בעוד כמה שבועות יעמוד סמ"ר הראל סעידוב מתחת לחופה. עד לא מזמן, כששאלו אותו מתי החתונה, הוא היה צריך לבדוק ביומן. היום הוא כבר יודע בעל פה: 23 בינואר 2025. "את תאריך יום ההולדת של ארוסתי אני עדיין לא זוכר", מודה הראל. לשכוח את תאריך הלידה של אשתך לעתיד זה בדרך כלל בלתי נסלח, אבל לא במקרה שלו. אחרי שנפצע אנושות בחאן-יונס וספג פגיעת ראש קשה שגורמת לו לאובדן זיכרון, נס שהוא בכלל חי. "נס ושליחים", מחדד הראל, לוחם בחטיבת כפיר שהיה בזמן פציעתו חניך בקורס מ"כים.
אחד מאותם שליחים הוא סרן (מיל') ח', מכונאי מוטס בטייסת יסעורים בחיל האוויר. בן 49, כבר 27 שנה במקצוע. במסגרת תפקידו יצא לו להיות בכל מקום שצה"ל מסוגל להגיע אליו במסוקים - בתוך גבולות המדינה והרחק מעבר להם ("על פי מקורות זרים", מדגיש ח' בחיוך), אבל הוא לא הסתפק בזה ובמהלך המלחמה ביקש לצאת לקורס קציני נפגעים. בשבעת החודשים האחרונים הוא מתמרן בין שני התפקידים – יומיים בשבוע בטייסת 118 בתל נוף ושאר הימים באגף השיקום של בית החולים שיבא בתל השומר, שם הוא מלווה פצועים שאת חלקם פינה בעצמו.
3 צפייה בגלריה
"ביקשו מאיתנו להמתין ולא להמריא עד שיסיימו את ההליך". סרן (מיל') ח', מכונאי מוטס בטייסת יסעורים בחיל האוויר, מתאר את הדרמה
(צילום: אלי דסה)
"כאיש צוות במסוק פינוי, הקשר שלי עם הפצועים מתנתק במנחת בבית החולים", הוא מסביר. "הרגשתי שאני רוצה יותר מזה. אני רוצה לדעת מה קורה איתם אחרי. זה התחזק במלחמה האחרונה, גם בגלל שהבן הגדול הוא עכשיו בעצמו לוחם, ביחידה 504. אמרתי לו, 'אני מקווה שלא ניפגש במסגרת התפקיד שלי’".
סרן ח' היה איש צוות באחד המסוקים שהוזנקו לתקרית הקשה שבה נהרגו שלושה ונפצעו שבעה, ב-1 במארס השנה. "הודיעו לנו על אירוע רב-נפגעים בגדוד 450 של בית הספר למ"כים ושאנחנו צריכים לפנות שישה פצועים", הוא משחזר. "נחתנו בחאן יונס, במנחת שנמצא בין בניינים, בימים של שיא הלחימה שם. מעמיסים לנו את ששת הפצועים, ורגע לפני שאנחנו ממריאים לבית החולים, אני רואה נמ"ר שועט לתוך המנחת. במקביל הכוח מודיע לנו בקשר שיש להם עוד פצוע ראש במצב אנוש שעובר הליך רפואי בתוך הנגמ"ש. הם ביקשו מאיתנו להמתין ולא להמריא עד שיסיימו את ההליך. זה היה הראל".
דילמה בלתי אפשרית
כאן המקום להסביר: מסוק פינוי שנוחת בשטח הרצועה חייב להמריא בתוך פרק זמן קצר מאוד שמוגדר בנהלים. ככל שיישאר יותר זמן על הקרקע, כך גדלה הסכנה שיחטוף נ"ט. והנה עומד לו מסוק על הקרקע בלב הרצועה, בתוכו שישה פצועים, שני טייסים, שני מכונאים מוטסים ועוד מספר לוחמים ואנשי רפואה של 669, ומתבקש להמתין לפצוע נוסף, שלא ניתן להעמיסו עד שייצבו את מצבו. דילמה בלתי אפשרית שצריך לקבל בתוך שניות: האם להמתין לפצוע האנוש, ובכך לסכן את חייהם של כ-15 לוחמים, או להמריא בלעדיו בידיעה שעד שיגיע מסוק נוסף, זה יהיה מאוחר מדי.
