סמל יוסף (יוסי) קלוז'ני, לוחם בסיירת הנח"ל / בן 21, חייל בודד מארצות הברית / נפצע בקרב בג'באליה ב–23 בדצמבר 2023, חזר לשטח אחרי ארבעה חודשים
מקלע הנגב תלוי על צווארו של קלוז'ני, ושני פאצ'ים מוצמדים למדים הטקטיים שלו. האחד, שעליו רקום הדגל הדרוזי, לזכר חברו לצוות סמ"ר עדי מאלכ חרב ז"ל, שנפל ב-18 בנובמבר שעבר. השני, לזכר מפקד הצוות שלו סרן אושרי בוצחק ז"ל.
קלוז'ני היה מטרים ספורים מבוצחק בתקרית שבה נפל. הם נכנסו ראשונים דרך פתח בקיר לטהר מבנה בג'באליה ונקלעו למארב. "בסלון היו שתי דלתות, אושרי הלך לחפות על הדלת מימין ואני הלכתי לדלת משמאל. באמצע הדרך שמעתי משהו, סובבתי את הראש וראיתי מחבל יוצא מהדלת הימנית עם חולצת אדידס שחורה, כפכפים וקלצ'ניקוב. הסתובבתי לירות בו, אבל הוא הקדים אותי. קיבלתי כדור בירך ונפלתי, אחד מהכדורים פגע באושרי והוא נהרג במקום. חבר שלי מהצוות, ליאב, שהיה עם שאר הכוח מחוץ למבנה, נפצע מכדור שחדר את הקיר".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק לרשומים:
שרוע על הרצפה, קלוז'ני ירה לעבר המחבל. "כנראה הוא נפצע, כי מצאו שם סימני דם, אבל הוא הצליח לברוח. גררתי את עצמי אחורה, לכיוון הפתח, ואז שמעתי 'קליק' של נצרת רימון. נצמדתי לרצפה והרימון התפוצץ. ברוך השם, קיבלתי רק כמה רסיסים לרגליים ולכתפיים. הגעתי לפתח והמחבלים זרקו עוד רימון, קיללתי ונצמדתי שוב לרצפה".
חבריו של קלוז'ני משכו אותו אחורה והחובש החל לטפל בו. "הוא גזר לי את המכנס וראיתי חור ענק ברגל. חשבתי 'זהו, אני הולך לאבד אותה. הלכה לי הרגל'. החובש שם לי חוסם עורקים בכמה שניות, הרימו אותי לאלונקה ופינו אותי אחורה.
"כשהתעוררתי בבית החולים ראיתי את השלישה של היחידה. שאלתי אותה 'מה עם אושרי?' והיא מילמלה משהו בסגנון 'לא יודעים בוודאות'. אמרתי לה 'אני רוצה לשמוע את האמת', ואז היא אמרה 'אושרי נהרג'. התחלתי לבכות. אושרי היה בן אדם זהב, היה לנו קשר מיוחד".
למחרת התקרית, קלוז'ני וחברו השני לצוות שנפצע בתקרית התעקשו לצאת להלוויה של בוצחק בחיפה. "הגענו להלוויה אני על מיטת אלונקה וליאב עם גבס על היד. שם באמת התפרקתי, אני לא זוכר שבכיתי ככה בחיים".
ארבעה חודשים אחרי שנפצע, הוא חזר לשירות. "הייתי מרגיש רע עם עצמי אם הייתי נשאר בבית כשהחברים שלי עדיין בפנים. אם היה קורה עוד אירוע כשאני לא שם, לא הייתי יכול להתמודד עם זה. אושרי ועדי איבדו את החיים שלהם, ואני, שיצאתי יחסית בזול, לא אחזור ללחימה? אם הייתי נשאר בבית הייתי פותח את הדלת לפוסט-טראומה וכל השיט הזה. הדרך הכי טובה להתמודד עם הפציעה ועם אובדן החברים הייתה לחזור ללחימה".
