כשהחלה המתקפה ב-7 באוקטובר, הותקל בנה של אורנה יחד עם הצוות שלו על ידי מחבלים סמוך לגדר. "במשך שלוש שעות הוא עלה בקשר וביקש שיסייעו להם", היא מתארת, "כשחולצו הם עברו לאחד מהקיבוצים והסתובבו שם בין הגופות. עד היום הוא לא מוכן לספר לי מה ראה שם. הוא חי את האירוע הזה עד היום. את הקושי הנפשי זיהה לראשונה המ"פ שלו. ראה שהוא לא עם כולם, שהוא מתבודד. אני הבנתי את זה כשהוא התקשר אלינו משטחי הכינוס ואמר: 'אמא ואבא, אני רוצה שתבואו'. בחיים הילד לא ביקש כלום. הגענו וראיתי ילד עם עיניים ללא מבט".
ארבע אמהות אמיצות של פצועים מהיום הראשון למלחמה מדברות על ההתמודדות עם האתגרים הגדולים בצל הפוסט-טראומה. על הכאב, הפחד וגם על ההחלטה לא לאבד תקווה. "אנחנו העוגן שלהם", הן אומרות, "אי-אפשר לסמוך על אף אחד אחר שיעשה את זה".
בתקופה הראשונה קיוותה אורנה שמדובר בקושי זמני, אך המצב הלך והידרדר. "לקח לי הרבה זמן לקבל את זה שהבן שלי בפוסט-טראומה", היא מספרת, "באותו שלב חשבתי שיסירו ממנו את האבק השחור של הלוחמה והוא יחזור להיות מי שהיה. בהתחלה הוא כל הזמן ישן. אם היה מדבר זה היה רק על 7 באוקטובר. לא משנה על מה היינו מדברים, הוא היה מחזיר אותנו לאותו היום בשעה 6:29. הוא לא היה מסוגל שמרימים את הקול לידו. הייתה לו תקופה של מאניה של ניקיונות, אחר כך התחילו הצעקות והזעם. עד היום הוא לא ישן בלילות".
אורנה מוסיפה ש"הוא עובד קשה כדי להבריא, אבל קשה לי. היום אפילו יותר קשה ממה שהיה. כאמא, החלק הכי כואב זה עכשיו. יש לי ילד שלא יכול ללמוד, שלא יכול לעבוד, שלא יכול לקום בבוקר. הוא מתקשר אליי כשאני בעבודה ומבקש: 'אמא, תעזרי לי'. זה שובר לי את הלב".
באותו מקום
גם בתה של נורית סגרה שבת בבסיס ב-7 באוקטובר. "המחבלים חדרו לשם", היא מתארת, "במשך שעות הם התחבאו כשיורים עליהם וזורקים עליהם רימונים וחברים שלהם נהרגים סביבם. היא נפצעה מהירי".
ההתמודדות האמיתית, לדבריה, החלה לאחר השחרור מבית החולים. "בהתחלה היינו עסוקים מאוד בטיפול הרפואי שלה, אבל כל הזמן הידהד לנו בראש מה היא עברה", האם מספרת, "היא לא ממש שיתפה אותנו ברגשות שלה, אני חושבת שהיא לא רצתה להעמיס עלינו. אבל לאט-לאט ראינו שהיא לא מצליחה לישון, ועושה הכל כדי להנציח את זכר החברים שלה. גם שנה אחרי אנחנו באותו מקום – היא שומרת את הדברים לעצמה, אומרת שהיא משתפת את הפסיכולוגית שלה, ואנחנו רואים את התופעות מהצד. אנחנו מנסים לא ללחוץ יותר מדי כי הלחץ הזה לוקח אותה למקומות לא טובים וגורם לה לחוסר נוחות. אני מרגישה חסרת אונים".
משהו לא בסדר
בנה של ליאת היה ממש בתחילת השירות שלו כשמתקפת חמאס החלה. "ב-7:30 הוא התקשר להיפרד", היא אומרת ומתקשה לעצור את הדמעות, "הוא אמר לי: 'אמא, אני אוהב אותך, אנחנו כבר לא ניפגש יותר'. היה שם קרב קשה. המראות שהם נחשפו אליהם היו מאוד קשים. כשדיברנו בלילה הוא אמר לי שכולם מתים. הוא חזר הביתה וראיתי שזה לא הילד שלי. הוא היה ריק לגמרי. סירב להוריד את הנשק ואת האפוד כי הרגיש לא בטוח גם בבית. הוא הצמיד את הספה לדלת ונעל. הבנתי שמשהו לא בסדר".
