את השלכות המלחמה על ילדיו חווה נועם (שם בדוי), אבא לשלושה מצפון הארץ, על בסיס יומיומי. "הבכורה שלנו משדרת עסקים כרגיל, אבל היא מאוד דרוכה, ומתמודדת עם הרבה חששות. הבת השנייה שלנו מתמודדת עם חרדות מאוד עמוקות, בלילות היא מתקפלת בשקט ובוכה, כאילו היא רוצה להיעלם. היא מפחדת ללכת לבד, אפילו בבית. הבן הקטן שלנו רץ מכל רעש הכי קטן לממ"ד", הוא מתאר.
"זה עליות וירידות", הוא מבהיר. "הבעיה שנוצרה פה נובעת מחוסר יכולת של המערכת לתפעל את האירוע. אף אחד לא עצר לדבר עם הצוותים החינוכיים לאורך השנה על מה המשמעות של ההתנהגות שלהם בזמן אזעקה, על ילד שמתמודד עם חרדה או מה קורה כשהילדים שומעים אותם מדברים על המצב. בעיניי רוב הקשיים שהגיעו אלינו זה מהפחדים שנכנסים בליבם מחוסר מקצועיות. אנחנו מטופלים בשירות הפסיכולוגי החינוכי, אבל זה כי אנחנו יזמנו ודחפנו. אין פה הסברה, ליווי, הדרכות הורים. אלו דברים שלא נתקלתי בהם".
נועם, איש טיפול במקצועו, מעריך שלמצב הקיים יהיו השלכות גדולות: "ילדים מגיעים עם חרדות עמוקות, חוסר עצמאות, חוסר מסוגלות לפתח ולהתפתח, סף תסכול נמוך, חוסר ביטחון עצמי, סגירות מאוד גדולה, הרטבות לילה. זאת המציאות, לא יהיה פה שיקום. אלו ילדים שגדלו בקורונה ומלכתחילה מתמודדים עם חסכים, ועכשיו עוד שנה של מלחמה. יש משקעים, ואין מענים".
מחקר חדש של ד"ר אורטל בוחניק אציל, בשיתוף פעולה עם ד"ר לילך לב ארי וד"ר מעיין שורר מהמרכז האקדמי רופין וד"ר ליאת הלפמן מאוניברסיטת חיפה, מצביע על המצוקות והקשיים הרגשיים של ילדים ובני נוער בצפון בצל המלחמה. המחקר התבצע במהלך האביב של 2024, ובמסגרתו נבדקו 400 הורים לילדים בצפון מתחת לגיל 18, חלקם מפונים וחלקם עדיין מתגוררים בביתם.
"שיערנו שמשפחות שמתמודדות עם ניתוק מסביבתן הטבעית ומשפחות שסופגות מטחי טילים באופן שגרתי, יחוו סטרס בעצימות גבוהה ויהיו לכך השלכות נפשיות משמעותיות", אומרת ד"ר בוחניק אציל, חברת סגל במרכז האקדמי רופין ופסיכולוגית המטפלת בהורים וילדים. "רצינו להיות הקול של אותן משפחות ושל חבל ארץ שלם שלא מקבל מענה הולם".
ד"ר אורטל בוחניק אציל: "ילדים רבים נחשפים לתכנים קשים בבית הספר או על ידי חברים, ויש הורים שחושבים שהילדים שלהם נחשפו לפרטים בטעות, ובוחרים להשתיק את הנושא במקום לתווך – דבר שמגביר את הסימפטומים. הבעיה היא גם שבתי הספר לא מסבירים, לא מתווכים, לא מלמדים, והילדים מלמדים את עצמם ומייצרים טראומה נוספת"
החוקרות מצביעות על מגוון רב של סימפטומים שממשיכים ללוות את הילדים ובני הנוער מאז 7 באוקטובר ושהחמירו כתוצאה מהמלחמה: "התקפי חרדה, התקפי זעם, ילדים שחוזרים לישון עם ההורים, קושי בנפרדות ופרידה מההורים, סיוטים בלילה, פחד תמידי שמשהו רע יקרה. ככל שלהורים יש סימפטומים גבוהים יותר של חרדה ולחץ, כך גם לילדים. הם המראה של ההורים. בנוסף, ילדים רבים נחשפים לתכנים קשים בבית הספר או על ידי חברים, ויש הורים שחושבים שהילדים שלהם נחשפו לפרטים בטעות, ובוחרים להשתיק את הנושא במקום לתווך – דבר שמגביר את הסימפטומים. הבעיה היא גם שבתי הספר לא מסבירים, לא מתווכים, לא מלמדים, והילדים מלמדים את עצמם ומייצרים טראומה נוספת. התיווך הוא הממצא החשוב ביותר: כשהורים לוקחים פיקוד ומתמללים לילדים את מה שעובר עליהם הסימפטומים יורדים".
