כל העסק התחיל, עקרונית, ממרפק טניס, שזה שם חמוד לכאבים במרפק שנגרמים לאנשים שאף אחד מהם לא משחק טניס כי למה לו. חודשיים לתוך הכאב, כשהוא עולה שוב ושוב לחבטות קרוב לרשת העצבית, הלכתי לאורתופד של מכבי שמיד תקע שם זריקת סטרואידים ואיחל לי סוף שבוע נעים והמשך חיים פוריים.
כמעט מיד קרה ההפך: סוף השבוע היה אומלל אחרי שהמרפק והזרוע התנפחו לממדים טקטוניים ורמת הכאב אותתה כי הזרוע עומדת לנשור בכל רגע. בשוך השבת וייסוריה הלכתי לפיזיותרפיסטית, שאמרה: לא, לך לרופאה. אז הלכתי לרופאה שאמרה: לא, לך למיון. אז הלכתי למיון, שאמרו: לא, לך לניתוח. רוץ. יש לך שם זיהום מהגיהינום.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של רענן שקד:
והם אישפזו וניתחו אותי ושאבו משם תועפות של חיידק די אגרסיבי – רצף אירועים שאפשר לומר עליו רק דבר חיובי אחד: אין כמו הירדמות של ניתוח – ואז בישרו לי שאני עומד להישאר במחלקה האורתופדית עד להרבה מאוד הודעות חדשות, ואולי גם קצת אחריהן.
זה רק נשמע כמו כיף, בפועל מדובר בגזר דין מוות בחיים, כלומר השבתה מוחלטת של חייך הנוכחיים לטובת המשכם במועד מאוחר יותר. מכיוון שרצוני העקרוני הוא לחיות – כבר התרגלתי ככה – נערכתי לשהייה באיכילוב כמו לכניסה לכלא: ארזתי תיק, נפרדתי מהפרייבט, ושוכנתי, יש לומר מיד, בחדר ליד חלון – תאכלי אבק, קורין גדעון.
זה רק נשמע כמו כיף.
בפועל מדובר בכאפה הזו שהחיים מנחיתים עליך בסוף (או בהתחלה, או באמצע). הכאפה שכולנו נקבל מתישהו. ראיתם אינספור חברים ומכרים חוטפים את הכאפה, הופתעתם, הלכתם לבקר אותם, תהיתם איך אפשר בכלל לשרוד עם הבשורה, עם הטיפולים, עם מיטת וחלוק בית החולים, עם הנוף הנשקף מהחלון הנפשי האחיד שכולנו מקבלים בכניסה לאשפוז: נוף של סוף אפשרי. נוף של זקנה. נוף של שינוי בלתי מתוכנן שסופו לא ידוע.
והנה זה קורה גם לי. הכאפה שידעתי שתבוא, שקיוויתי שלא, שבשלב מסוים כמעט התחלתי להאמין שאצלי לא, אבל החיים לא שכחו אותי; הנה הכאפה שלי. היא מצלצלת, ואני חייב לענות. ותחושת המוגנות הנצחית, תחושת הלי-זה-לא-יקרה, שאפשרית, כמובן, רק למי שלהם זה עדיין לא קרה, נעלמה מחיי לתמיד. כי הכל יכול לקרות, ואין סיבה שלא יקרה גם לי. וההבנה הזו מלווה אותי אל צידם השני של חיי; הצד שבו ה"בריאות" – הדבר שלעולם לא תבינו לגביו באמת את המונח השגור "העיקר הבריאות" עד שלא יאוים בפועל ובמיידי – נמצאת על כף המאזניים. על תנאי.
באופן די צפוי, זה לא היה אחד מהתחלואים הגדולים שמהם אני חרד על בסיס קבוע. זה היה אחד מהדברים ההם שאף אחד לא לוקח בחשבון את קיומם בעולם – מרפקים וחיידקים אלימים, לעזאזל – עד שהם באים ומציגים את עצמם.
אומרים שעיתונות היא תחום שאתה זקוק בו להרבה מרפקים, ולא רציתי לאבד אחד. בניתוח שעברתי התברר שהחיידק טרם הספיק לכרסם את הסחוס והעצם, כך שלא ייגרם כנראה נזק פרמננטי, ועדיין נאלצתי לעבור עוד שני ניתוחי ניקוז ושטיפה. הם מיקמו אותי במגדל האשפוז המרכזי, ואפשר להסתכל גם כאן על הצד החיובי: סוף-סוף אני מתגורר במגדל בלב העיר.