ח' משחזר: "נחתנו בחאן יונס, במנחת בין בניינים, בימים של שיא הלחימה. מעמיסים לנו את ששת הפצועים, ורגע לפני שאנחנו ממריאים לבית החולים, אני רואה נמ"ר שועט לתוך המנחת. במקביל הכוח מודיע לנו בקשר שיש להם עוד פצוע ראש במצב אנוש שעובר הליך רפואי בתוך הנגמ"ש. הם ביקשו מאיתנו להמתין"
מבחינתו של סרן ח', התשובה הייתה ברורה: מחכים להראל. "היה לנו שיח בנושא ואמרתי שהחילוץ הזה לא שווה כלום אם אנחנו משאירים בשטח פצוע שגורלו נחרץ. הקברניט אמר, 'אוקיי, מחכים'. שלחתי החוצה פרמדיק וכמה לוחמים של 669 שיעזרו בטיפול. הם תיקתקו את זה והביאו אותו למסוק. יעד הפינוי המקורי שקיבלנו היה שערי צדק בירושלים. הרופא מסתכל עליי, אומר שאין לנו זמן להגיע לשם, והחלטנו לנחות בסורוקה".
"ח' הציל את חיי", אומר הראל כשאנחנו יושבים בשיקום בשיבא עם המכונאי המוטס ועם פצוע נוסף, סרן אלקנה חוג'יבקוב (חוג'י), מ"פ בנח"ל שנפצע ברפיח ופונה גם הוא במסוק של ח'.
3 צפייה בגלריה
מימין לשמאל: סמ"ר הראל סעידוב, סרן אלקנה חוג'יבקוב וסרן (מיל') ח' שחילץ את שניהם
(צילום: אלי דסה)
הראל מספר על האירוע מנקודת מבטו. וליתר דיוק – ממה שסיפרו לו בדיעבד, כי החודש שלפני הפציעה נמחק לו לחלוטין. "שבועיים לפני סיום קורס מ"כים אומרים לנו: אתם נכנסים לעזה לשבוע וחצי ואז חוזרים לבסיס להכנות לטקס הסיום. הגענו לחאן-יונס וקיבלנו משימה, לטהר בתים ששולטים על הציר הלוגיסטי. כשטיהרנו את אחד המבנים הופעל עלינו מטען רב-עוצמה והבניין קרס. הייתי מתחת להריסות וחשבו שאני מת. כל הפצועים כבר פונו למנחת ואז חבר שלי, סמ"ר אליה הלל, השם ייקום דמו, שנפל בפיגוע בשומרון שלושה חודשים אחר כך, ראה את החזה שלי עולה ויורד מתחת להריסות ולאבק וצעק: 'הוא חי, הוא חי!' שמו אותי על אלונקה, העמיסו אותי על הנמ"ר ומשם למנחת. הגולגולת שלי הייתה מרוסקת. אני נמצא פה בין השאר בזכות הלל ובזכות ח' ושאר צוות המסוק שחיכה לי על הקרקע". שלושה מחבריו של הראל נפלו באירוע: סמל דולב מלכה ז"ל, סמל אפיק טרי ז"ל וסמל ינון יצחק ז"ל.
"הראל נפצע ביום שישי, והרופאים לא ידעו אם ישרוד את השבת", מספר אביו, ישראל. "הוא עבר באותו סוף שבוע שני ניתוחים. הרופא שטיפל בו, ד"ר אורי גלנטה, אחד התותחים, אמר לנו: 'חבר'ה, צריך סבלנות'. הוא נתן לנו הרבה אוויר, וביום שני המדדים שלו התחילו להתרומם". שבועיים היה הראל מורדם ומונשם. מסורוקה הועבר לשיקום בשיבא, שם היה כשלושה חודשים. בגלל הפציעה גם איבד את הראייה בעין אחת, והיום הוא בבית, הולך על רגליו ומתכונן לחתונתו.
מחווה כלוחמים ללוחמים
כשסרן חוג'י נפצע, ח' היה לקראת סיום קורס קציני הנפגעים. "זה היה ב-28 במאי, שבוע אחרי שנכנסנו לרפיח", מספר חוג'י. "הלכנו לכבוש מתחם של אונר"א, בית ספר ומרפאה, שירו ממנו כמה פעמים נ"ט לעבר כוחותינו. הספקנו לטהר חצי מהמבנה ואז הופעל עלינו מטען. שלושה לוחמים שלי נהרגו - סמ"ר אורי בר אור ז"ל, סמ"ר עידו אפל וסמ"ר אמיר גלילוב ז"ל - וחמישה נפצעו. נשבר לי האגן, נשברה לי הכתף והיו לי כוויות בכל חלק חשוף בגוף. במרחב שלנו היו גם כוחות של בית הספר למכ"ים (ביסלמ"ח) ושל גדוד גפן בבה"ד 1, ששלחו רכבי פינוי. אבא שלי, שהוא ראש מטה ביסלמ"ח במילואים, ניהל את שליחת התגבורת מבלי לדעת שאחד הפצועים זה הבן שלו".