בצפון, הן מסבירות, ישנה טראומה כפולה ותחושת שחיקה גדולה. "זה לא רק אצל משפחות שנחשפו לטרור, שנפל טיל לידן או שנפגעו פיזית. לא רק מעגל ראשון מתמודד עם חרדה ודיכאון. מעצם היותך תושב הצפון שסובל מאזעקות ושגרת חייך נפגעה - יש סבירות שתחווה דיכאון וחרדה. למרות זאת חשוב להדגיש שמרבית האנשים יכולים להתאושש עם תמיכה נכונה, קהילתית ומשמעותית. הבעיה הגדולה שקהילות התפרקו, שאין מקורות תמיכה, ושאין מספיק מענים - מה שגורם לאנשים לא להתאושש ולהפחית את עוצמת הסימפטומים".
נדב (שם בדוי), אבא לשלושה מקריית שמונה, מרגיש היטב את המשמעות של התפרקות הקהילה. "זה לאבד את כל מעגלי המשמעות בחיים שלך, כל מה שנותן לך יציבות", הוא מסביר, "גם דברים הפיזיים כמו הבית, החדר שלך והמיטה שלך, וגם הסביבה המוכרת בשכונה, החברים, תנועות הנוער, בית הספר, החוגים. כל הדברים האלה נעלמו לילדים שלי ביום אחד, והוחלפו בדבר מאוד ארעי - חדר בבית מלון, ואז דירה, ועוד אחת. אין יציבות, ויש פחד להיקשר כי אתה יודע שזה זמני. זה משהו שראיתי הרבה על הילדים, הם לא רוצים להתמסר יותר מדי כי הם מרגישים כל הזמן שיש עוד מסגרת אחרת שמחכה להם. מין מתח כזה בין הדברים. זה כל פעם התמודדות, להיות הילד החדש, השונה, זה שאין לו בית. זה בעצם ההתמודדות העיקרית".
5 צפייה בגלריה
"יהיו לכך השלכות נפשיות משמעותיות". הפסיכולוגית ד"ר אורטל בוחניק אציל
(צילום: ענבל איל)
לדבריו, הפערים הלימודיים החלו בתקופת הקורונה ומאז הם הולכים ומתעצמים. "בבית הספר הרגיל הייתה לנו יכולת לטפל בזה עם שעות שילוב, וזה מענה שאנחנו לא מקבלים כרגע כי אנחנו במסגרת אחרת שאין לה את המשאבים האלה. אני לא יודע איך הם יצמצמו את הפערים האלה שיכולים להוביל לעוד פערים אחרים – בביטחון העצמי, ביכולת לסגל כישורי חיים ולמידה. כשהיינו בבית המלון היו יותר מענים שהיו זמינים עבורם. ברגע שעזבנו זה נעלם, וגם בבתי הספר זה היה מאוד מוגבל וספורדי בהתאם לכוח האדם שנמצא באותו בית ספר".
אב מקריית שמונה: "כשהיינו בבית המלון היו יותר מענים שהיו זמינים עבורם. ברגע שעזבנו זה נעלם, וגם בבתי הספר זה היה מאוד מוגבל וספורדי בהתאם לכוח האדם שנמצא באותו בית ספר"
גם לשיח על החזרה הביתה יש השלכות: "הבת הקטנה שלי מתמודדת עם רגרסיות של התקפי זעם שהיו בעבר ופתאום חזרו. זה משהו שאנחנו חווים בעיקר בשבועיים האחרונים שבהם דיברו על הפסקת אש וזה הציף את הכול מחדש אצל כולם. מצד אחד זה מרגש שהולכים לחזור, ומצד שני זה מציף הרבה חששות. מה יהיה? איך נחזור? יהיה ביטחון?"
הקושי של מערכת בריאות הנפש לתת מענה לכל מי שזקוק לכך היה קיים גם לפני המלחמה, בעיקר בפריפריה, והלך והחמיר בשנה האחרונה. החוקרות מבהירות שיש צורך דחוף בהרחבת המענים הרגשיים והנפשיים עבור אוכלוסייה זו. "המצב בצפון הוא לא רק מצב של סטרס משברי", אומרת בוחניק אציל. "מדובר על התמודדות עם סטרס כרוני שמייצר שחיקה של יכולת ההורים לווסת את עצמם ולהיות מענה עבור ילדיהם. אנחנו רואים ילדים שגדלים בפחד, בלי כלים להרגעה עצמית, בלי קשרים חברתיים, לא מרוכזים בלימודים. מתפתח כאן דור פוסט-טראומטי שמרגיש אובדן אמון במערכות וביכולת שלהן לעזור לו. אנחנו קוראות למדינה להתערב באופן מיידי במתן תקציבים ומענים פסיכולוגיים להורים ולצוותים החינוכיים".
פורסם לראשונה: 00:00, 05.12.24
