איתמר נהרי (24) מראש העין נפצע לפני כשלושה חודשים בפעילות מבצעית ברפיח. צלף מהבניין הסמוך לזה שבו שהו ירה בו. רגע לפני שהעלו אותו על המסוק לפינוי, המסוק התרסק. הוא אומר שכייצא מהשיקום, ידבר עם משפחות הנופלים מהאירוע. "אני חייב לעשות עם זה משהו, כי אני רואה את זה בקטע אמוני". 5,477 חיילים נפצעו מתחילת המלחמה, זה סיפורם.
2 צפייה בגלריה
איתמר נהרי בשיקום. "התחלת ההחלמה היא קשה, כי הכאב הפיזי משתק אותך"
(צילום: אביגיל עוזי)
לפני הפציעה: "הייתי סטודנט. אני מאוד אוהב לנגן ולשיר, להתאמן ולשחק כדורגל וכדורסל. ניסיתי לשלב בין הלימודים, לצבא, ולחברים ולחיות את החיים הסטודנטיאליים. טיילתי בדרום אמריקה ובאירופה".
הפציעה: "זו הייתה פציעה של צלף בלילה. חטפתי את הכדור והרגשתי מעין פליק לתוך החזה. הייתי בטוח שזו היתקלות. בגלל האפוד הקרמי הפציעה לא חדרה, אבל זה היה ממש עניין של עוצמה וכיוון, וזה לא היה רחוק בכלל ממוות. באותו רגע הייתי עדיין בהכרה. הכול הופך לשחור וברגע מסוים אתה באמת חושב שאתה מת, וזו מחשבה קשה ומפחידה. כאילו שאתה עומד על סף תהום מאוד רצינית.
"רצתי והתחלתי לצעוק. התפללתי, והרגשתי שמישהו שמע אותי. ידעתי שלא אמות. חשוב לי להעביר את זה שקרה לי משהו חריג. הבנתי שלוקחים אותי למסוק, אבל אחרי שאיבדתי את ההכרה, המסוק התרסק ממש קרוב אלינו, עשרה מטרים מאיתנו, ולא פגע בשאר הסובבים. לוקח זמן להבין ולעכל שגם חטפתי כדור וגם שהמסוק שבא לפנות אותי התרסק. כשאצא מפה מאוד חשוב לי לדבר עם משפחות הנופלים מהאירוע. אני חייב לעשות עם זה משהו, כי אני רואה את זה בקטע אמוני. בטווח הרחוק אחזור למילואים, אך לא בקרוב".
השיקום: "פה מדהים, כיף פה בטירוף. לכל אחד יש את הסיפור שלו. כולם מתעניינים ורוצים לשמוע. יש מכנה משותף. אנחנו קצת עייפים מלספר את הסיפור שלנו ולכן יש הקלה גדולה בלהיות עם אנשים כמוני. התחלת ההחלמה היא קשה, כי הכאב הפיזי משתק אותך".
איבדתי חברים: "היה לי חבר לפלוגה שנפל בסבב הקודם, תומר מיארה ז"ל. הייתה התקפה של מחבלים על המגנן מתוך פיר. חבר אחר, דן ווידנבאום ז"ל, גם נפל בעזה, בגזרה סמוכה. הוא היה חבר ממש טוב שלי, בחור מוצלח בטירוף, אדם טוב, ולוחם-על. יש לי שני חברים מהצבא שנרצחו בנובה, ועוד חברים שנפלו ב-7 באוקטובר. לפעמים אני שואל את עצמי מה זה אומר שקשה, כי השכול לא מרפה. אז מה? לא נתגייס? לא נילחם? לוותר? ברור שלא. אז לפעמים אני מדחיק. אבל יבוא יום שנהיה אחרי זה, כי כרגע עוד לא סיימנו כלום".
מה איבדתי בדרך: "קצת שמחת חיים וקלילות שאבדה, או משהו בתמימות. החיים לפני ואחרי 7 באוקטובר, והחיים שאחרי הפציעה, הם לא אותו דבר".
מה הרווחתי? "המון משמעות ואמונה בצדקת הדרך, ובאלוהים. אני מרגיש היום אולי קצת פחות קליל, אבל יותר משמעותי. ללוחמים הייתי אומר שמה שחשוב זו התפילה והאמונה".
לכתבות הקודמות בסדרה:
פורסם לראשונה: 00:00, 12.12.24