סרן ח': "היינו בכוננות בבסיס בדרום והקפיצו אותנו לאירוע בחטיבת הנח"ל. היו עוד כמה מסוקים באוויר, ואמרו לנו שאנחנו מפנים ארבעה פצועים. אנחנו נוחתים ברצועה ומתחילים להעמיס עלינו פצועים. בשלב מסוים אני רואה שמעמיסים עלינו נפגעים שאתה מבין שהם כבר לא בחיים. בדרך כלל לא מפנים במסוק משטח שבשליטת צה"ל חללים שכבר נקבע מותם. בסוף המראנו עם שישה פצועים, אחד מהם לא שרד לצערי, ועם שני חללים".
הראל סעידוב: "כשטיהרנו את אחד המבנים הופעל עלינו מטען רב-עוצמה והבניין קרס. הייתי מתחת להריסות וחשבו שאני מת. כל הפצועים כבר פונו למנחת ואז חבר שלי, סמ"ר אליה הלל, שנפל בפיגוע בשומרון שלושה חודשים אחר כך, ראה את החזה שלי עולה ויורד מתחת להריסות ולאבק וצעק: 'הוא חי, הוא חי!' שמו אותי על אלונקה, העמיסו אותי על הנמ"ר ומשם למנחת"
חוג'י: "הייתי בהכרה, אבל עם כוויות ומלא חול ולכלוך על הפנים, אז לא כל כך הצלחתי לפתוח עיניים".
סרן ח': "נחתנו בסורוקה, העברנו את הפצועים לחדר הלם, ונשארנו עם שני חללים במסוק, שוכבים על אלונקות שבורות. ואני מריץ בראש: הם בגיל של הבן שלי. אמרתי, אני לא מוכן שיראו לוחמים בצה"ל במצב הזה. ביקשנו מבית החולים מיטות, אלונקות ושמיכות נקיות. כיסינו את החללים והנחנו אותם על מיטות בכניסה לבית החולים. ואז עשינו מחווה, כלוחמים ללוחמים, והצדענו להם". הסרטון שבו נראה ח' מצדיע לנופלים פורסם למחרת. "זו אחת המשימות הקשות ביותר שביצעתי", הוא אומר. "זה ילך איתי כל החיים".
המכונאי המוטס חלק כבוד אחרון לחללים שפונו מעזה
(צילום: מתוך הרשתות )
אחרי כחודש בסורוקה הגיע חוג'י לשיקום בשיבא. ח' כבר היה קצין נפגעים מן המניין. "אומרים לי, 'אתה מצוות לבחור בשם אלקנה חוג'יבקוב'. אמרתי, טוב. אני פוגש אותו, שומע ממנו את סיפור הפציעה ואז נופל לי האסימון ואני אומר לו: 'נעים מאוד, הייתי בחילוץ שלך'".
לא זיהית אותו מהמסוק?
ח': "עם כל האבק והחול על הפנים, הוא לא נראה אז כמו שהוא נראה עכשיו".
אמו של חוג'י גם היא קצינת נפגעים במילואים, מלווה משפחות שכולות. כמו ח', גם היא התחילה עם זה במלחמה. לפני כחודש וחצי התחתן חוג'י ובימים אלה יוצאים בני הזוג לטיול של כמה חודשים במזרח.
סרן ח', עובד אינטל בחייו האזרחיים, נמצא במילואים מאז 7 באוקטובר. מבחינתו, לפגוש כקצין נפגעים את הפצועים שחילץ ולראות אותם חוזרים לחיים, שווה הכל. "זו זכות גדולה להשלים את המעגל, להכיר אותם לעומק כשהם מגיעים לכאן ולדעת מה קורה איתם אחרי. זה הכוח שמניע אותי".
אני מניח שתסגור מעגל ותגיע לחתונה של הראל.
"למה לא? אני מחכה כבר להרים אותו על הכתפיים".
פורסם לראשונה: 00:00, 16.12.24
