מנחם שלמה סטאק (22) עלה ארצה מקנדה בגפו רק כדי להתגייס. "כשסיימתי את השירות כלוחם בגבעתי התחילה המלחמה וביקשו ממני להישאר ולהתחיל ישר מילואים. עדיין לא הייתי אזרח אפילו. תייר בעזה", הוא צוחק. קרובי משפחה אין לו בישראל, אבל בחודש הבא הוא צפוי להתחתן עם ארוסתו הישראלית בשאיפה להקים כאן את ביתם. "רציתי להרגיש חלק מהעם, להיות זה ששומר עליו. אין לי אף אחד ישראלי במשפחה ואני הראשון בכלל שמתגייס לצבא", הוא מסביר.
ביולי האחרון סטאק נפצע קשה בשג'עייה בתקרית שבה נהרג חברו, סרן רואי מילר ז"ל. "במשך שנה היינו תמיד יחד, נכנסים ראשונים, ככה שתמיד עמדנו בפעילויות גב אל גב", הוא מספר. "זה יוצר חיבור אחר בין אנשים, כי כל פעם שיורים על אחד מאיתנו, יורים על שנינו".
בימים שבהם דנים בוועדת העלייה והקליטה בהגדרה ובהכרה במילואימניקים בודדים, סטאק הוא דוגמה לאתגרים שעימם הם נאלצים להתמודד לבדם. "זה היה מאוד קשה", הוא משחזר. "ההורים לא היו לידי, לא היה לי את התמיכה שצריך, את מי שיפנק באוכל, או סתם מישהו שידבר עם הרופאים, שישאל אם הכל בסדר. ארוסתי הייתה מגיעה כמה שיכלה, אבל כן הייתי שוכב במיטה לבד. זה לא קל. היה לי הרבה עם מה להתמודד חוץ מהפציעה".
עם זאת, אין לו שום כוונה לחזור לקנדה: "אני חושב שבישראל יש תכלית לחיים. זה הבית שלי. אם הפרופיל שלי יעלה חזרה, אני גם אחזור למילואים. ההורים שלי מבינים שאני עושה משהו חשוב ושאני נשאר פה כי הלב בישראל".
"לא אעזוב את ישראל אף פעם"
נתן קילינסקי (23) מברזיל הגיע לישראל ב-2019 יחד עם אחיו הגדול בן כדי להתגייס לצה"ל, ושניהם גויסו לחטיבת הנח"ל. "הכרתי את ישראל מהסיפורים של אבא שלי, שהוא ישראלי במקור וציוני לגמרי", מספר נתן. "לאמא שלי היה יותר קשה שעלינו ובכלל שנשארנו, אבל היא ידעה שהלב שלי פה ושאחרי מה שעשיתי בשביל המדינה אני לא אעזוב אותה אף פעם".
המלחמה פרצה במקביל לסיום השירות הסדיר שלו, והוא בחר להמשיך כמילואימניק. כעבור כחודשיים נפצע בג'בלייה באורח קשה מפגיעת טיל נ"ט. באירוע נפלו המ"פ שלו, רס"ן שי שמריז ז"ל, והקשר שלו, סרן שאולי גרינגליק ז"ל. את המחבל שפגע בהם וגם פצע את קילינסקי ו-12 לוחמים נוספים, חיסל לא אחר מאשר אחיו בן. "הוא קרא לחבר לצוות וביחד הם חיסלו את המחבל ב-RPG. לא היה לו מושג שנפצעתי", מספר נתן, שטופל במשך חודשיים בבית החולים בעקבות הפציעה.
"זה היה קשה מאוד. קיבלתי הרבה עזרה מאנשים אחרים, שהם לא משפחה. אבא שלי הגיע לחודש, אמא שלי לשבועיים. אבל הכי קשה זה ההתאוששות, לחיות כנכה צה"ל ללא הורים קרובים, עם כל הבירוקרטיה והטיפולים, מעבר להתמודדויות של כל חייל בודד. לעשות לבד קניות, סידורים, לנקות את הבית".
עם זאת, קילינסקי נשמע אופטימי למדי. "אני כרגע בטיפולים, יש לי עוד שנה של שיקום ועוד לא יודעים אם אני אחזור לעצמי, אבל אני שמח בחלקי, יש לי מזל גדול, זה יכול להיות הרבה יותר גרוע. איבדתי שני חברים, יש לי חבר שאיבד רגל. אני מודה על מה שיש כרגע ושמח שהגעתי לישראל ומקווה שבעזרת השם כל המשפחה שלי תעלה. אין כמו בארץ".