סא"ל פיני דדון, מג"ד שחר בחטיבת החילוץ של פיקוד העורף / בן 31 מקיבוץ גבים, נשוי ואב לשניים / נפצע ב–7 באוקטובר, חזר לשטח באפריל 2024
המתקפה של חמאס ב-7 באוקטובר תפסה את דדון בביתו בקיבוץ גבים שבעוטף עזה, כשהוא עדיין חניך במכללה לפיקוד ולמטה (פו"ם). "התחילו אזעקות בלי הפסקה, ואחרי כמה זמן שמעתי ירי נשק קל מאוד קרוב. עליתי על מדים, הוצאתי את האקדח מהכספת, ותוך כדי ההתארגנות התקשר אליי מפקד מחוז הדרום של פיקוד העורף. בתפקיד הקודם הייתי קצין אג"ם שלו, והוא ביקש את עזרתי".
דדון החל לנסוע למפקדת המחוז, אבל עוד לפני שיצא מהקיבוץ נתקל במחבלים. "נפתחה עליי אש מכיוון השער וקיבלתי כדור ביד. הסתכלתי קדימה וראיתי מאחורי השער טנדר לבן עם 19 מחבלים, חלקם על הרכב וחלק פרקו. נתתי גז לכיוונם, לפני שייכנסו לקיבוץ. תוך כדי הרגשתי פגיעות של כדורים, גם בי וגם במכונית. איך שפניתי שמאלה חטפתי כדור בראש".
הרכב הידרדר במורד הרחוב עד שהתנגש בפח אשפה. "חגי וליטל צ'רניס, שגרים שם, ראו אותי מהחלון, הכניסו אותי לבית והתחילו לטפל בי. בינתיים, זיו אביב, הרבש"ץ, הגיע לאזור השער ונלחם במחבלים עד שגם הוא נפצע".
דדון היה הישראלי הראשון שפגשו המחבלים בכביש, וכשראו שמדובר באיש צבא הסיקו בטעות שכוחות צה"ל כבר הגיעו לקיבוץ – והתקפלו. בינתיים, דדון ישב בסלון של חבריו מבלי לדעת שהקליע בראשו חדר את עדשת משקפיו וגרם לשבר בגולגולת. "ישבתי עם תחבושת על הראש והפנים, הייתי בהכרה מעורפלת, אבל שמעתי את הפרמדיק אומר שהמצב מידרדר ושחייבים לפנות אותי לבית חולים".
אחרי ארבע שעות וחצי הוא פונה לכניסה העורפית של שדרות, ומשם באמבולנס לבית החולים שיבא. "עברתי ניתוח בראש, ואחרי שבועיים וחצי ניתוח נוסף. הייתי עוד חודש במחלקת שיקום נפגעי ראש, ואז חודשיים בשיקום יום. אחד הדברים שנתנו לי כוח זה הרצון לחזור לשירות ולהילחם. פגיעת ראש מורידה לך את הפרופיל ל־21 – אסור לנהוג או לשאת נשק, אבל הרופאים באו לקראתי. התחלתי להתאמן בחדר כושר וחזרתי לרוץ, כבר בשיקום הצלחתי לרוץ שבעה־שמונה קילומטרים".
באפריל שעבר הוא חזר לצבא וסיים את הלימודים בפו"ם יחד עם חבריו לקורס, שפוזרו ביחידות עם פרוץ המלחמה. במקביל, הוא התמודד על תפקיד מפקד גדוד שחר. "כשנכנסתי לתפקיד ביולי, הגדוד כבר היה בגזרת עוטף ירושלים, ומאז אנחנו כאן, בהגנה ובפעילות ההתקפית". את יום השנה ל-7 באוקטובר הוא העביר ב-15 שעות של פעילות מבצעית במחנה הפליטים קלנדיה. "בפעם הקודמת הופתענו, עכשיו אנחנו מפתיעים ותוקפים. זאת הייתה בשבילי סגירת מעגל".
סמל רון אורחוף, לוחם בגדוד שריון 53 בחטיבה 188 / בן 21 ממודיעין / נפצע בשג'עייה ב–8 בדצמבר 2023, חזר לשטח אחרי שבועיים
שבועות ספורים אחרי שסיים את המסלול והגיע לגדוד, אורחוף היה שותף לאבטחת החטופים ששוחררו בעסקה הראשונה. עם תום הפסקת האש, נלחם עם הגדוד שלו בשג'עייה. "היינו חמישה אנשי צוות, התחלנו התקפה ופתאום – מאפס למאה – בום. חטפנו מטען. הטנק התמלא עשן – לא הצלחתי לנשום ולא ראיתי כלום. שמעתי צרחות שהפסיקו אחרי כמה שניות. המחשבה הראשונה הייתה, מה עם מפקד המחלקה שלי, אחר כך התברר שהוא עף מחוץ לטנק מעוצמת הפיצוץ. המחשבה השנייה זה שאני הולך למות.