"הוא אמר לי: 'אמא, אני אוהב אותך, אנחנו כבר לא ניפגש יותר'. היה שם קרב קשה. המראות היו מאוד קשים. הוא אמר לי שכולם מתים. הוא חזר הביתה וראיתי שזה לא הילד שלי. הוא היה ריק לגמרי. סירב להוריד את הנשק ואת האפוד כי הרגיש לא בטוח גם בבית. הוא הצמיד את הספה לדלת ונעל. הבנתי שמשהו לא בסדר"
מאז, ליאת מרגישה שהיא צריכה ללמוד לגדל שוב את הילד. "זה כמו ללמוד ללכת מחדש", היא אומרת, "עד 7 באוקטובר הוא היה ילד אחר. עברתי לעבוד מהבית כי יש לי ילד פוסט-טראומטי ואני מאוד דואגת. הוא ער כל הלילה, ואני מתעוררת כל שעה כדי לוודא שהוא בסדר. ואז הוא נרדם בבוקר ואני שומעת את הצרחות והצעקות שלו תוך כדי שינה. אני חוששת איך ייראו החיים של הבן שלי בעתיד. כולם מבינים שאנחנו לא במצב רגיל, אבל בסופו של דבר מי מתמודד עם זה? אנחנו, ההורים, העוגן שלהם. אם לא נעזור להם, אי-אפשר לסמוך על אף אחד אחר שיעשה את זה".
לחזור לחיים
בתה של נעמי הייתה אמורה להשתחרר זמן קצר אחרי 7 באוקטובר. "היא הייתה לוחמת", היא מספרת, "מ-8:15 הפסיקה לענות לנו, בדיעבד אנחנו יודעים שהם הותקלו על ידי מחבלים ושהיא נפצעה מירי. במקום לנסוע לטיול הגדול של אחרי צבא, היא מתמודדת עם פציעה מטורפת".
נעמי אומרת ש"בתקופה הראשונה היה הרבה בכי, כעס וחוסר סבלנות. נתנו לה כדורי שינה כי היא לא הייתה מסוגלת לישון. היא מאובחנת עם פוסט-טראומה, אבל בשלב הזה היא פחות מתמקדת בזה, ויותר בטיפולים הרפואיים ובצלקות שנשארו לה. לאט-לאט היא חוזרת לחיים, אבל יש לה נפילות והיא בוכה הרבה, מאוד מנסה להזכיר ולהנציח חברה שלה שנהרגה. כאמא אני דואגת שהדבר הזה לא יהרוס לה את העתיד. היא ילדה יפה ומוכשרת. יש לה עוד דרך ארוכה עד שתוכל לחזור למעגל העבודה והלימודים".
"הקושי הכי גדול שאנחנו מזהים אצל ההורים הוא הצורך להתמקם מחדש", אומרת פטריסיה פסטרנק, עובדת סוציאלית שיקומית באגף השיקום של משרד הביטחון, "הם חווים טלטלה. החיים זה רצף, והפציעה קוטעת את הרצף גם של החיים וגם של המשפחה. הם הורים לילד עצמאי, והמצב הזה מעורר המון שאלות. כמה להגביל? כמה לחבק? כמה לשחרר ומתי? שאלות שאף אחד לא מכין אותך אליהן. בפציעה פיזית זה ברור מה האדם מסוגל ומה לא. בתוך הפציעה הנפשית הם רואים כל מיני דברים שהם לא יודעים איך לפרש אותם. הם צריכים ללמוד מה המשמעות של זה".
כדי לסייע למשפחות להתמודד על המצב, מפעיל אגף השיקום במשרד הביטחון קבוצות טיפוליות ייחודיות להורים של פצועי ופצועות צה"ל כחלק מתהליך השיקום. הקבוצות מתקיימות בכל הארץ ומלוות על ידי מטפלים ועובדים סוציאליים.
"אנחנו נותנים רצף של מענים לבני המשפחה כי ההורים הם שותפים בתהליך השיקום", מסבירה ענת גור, ראש החטיבה לשירותים סוציאליים במחוז רחובות של אגף השיקום, "מטרת הקבוצה היא ליצור מסגרת של שייכות ולקבל כלים להתמודד יותר טוב עם הילד ולסייע לו בשיקום".
קו התמיכה של אגף "נפש אחת" זמין גם לבני משפחה 8944*
פורסם לראשונה: 00:00, 19.12.24
