ליזה בזרניק (19) מנתניה הייתה בדרך לבסיס כשנפצעה מפצמ"ר ברגלה בקריית שמונה, "אני מורידה את הנעל ומרגישה שהרגל מפורקת. זו הייתה הרגשה מוזרה וכואבת", היא משחזרת. ירין פוני (21) מנס ציונה נפצע קשה בחאן יונס בעת טיהור בית, "אומרים שכל החיים חולפים לנגד עיניך לפני שאתה מת. הרגשתי שהיו לי חיים טובים ומשפחה וחברים ומדינה. ואז קיבלתי החלטה שאני לא נותן לזה לקרות", הוא מתאר את רגעי הפציעה בעיצומו של אותו קרב דרמטי שבו נהרגה כלבת עוקץ זיווה. זה סיפורם.
4 צפייה בגלריה
"אני יודעת שאני יכולה להתמודד עכשיו עם כל דבר שיקרה לי". ליזה בזרניק
(צילום: אביגיל עוזי)
על הימים שלפני הפציעה מספרת ליזה: "היו יציאות יחסית קשוחות בצבא, והסופ"שים והימים בבית גרמו לי לזרוח. נפגשתי עם חברות וחשבתי שאני באה לשירות מבצעי, אבל שמחתי שיהיה שקט בצפון. שירתתי כטכנאית רשת. במקביל אהבתי מאוד לבלות עם אחותי והייתי בן אדם מאוד אקטיבי. כשהייתי בבית בעצם לא הייתי בבית".
הפציעה והפינוי: "נסענו ברכב בתוך קריית שמונה בדרך לבסיס. ירדנו בזמן אזעקה ואז הייתה נפילה לידנו. עף לי רסיס לרגל. שמענו בום ועפתי על הגדר. זה כמו בסרטים, היה שקט ואז מתחילים צפצופים ואתה מנסה להבין מה לעשות עם עצמך. אז אני מתחילה להרגיש את הכאב ברגל. הייתה איתנו חובשת שטיפלה בנו. אני מורידה את הנעל ומרגישה שהרגל מפורקת. זו הייתה הרגשה מוזרה וכואבת. הפינוי קרה מאוד מהר. אמבולנס של החטיבה. הגענו מהר לבית החולים זיו. הייתי בהכרה מלאה".
השיקום: "בזיו הייתי יומיים. עשו לי שם ניתוח חירום וטיפלו בי במסירות. אחרי שהגעתי למחלקה האורתופדית בשיבא, גיליתי גם שם צוות שמאוד אהבתי. אני בשיקום כבר שלושה חודשים. זה לא מרגיש כמו בית חולים. יש מעטפת של הצוות פה. לי מאוד כיף פה ואני רוצה להמשיך עם האקטיביות שכל כך אפיינה אותי לפני הפציעה. אני תמיד נמצאת במסגרת חברתית וכך התקשורת עם בני אדם לא נפגעת. הרגעים הקשים הם באירועים גדולים, כי אי-אפשר סתם ללכת. נהיה יותר קשה לזרום עם דברים, להיות ספונטנית, כי יש קביים. יש המון מחשבות איך לעשות דברים שאדם שלא נמצא בתהליך שיקום בכלל לא חושב עליהם. משהו בעצמאות בהחלט נפגע".
ליזה בזרניק: "נהיה יותר קשה לזרום עם דברים, להיות ספונטנית, כי יש קביים. יש המון מחשבות איך לעשות דברים שאדם שלא נמצא בתהליך שיקום בכלל לא חושב עליהם. משהו בעצמאות בהחלט נפגע"
השגרה: "להגשים חלומות שפתאום משתנים. פתאום יש צורך לעדכן את התוכניות. אני רוצה לגור לבד ולמצוא את העצמאות מחדש. המשאלה הכי גדולה שלי היא שהחטופים והחיילים שלנו יחזרו בשלום, ושהפצועים יחלימו".
מה איבדתי בדרך ומהו הניצחון שלי: "כנראה הייתי בוחרת ללכת באותה דרך. ההפסד הוא כמובן הרגל, אבל אתה נלחם בשביל הדבר הבסיסי הזה, וזה הניצחון שלי. הניצחון הוא החוסן שאתה מקבל. גם מבחינת התמודדות עם כאבים פיזיים, לדעת שזה קטן עליי, שיש לי גישה חיובית. אני יודעת שאני יכולה להתמודד עכשיו עם כל דבר שיקרה לי בדרך. הייתי במקום הכי נמוך, וזה נותן פרופורציות".
"פחדתי שיכרתו לי את הרגל"
ירין פוני, בן 21 מנס ציונה, נפצע קשה בחאן יונס בעת טיהור בית בסיוע כלבת עוקץ זיווה שנהרגה. "היא נתפסה על אחד, והם התחילו לירות עליי ועל חבר שלי. קיבלתי כדור ברגל ונפלתי על הרצפה. הרגשתי שאני לא מצליח להזיז את הרגל. המחבלים יורים עליי, ושם אני מבין שאני הולך למות", שחזר את הקרב הדרמטי.