ובעודי ספון במגדל, לא נותר לי אלא לעשות את הדבר הגדול האחד שכולנו עושים – אם יש לנו שכל – כשהחיים מנחיתים עלינו את הכאפה ואנחנו מצליחים, אולי, לבלום אותה: לקבל קצת פרופורציות.
אני משועשע מדי בקשר לכל זה עכשיו. לא הייתי ככה בזמן בזמן אמת. הייתי מפוחד. חרד. נואש לעיתים. מבולבל לפרקים.
אני זוכר לילה אחד גרוע במיוחד (היו הרבה) שבו, כעבור ניתוח נוסף, הנקז שחובר אליי (צינורית שיוצאת באופן לחלוטין לא טבעי מתוך אזור הניתוח לתוך בקבוקון ואקום שמנקז את הזיהום ואיתו תיאלץ לחיות יומם ולילה) התנתק פתאום. צליל גבוה של ואקום משתחרר נשמע, והנוזל הפסיק לזרום בצינורית.
הזעתי בכבדות מרוב פחד פתאומי. ברגליים כושלות הגעתי לאחות אולגה, אישה אימהית וטובת מזג, שבחנה לרגע את הבקבוקון ופסקה: "כן, אין ואקום", והסבירה שהרופא יצטרך להחליט מה לעשות בקשר לזה בבוקר.
משום מקום, פרצתי בבכי. "זה לא ייגמר אף פעם, זה סיוט שאין עליו שליטה", מילמלתי, ואולגה עשתה את מה שנדמה שהיא טובה בו, הניחה יד סביב כתפי ואמרה: "די, די. תירגע. הכל בסדר. זה קורה. זה לא דבר כל כך חשוב".
המשכתי לייבב עוד קצת, תוך כדי שהיא מרגיעה אותי ככל יכולתה. התחושה הייתה מרוסקת, כאילו נקלעתי שלא באשמתי לאירוע בריאותי ספירלי שרק הולך מדחי אל דחי וגורר אותי איתו לאיזה אזור דמדומים מוזר של חיי. האשפוז, השהייה המתמשכת, הניתוח הראשון, השני, השלישי, אינספור מנות האנטיביוטיקה לווריד, והנקז הזה המונה בטפטופים את חיי, והנקז הבא, וזה שאחריו – ועד שזה ייגמר אני כבר בטח אשתחרר מפה בדרגת רב-נקז.
ובעיקר: החלטותיהם הלא-נודעות הבאות של הרופאים, שעשויים להחליט להשאיר אותי פה עוד ועוד, עד שאיגרע סופית ממעגלי התפקוד והחיים בעולם. ונדמה שכבר עכשיו נגרעתי. מרגע שצמיד בית החולים הפלסטי, עם המדבקה המוזרה "בר-סיכון לנפילה" נסגר עליי, הועברתי לצורת קיום חלופית, כמטופל. חולה. קצת פחות מבן אדם, קצת יותר סוג של פרט סטטיסטי.
ועוד משהו מוזר קרה: התגלגלתי בחזרה לאיזה מקום ילדי, וחזרתי במידה מסוימת להגיב לכל דבר כמו הילד שהייתי: בכיתי בקלות, פחדתי בקלות, התייאשתי בקלות, נזקקתי לחיזוקים ואישורים (וצוות האחיות והאחים של אורתופדית ב' באיכילוב היה מדהים בקשר לזה), ובאחד הימים פשוט הגיעה פסיכולוגית מטעם בית החולים ואמרה לי משהו ממש נכון:
באשפוז, היא אמרה, אתה מאבד שליטה בכל מה שכמבוגר הייתה לך בו שליטה. זמני היקיצה, השינה, הארוחות, סדר היום, השליטה בגופך. כל זה ניטל ממך והופקד בידי אחרים, ממש כמו אז, כשהיית ילד והחיים שלך לא היו ברשותך, וטופלת רוב הזמן, ולוח הזמנים הוכתב תמיד על ידי אחרים.
זו הסיבה שכל כך הרבה מאושפזים חוזרים די מהר למקום הילדי שלהם. בוכים, צועקים, מרביצים, הופכים רגשנים, אימפולסיביים, דורשים סיפוקים מיידיים. כמו ילדים.
