר לבתיהם. המדינה נתנה מענה להעתקת בתי ספר וילדים, אבל להם אין מענה. מראש רפואת המומחים המקצועית הייתה במצב רע בפריפריה הצפונית, ובחירום היא פשוט נעלמה".
פורסם לראשונה: 00:00, 11.11.24