לפני הפציעה: "התגייסתי במארס 22 לסיירת גבעתי. הייתי נגביסט בצוות. לפני הגיוס הייתי בתנועת נוער עירונית. תמיד עם חברים ובענייני כושר קרבי. רציתי ללכת לקרבי כי כל המשפחה שלנו קרביים. אחי הגדול גם היה בגבעתי וזה מה שגרם לי לרצות להתגייס לחטיבה. עשיתי את הגיבוש, ועברתי. פרצה המלחמה וב-7 באוקטובר קפצנו לנחל עוז. נלחמנו שם ואז יצאנו כדי להתארגן ללחימה בעזה. היינו הראשונים להיכנס לרצועה. זה היה ביום שישי, התחלנו לחימה בצפון הרצועה במשך חודש וחצי, לחימה אינטנסיבית מאוד. ג'באליה ושאטי. ואז יצאנו לרענון של 24 שעות בבית, ונכנסנו לחאן יונס".
הפציעה והפינוי: "ב-28 בדצמבר בחאן יונס, בהשתלטות על בתים, הייתי הראשון בכוח. נכנסנו לאחד הבתים כדי לטהר אותו. טיהרנו את הקומה הראשונה. בקומה השנייה הייתה לנו כלבת עוקץ בכוח ששלחנו אותה לקומה השנייה, ואז היא חזרה. בחצי גרם המדרגות ראיתי שלוש דלתות וביקשתי מהמפעיל של עוקץ לשלוח שוב את הכלבה. היא יצאה לסריקה. בשלב הזה באחת הדלתות היו מחבלים".
ירין פוני: "עדיין יש המון מגבלות, כאב והתמודדות עם קשיים. אבל בסוף ארוץ מרתון. בחרתי בטוב ובגישה חיובית. להיות שמח מההישגים והניצחונות שלי. למדתי גם להעריך את החיים. אני קם כל בוקר ואומר תודה על החיים, כי הם מדהימים"
המחבלים ירו על ירין ופצעו אותו ברגלו, "זחלתי למטה. תוך כדי שאני זוחל המחבלים יורים עליי, והצוות שלי יורה לכיוונם. אני זוחל באמצע ומגיע לקומה הראשונה, ואז מחבל אחר זורק רימון שמתפוצץ קרוב אליי. המפקד שלי משך אותי, ובגלל זה לא נפגעתי מרסיסים בפנים. מהרגע שנפצעתי, תוך 45 דקות כבר הייתי בחדר ניתוח באיכילוב, תודות לפינוי המוצלח של 669. בפינוי ראיתי רק את השמיים. זמן קצר לפני הנחיתה ראיתי את כל תל אביב והמגדלים למטה, זה נתן לי תחושה ביתית. הבנתי שדואגים לי. בבית החולים ראיתי כל כך הרבה רופאים וחיילים סביבי. הבנתי שלא משנה מה קורה עכשיו, אהיה בסדר, למרות שבמהלך הטיסה פחדתי שיכרתו לי את הרגל.
"באירוע איבדתי את הכלבה זיווה. בלי ההקרבה של הכלבים לא הייתי פה היום, הייתי מת. איבדתי חברים נוספים מהפלגה ומהיחידה. זה קשה מאוד. הם נתנו הכול למדינה. נשאר רק להנציח אותם ולדאוג למשפחות".
השיקום: "הייתי כמעט חצי שנה. התקופה הכי קשה בחיים שלי, יותר מעזה. ברצועה הייתי עם הצוות. כשאתה בשיקום, לא משנה כמה אתה עטוף, בסוף ההתמודדות היא אישית. רגע אחד אני בעזה, הכי חזק בעולם, ורגע לאחר מכן אני לא מסוגל להתקלח לבד. בסוף, צריך לנשוך שפתיים ולהתמודד. גם הסביבה עזרה לי. ראיתי את ארץ ישראל היפה: דתיים, חילונים, אנשים מכל העולם באו לעזור ולתת, לצד התמיכה מהחברים ומהמשפחה. גישה חיובית יוצרת מציאות".
השגרה: "היום אני בתהליך של יציאה לחיים. אנחנו מקבלים מעטפת מדהימה גם מהמדינה, גם מהצבא, גם מאיכילוב, בין שזה לימודים או תחביבים. אני יודע שתהיה סביבה שתעזור לי להגשים את כל החלומות שלי. אני יודע שכל חלום שיהיה לי, אצליח להגשים אותו. הפציעה והמלחמה נותנות תחושת מסוגלות - אין דבר בעולם שאני לא יכול לעשות".
מה איבדתי בדרך ומהו הניצחון שלי: "עדיין יש המון מגבלות, כאב והתמודדות עם קשיים. אבל בסוף ארוץ מרתון. בחרתי בטוב ובגישה חיובית. להיות שמח מההישגים והניצחונות שלי. למדתי גם להעריך את החיים. אני קם כל בוקר ואומר תודה על החיים, כי הם מדהימים".
לכתבות הקודמות בסדרה:
פורסם לראשונה: 00:00, 18.11.24