אשפוז הוא מצב שכמות גדולה של ישראלים – חלקם צעירים או לוחמים, רבים אחרים פשוט עברו את השנה האחרונה לא טוב מספיק והמערכת החיסונית שלהם הורידה פרופיל – מגיעים אליו לאחרונה. בכל המחלקות מאושפזים עכשיו חיילים, חלקם מצליחים לקחת את זה כמו שזה – וזה תמיד מה שזה – ומלווים בהמון חברים תומכים; אחרים מדוכאים, זועפים, כועסים חלק גדול מהזמן.
ראיתי את שני הסוגים.
ושניהם מתקיימים, כמובן, במאושפזים בכל הגילים. אף אחד לא מגיע מוכן לאשפוז. כולנו צריכים לכייל את עצמנו נפשית מחדש מרגע שאנחנו בבית חולים.
הדבר הראשון שמתברר לך הוא שבאשפוז יש זמן. המון זמן. אוקיינוסים של זמן. וזה מפחיד. כל החיים הבוגרים לימדו אותך לפחד מקוצר הזמן, מאובדן המשאב החשוב היחיד שעומד לרשותך, ואיך לנצל אותו, לדחוס אותו, לחיות כל רגע ממנו.
ופתאום, ברגע אחד, יש מרחבי זמן אינסופיים להעביר, ואתה מגלה שהיש-זמן מפחיד לא פחות מהאין. אולי יותר.
הדבר הראשון שמתברר לך הוא שבאשפוז יש זמן, המון זמן, אוקיינוסים של זמן. וזה מפחיד
בתי חולים, ככלל, נעים ביחידות זמן משל עצמם. זמני ההמתנה האינסופיים במיון, למשל. ארבע-חמש שעות של זמן-ספסל, נתפסים כאן כפרק-זמן סביר, אפילו קצר. הזמן לא זוחל; הוא מתכנס לנקודה הקרובה יותר לעצירה מוחלטת שהיא עדיין תזוזה כלשהי.
זה זמן בית חולים. הוא מוזר, ונדמה שכל ערכיו שונים לגמרי.
במחלקות, זמנם של המאושפזים אלסטי לחלוטין. לפעמים לא ברור אפילו באיזה כיוון הוא נע; אוזל? נגמר? גדל? מצטבר? אולי מחר בבוקר הרופא יגיד משהו. אולי גם מחר בבוקר לא. בגדול, מדובר בהמתנה נצחית. לבשורה, לשחרור, לניתוח, להחלמה, להתאוששות, לפסק דין, לגזר דין, להוצאה לפועל.
הזמן שביניהם יכול לגרום לאדם בוגר לאבד שפיות, או להסתגל. חברים מסמסים לי את המובן מאליו: תחשוב איזה יופי, תקופה בלי מחויבויות, בלי ילדים, בלי דישוושר, בלי להוציא את הכלבה. תקרא. תכתוב. תשמע פודקאסטים. תעשיר את עצמך.
בסדר גמור. בסוף אני כלוא במרומי מגדל אשפוז כמו רפונזל שמחכה ששערה יתארך מספיק כדי להצליח להימלט. מרחבי הזמן האינסופיים והריקים שלפניי גורמים לי לחשוב את המחשבה שמעולם לא חשבתי: מה פרופ' יובל נח הררי היה עושה עכשיו? כי האיש הרי עושה חודשים של מדיטציה, שבועות של ויפאסנה, ואיך הוא מעביר את כל הזמן הריק הזה? פשוט במחשבות? כמה אפשר כבר לחשוב? כמה אפשר לא לחשוב?
אני מניח שיובל נח הררי היה אומר: אה, זה קל. זמן הוא רק עוד המצאה אנושית. סיפור שכולנו מאמינים בו ולכן הוא קיים. תשכח מזה. פשוט תחיה כאן ועכשיו בלי לחשוב. תעסוק בלהחלים.
אויש, אני אומר ליובל נח הררי הדמיוני, שתוק כבר. אני לא כמוך; לא יכול להעביר פרקי זמן גיאולוגיים במחשבה על מחשבות. ואני מעביר את הזמן בעיקר בלנסות להישאר שפוי. להבין שיש גם זמן כזה ומצב כזה בחיים. מדבריות של זמן שחייבים לחצות אותם לצד השני. בהליכה איטית, מונוטונית, ייקח כמה שייקח. רק לזכור שבסוף תגיע לצד השני. שיש צד שני. שמוכרח להיות.