"מחכה שמצבי ישתפר כדי לחזור למילואים"
אזקיאל צינה (28) מארגנטינה הגיע לפני כארבע שנים בגפו לישראל והתגייס לצנחנים. "למדתי הרבה על ההיסטוריה של העם היהודי והבנתי שאנחנו בטוב רק כי יש לנו ארץ משלנו", הוא מסביר. "רציתי לא לקחת את זה כמובן מאליו, להעריך את המקום הזה, וחשבתי ששירות צבאי זה רעיון טוב". הוא שירת במשך כשנתיים עקב גילו המבוגר, ואחרי שהשתחרר התחיל לחפש עבודה. 7 באוקטובר שינה לו את כל התוכניות. "איך ששמעתי מה הולך בדרום התייצבתי. שאלתי את החבר'ה שלי שעדיין בסדיר איפה הם והגעתי איך שאני, על אזרחי".
אחרי כחודש וחצי של לחימה, אזקיאל נפצע מרסיסים בזמן פעילות בעזה. "עברתי סדרת ניתוחים. קיבלתי המון עזרה, באו ישראלים שלא מכירים אותי לבקר ולתת אהבה ודאגו לי בכל מה שצריך. גם ההורים באו לעשרה ימים. יש לי פה גם בני דודים, אז לא הייתי לבד. אין על ישראל, פה הכרתי את החברה שלי ועם כמות האהבה שקיבלתי מעם ישראל הבנתי שפה אני נשאר". ולא רק שהוא מתכוון להישאר, הוא גם מחכה "להרגיש יותר טוב כדי לחזור למילואים".
השלושה מלווים בתוכנית "כנפיים" והם בוגרי התוכנית, שהיא שיתוף פעולה בין הסוכנות היהודית, קרן מיראז' ישראל ומשרד העלייה והקליטה. התוכנית מלווה צעירים מרגע הגעתם לארץ בהכנה לגיוס, במהלך השירות הצבאי, בהכנה לאזרחות וליווי לאחר השחרור ומענה קהילתי לבוגרי התוכנית. בזמן מלחמת חרבות ברזל התוכנית נתנה מענה בתאום עם צה"ל עבור פצועים בודדים עולים בסדיר ובמילואים. מענה מקיף בבתי החולים, מול המשפחות ובהמשך בהליכי השיקום. בנוסף, נתנה ליווי ומתן מענה נפשי למילואימניקים בודדים שחווים מצוקה נפשית בעקבות המלחמה.
13,500 פצועים חדשים, רובם מילואימניקים
אגף השיקום במשרד הביטחון מפרסם נתונים עדכניים ביום ההוקרה לפצועי ופצועות צה"ל: מספר המטופלים והמטופלות באגף עלה בשנה האחרונה בכ-20 אחוזים, מכ-62 אלף ל-75 אלף, מתוכם כ-6,200 נשים.
מתוך כ-13,500 פצועי ופצועות המלחמה הנוכחית, 66 אחוזים הם חיילי מילואים. כ-8,500 מהפצועים מתמודדים עם פציעה גופנית, בעיקר פציעות ראש, גפיים, אוזניים, עמוד השדרה ופגיעות פנימיות. ל-68 קטועי גפיים הותאמה תותבת, 26 הסתייעו בהשלמת גולגולת בהדפסת תלת-ממד, ו-12 פצועים איבדו עין ונזקקו לתותבת.
כ-5,200 מתמודדים עם תגובה נפשית, כאשר עבור יותר ממחצית מהם זוהי הפציעה העיקרית. בין היתר הם מתמודדים עם חרדות, דיכאון, קשיי הסתגלות ועוד. כ-1,300 מהם מתמודדים עם פוסט-טראומה. 43 אחוזים מפצועי חרבות ברזל מתמודדים עם תגובות נפשיות לעומת 26 אחוזים מקרב כלל פצועי צה"ל.
595 נכים מוגדרים עם נכות מיוחדת 100%+, דרגת הנכות הגבוהה ביותר. בנוסף, במהלך השנה נקלטו באגף בנוסף כ-7,900 מטופלים המבקשים הכרה על פציעות עבר ממלחמות קודמות, מתוכם כ-4,200 פנו בשל תגובות נפשיות. המבוגרים שבין מבקשי ההכרה על מלחמות קודמות בני 96, ו-97.
כמענה למתמודדי הנפש גויסו למעלה מ-900 מטפלים חדשים, הוקמו עשר חוות שיקומיות ברחבי הארץ, החלו לפעול ניידות מת"ן לטיפול נפשי מיידי בפריסה ארצית, נפתחו שלושה בתים מאזנים, הופעלה אפליקציית "המדריך ל-PTSD" עם למעלה מ-20 אלף הורדות, וניתן מענה לכ-11,200 שיחות במוקד הסיוע "נפש אחת".
פורסם לראשונה: 00:00, 18.12.24
