אורי מלכה, לוחם נח"ל בן 21 מעין איילה, נכנס עם הצוות של לרצועת עזה ב-30 באוקטובר. הכוח שלו היה הראשון לתפוס את ציר נצרים, ובהמשך הם קיבלו משימה - להיערך לפשיטה על בית החולים שיפא. במשך שבוע הוא וחבריו טיהרו מבנה אחר מבנה בבית החולים - עד שהגיעה ההיתקלות שבה נפצע. "דלת נפתחה עלינו, ומחבל מולנו עם קלצ'ניקוב צועק 'אללה אכבר'. אני מקבל כדור למרפק וחבר שלי נופל אחורה על הנשק", שחזר מלכה. הוא סיפר על החברים שאיבד במלחמה, והוסיף: "איבדתי את היכולת להתרגש יותר בקלות. לטוב ולרע. נהייתי מאוד אדיש לדברים". קרב חייהם - סיפורם של הפצועים: סדרת כתבות מיוחדת.
לפני הפציעה: "למדתי במעגן מיכאל ואני אוהב לטייל ואת הים. אני גר מאוד קרוב לים, אוהב ספורט ולפני הצבא הייתי רץ הרבה. אנחנו ארבעה אחים, יש לי אחות גדולה, אח קטן ועוד אחות גדולה. אמא שלי יועצת בבית ספר יסודי ואבא שלי עוסק בפיתוח עסקי. התאמנתי לפני הצבא ועשיתי גיבוש מטכ"ל. השיבוץ שלי היה להנדסה קרבית. ביום הגיוס ביקשתי לשנות ובחרתי בנח"ל. היה ברור לי שאהיה קרבי. אבא שלי היה לוחם וזה התור שלי. התגייסתי בנובמבר 21 ולא באמת לקחתי בחשבון שעזה תהיה אחד המקומות שאפגוש. במסלול עשיתי קורס מ"כים".
הפציעה והפינוי: "נכנסתי לעזה ב-30 באוקטובר. פחדתי להיכנס, אבל הייתי עם חברים שלי, אז זה פחות הפחיד. נכנסנו ברגל בלילה, צפונית לעיר עזה. בזריחה הגענו לקו הבתים הראשון. הכל הרוס. כבשנו את הבית הראשון והתקדמנו. בשבועיים הראשונים לא ראינו אף אחד כי הם ברחו. שלושה חודשים לא הייתי בבית. אחרי חמישה חודשים היה את מסדרון נצרים ואנחנו היינו הראשונים לתפוס את הקו הזה.
"בעיקר אני מופתע מגוף האדם. כמה מטורפת היכולת שלו להשתקם. קיבלתי תחושת מסוגלות מכל התקופה הזו"
"קיבלנו את המבצע בשיפא. נערכנו במשך שבוע וחצי ואז התקדמנו לשם. הגענו למתחם בהפתעה והיה מצור על בית החולים. מי שלא נכנע ולא יצא החוצה, סביר להניח שהוא מחבל בתוך המבנה. במהלך שבוע טיהרנו את המבנים בתוך המתחם למעט שלושה. אחרי שבוע נכנסנו למבנה. התחלנו לכבוש אותו בבוקר, וזה לקח המון שעות. אני וחבר שלי נכנסנו בדלת שירותים סגורה והיא נפתחת עלינו. מחבל מולנו עם קלצ'ניקוב צועק 'אללה אכבר'. אני מקבל כדור למרפק וחבר שלי נופל אחורה על הנשק. המחבל מכוון את הנשק שלו לראש של חבר שלי ולא מצליח לירות.
מגיעים עוד שני חיילים מאחורינו. מושכים אותי אחורה ושמים לי חוסם עורקים ולאחר מכן מחסלים את המחבל. העלו אותי על אלונקה והגיע עוד צוות לחלץ אותי משם לתוך נגמ"ש. בפנים היו לוחמים של 669 שהסיעו אותי לחוף בעזה, שם נחת מסוק שפינה אותי לבילינסון. זה היה מהיר. אני זוכר חדר עם המון רופאים. התקשרתי להורים שלי ואמרתי להם שלא יילחצו. הם כמובן הגיעו מהר והספיקו לראות אותי לפני שנכנסתי לניתוח".
שיקום: "מסוף מרץ אני פה. התחלתי כשהיד שלי הייתה מקובעת ולא גמישה בכלל והאצבעות לא עבדו. עם הזמן חזרה לי התחושה באצבעות והן התחילו לזוז. מבחינה נפשית, יש את המחשבות שמלוות. מה היה קורה אם הייתי עושה דברים אחרת? אבל בסוף אני צריך להגיד תודה שזה המצב. הגעתי לאשפוז בתל השומר ולא הכרתי אף אחד. בהתחלה היה קצת קשה כי אחרי הטיפולים כל היום פנוי ואתה בבית חולים. עברתי לתל-אביב בינתיים והחיים מדהימים".
חברים שאיבדתי: "המפק"ץ שלי, אייל קליין ז"ל, נהרג בלחימה ב-7 באוקטובר במוצב סופה. בהתחלה לא האמנתי כי יומיים לפני ראיתי אותו, ופתאום אין אותו. הצוות שלנו נפגע קשה ב-7 באוקטובר. חצי צוות סגר, וחצי היה בבית. ממי שסגר, המפק"ץ נהרג, הסמל נפצע ועוד שלושה לוחמים נפצעו מירי. חזרנו ליחידה אחרת כי בנוסף לצוות שלי היו 19 נופלים. הגיעו כל מיני דמויות מהעבר של היחידה שתפסו פיקוד והחזירו אותה למסלול".
מה איבדתי בדרך: "את היכולת להתרגש יותר בקלות. לטוב ולרע. נהייתי מאוד אדיש לדברים בגלל כל מה שקרה בשנה האחרונה".
הניצחון שלי: "בעיקר אני מופתע מגוף האדם. כמה מטורפת היכולת שלו להשתקם. קיבלתי תחושת מסוגלות מכל התקופה הזו. ממש עכשיו סגרתי כרטיס טיסה לפנמה, לכיוון אחד".
פורסם לראשונה: 00:00, 28.11.24