בינתיים, הנה קצת חדשות טובות: מערכת הבריאות הציבורית בישראל – לפחות כפי שהיא נראית ממרומי מחלקה אורתופדית ב' באיכילוב – רחוקה עדיין מקריסה. בעיקר מכיוון שהיא מאוכלסת עדיין באנשי המקצוע הכי טובים, מסורים ומקצועיים שתיתקלו בהם איפשהו בארץ בכלל.
הצוות הסיעודי – אחים ואחיות – מכיר מקרוב כל חולה ויודע להחזיק את האירוע – יהיה פיזי, נפשי, גם וגם – בדרך שגרמה לי להחליט, לא פעם, שגם אני, עם שחרורי, הולך ללמוד סיעוד ולעבוד בדבר הכי משמעותי; לחבוש, להקל, לרפא, לנחם, להציל, להרדים, להעיר, פשוט להיות שם (עבר לי מאז. אני נשאר לכתוב כאן).
הרופאים והמנתחים מצידם – בעליל טייסי הקרב של איכילוב, נוכחותם מזדמנת ופלאית, זמנם קצר ותכליתי, פסיקותיהם והוראותיהם מחייבות – היו כולם מקצוענים וידענים, ולא טעו, לפחות במקרה שלי, באף הערכה או הארכת-זמן. הם היו האנשים הנכונים עם המומחיות המדויקת. הם היו, אני יודע, עסוקים עד מעל לראש; אבל הם נעצרו לדבר עם כל חולה או בן משפחה שעצר אותם וביקש לדבר עוד, לדעת עוד, להבין. הם היו רופאים מצוינים.
והציבור עצמו, כמובן; אמרו את זה יותר מפעם אחת, אבל הציבור הישראלי – ביומיום מסוכסך, תוקפני, אלים, בלתי – מתגלה במיטבו דווקא במקום כמו מחלקת אשפוז. המקום שבו נמחקים לחלוטין ומיד פערים סוציו-אקונומיים, דתיים, פוליטיים, לשוניים, מנטליים, וכולם רתומים לאותה מטרה: לרפא ולהירפא.
הציבור הישראלי - ביומיום מסוכסך, תוקפני, אלים, בלתי - מתגלה במיטבו דווקא במקום כמו מחלקת אשפוז. אנשים נפתחים. עוזרים. מתעניינים. חומלים. שיחות של הרגעה וניחומים ואפילו חברויות אד–הוק נקשרות בין אנשים שברחוב לא היו מזכים זה את זה במבט נוסף
מעשים קטנים וגדולים של חסד מתרחשים סביבך כל הזמן. אנשים נפתחים. עוזרים. מתעניינים. חומלים. שיחות של הרגעה וניחומים וסתם העברת זמן ואמפתיה ואפילו חברות אד-הוק נקשרות בין אנשים שברחוב לא היו מזכים זה את זה במבט נוסף. השותף שלי לחדר הוא טכנאי מיזוג, רוסי במקור, קשה יום, גרוש שחי לבדו, עדיין חוקר את נפתולי העברית. בחוץ, אם היינו נפגשים, זה היה רק במקרה שהוא היה מגיע לתקן לי את המזגן בדירה. במקרה כזה היינו מחליפים שלושה וחצי משפטים ואולי כוס מים. מאיכילוב יצאנו חברים, החלפנו טלפונים, אנחנו עדיין מסתמסים מדי פעם, בקיץ נתחתן (ואגב, שתדעו: מיצובישי זה "המרצדס של המזגנים". עולה פי ארבעה, מחזיק פי חמישה).
אם קלישאת ישראל היפה עדיין אומרת משהו בכלל, המשהו הזה נאמר במסדרונות בתי החולים ומערכת הבריאות, החל מהצוותים שערבים, יהודים, דרוזים, צ'רקסים ומדי פעם גם חתול מזדמן משמשים בהם בטבעיות ובקולגיאליות גמורות, וכלה בחולים, שמגשימים את המימרה הלא-קיימת: בחלוק בית חולים מוזר עם קשירה מאחורה, כולנו חוזרים להיות שווים, ויותר מזה: תומכים. בני אדם.
וכל זה הופך אותך, כעבור זמן באשפוז, לאדם קצת אחר; אמפתי יותר, עניו יותר, מתעניין יותר, אכפתי יותר. לא רק שאתה מרגיש צורך להיות כזה, אלא שפתאום גם יש לך את כל הזמן שבעולם להיות.
ולחדשות הרעות: מוכרחים לעשות משהו בקשר לאוכל. למשל, לוותר עליו.
כי האוכל בבית החולים הוא בדיחה שכולם נהנים ממנה. המתנדבים שמביאים לך אותו אומרים משהו כמו "תרצה לאכול?" בטון שמנסח במדויק ובבירור "לא תרצה לאכול". "יש לנו ערימות של אוכל לא טעים וביקשו מאיתנו להיפטר מכמה שיותר", אחד המתנדבים אומר לי בערב. "מצחיק", אני עונה, והוא אומר: "כן, אני סטנדאפיסט של בדיחה אחת, אבל לפחות הקהל מתחלף, אז זה עובד".
אחר כך הוא מכניס, על מגש פלסטיק, אורז לא מבושל עד הסוף, במיה מבושלת למוות, מרק ירקות זך שאמור להיות שיא הארוחה אבל הוא תמיד מריר באופן משונה וכמעט לא אכיל, וגם פרוסת לחם אחיד, קופסה קטנה של גבינה לבנה, כוס פלסטיק ובה תה שהוכן מתיון ויסוצקי בטעם סבנטיז, ובמזנון הקינוחים: עוגיית גרנולה של "מן".
אני תוהה מה הארוחה הזו יותר – עלובה או עצובה – ומאפשר לה ליהנות משתי האפשרויות. אין בה שום דבר מחזק או משמח או כזה שיגרום לך לרצות במיוחד להמשיך לחיות. למעשה, איכילוב (אבל אני מבין שזה הסטנדרט בכל בתי החולים) מגישים את האוכל הזה כמי שאקדח מכוון לרקתם, ותובע מהם לספק משהו קרוב לפחות למראית עין למזון. אם זה תלוי בכל אחד מהאנשים כאן – מהצוות ועד אחרון החולים – הדבר הזה יכול להיפסק מחר, כי לא אומרים איכס על אוכל, אבל זה לא באמת אוכל.
בסוף שוחררתי על תנאי. עם תועפות אנטיביוטיקה, ביקורות סדירות בהמשך וכמה חריצים חדשים במוח, שגורמים לי להסתכל על החיים ממקום טיפה, אולי, משחרר יותר.
כי אם מחלה ואשפוז ילמדו אתכם משהו – מלבד הוקרת אדם וחיים – מדובר בהבנה עמוקה יותר לגבי השתנותם הבלתי נמנעת של דברים. לגבי האופן שבו – גם אם תדבקו בקיים ובמוכר בחייכם בכל הכוח ותהדפו כל שינוי (אני מדבר על עצמי, כן?) – דברים, באופן בלתי נמנע, ישתנו מתישהו. דברים לא תמיד יוכלו להיות בשליטה. דברים יקרו. שיט יקרה.
וההבנה הזו יכולה וצריכה להפוך לקבוע בחיינו, לא פחות ממה שנדמה לנו כקבוע במסמרים: משפחותינו, עבודותינו, בתינו, אורח חיינו. מתישהו, משהו ישתחרר והקרקע היציבה לכאורה שמתחתינו תיפער, וכדאי להיות מוכנים לדבר הזה – לא שיש דרך להתכונן, אבל גם עצם ההכרה הזו בבלתי נִמנעוּת של השינוי היא סוג של הכנה. וכשהדבר הזה קורה, עצם ההבנה שאנחנו צריכים, ואולי גם יכולים, לזרום איתו – לא כי בחרנו בו, אלא כי הוא חלק ממה שהחיים מביאים ומזמנים מעצם היותם חיים, וככה זה – אנחנו הופכים לגרסאות טובות ומותאמות יותר לחיים של עצמנו.
אנחנו מקבלים את ההבנה שדברים ישתנו תמיד, ואת היכולת לשחרר, לוותר על שליטה שממילא אין לנו באמת, לנסות למקד מבט באופק רצוי כלשהו ולזוז לכיוונו בקצב שמתאפשר. ואולי גם קצת יותר אמונה – בכל דבר שאתם מאמינים בו, מאלוהים ועד הבערת מרווה – ואולי גם טיפה יותר הבנה לגבי יכולת ההשתנות של עצמכם.
וכמובן, תמיד יש מלא ספרים ופודקאסטים. וחברים וקרובי משפחה שילכו ויבואו ממיטת חולייכם כאילו הם בחזרה הגדולה לקראת השבעה. ומצעים עם לוגו איכילוב שהצוות יחליף לכם בכל פעם שתבקשו.
זה רק נשמע כמו כיף.
פורסם לראשונה: 00:00, 06.12.24