"צעקתי לקשר הפלוגתי לפתוח את המסדרון האחורי של הטנק. הוא פתח, העשן ירד והכל התחיל להתבהר. הסתכלתי על התותחן וחשכו עיניי. הפנים שלו לבנות, הסנטר על החזה, הוא מביט למטה ורואה שאין לו רגל. המטען חלף על פניי ופגע ברגל של התותחן. הקצה של הזקן שלי נשרף, ככה זה היה קרוב".
הפציעה של אורחוף הייתה יחסית קלה, שאיפת עשן ושני רסיסים, אחד ליד הברך, "הם עדיין שם, נראה לי שייעלמו עם הזמן". אחרי יומיים באיכילוב שוחרר הביתה. "היו לי שלוש תחושות: טראומה – כי עברתי אירוע לא פשוט; הודיה – כי הייתי יכול למות ויצאתי בזול; ואשמת ניצּוֹל נוראית, שאני יושב עם חברים, רואה כדורגל והתותחן בקומה".
אחרי שבועיים בבית הוא חזר לפלוגה, יום לפני שנכנסה שוב לעזה. "נכנסתי לטנק והתחלתי לרעוד. הצרחות חזרו, הטעם של העשן בפה חזר. אותן 50-40 שניות שחשבתי שאני מת. כל מה שניסיתי להדחיק נכנס בי ב-200 קמ"ש. החלטתי שאני לא נכנס לעזה. ברכבת, בדרך חזרה הביתה, הרבצתי לרצפה וקיללתי. זה היה תסכול נוראי, לא ידעתי מה אעשה עם החיים שלי".
אורחוף נשאר בבית עוד חודש וחצי, שאותם הקדיש לטיפול בטראומה. "אפילו ירדתי לשיזפון (בית הספר לשריון – י"ק) כדי להתרגל שוב לטנקים בלי תחושות הלחץ והסכנה. חזרתי לפלוגה בדיוק כשיצאנו מעזה ועלינו להר דב. כשהיינו בצפון ירו עלינו ארבע-חמש פעמים ביום. פצמ"ר נחת 200 מטרים ממני, ומצאתי את עצמי בתוך הטנק עם טעם של עשן בפה וקוצר נשימה. נבהלתי, אבל זה השתפר עם הזמן ועכשיו אני כמעט פיקס".
כשהחל התמרון בלבנון הוא היה בחופשה בבית, אבל מיד חזר. "טנק ראשון בתוך לבנון, פחדתי, ממש פחדתי. אבל אחרי שעתיים הגענו למטרות, שיחררנו פגזים – וזהו. הרגשתי סיפוק גדול גם בגלל ההישגים של הפלוגה, אבל גם בגלל הניצחון האישי. ניצחתי את הטראומה. בסוף, אני לא נמצא פה כדי להגיד שנלחמתי. אני נלחם כדי שבת הדודה שלי תוכל לחזור לבית שלה בקיבוץ דן וכדי שגלי וזיו ברמן, חברים של אחותי, ישוחררו משבי חמאס".
סגן דביר מגידו, סגן מפקד פלוגה בגדוד 202 של הצנחנים / בן 24 מגבעת הראל / נשוי ואב לשלושה / נפצע ב–22 בינואר 2024, חזר לשטח אחרי חודש ושבוע
יומיים אחרי ששוחרר מהשיקום, כבר היה מגידו על השיירה לתוך עזה. "ביום חמישי קיבלתי מכתב שחרור וגזרתי את הצמיד", הוא מספר. "היה משא ומתן עם אשתי – אני רציתי להיכנס לעזה כבר בשישי, אבל היא התעקשה שאחכה לראשון".
חודש ושבוע קודם לכן, הוא הוביל צוות של צנחנים למתקפה בחאן יונס. "ב-7:00 בבוקר פרקנו מהאכזריות והתחלנו בלחימה. התברר שהשטח עדיין לא היה נקי. ה-D9 הראשון יצא להתקפה וחטף אש. בעקבות זה הוחלט לכבוש את אחד הבתים, לעלות לקומה השנייה לתצפית מפקדים ולקיים הערכת מצב. סיימנו את הערכת המצב, עמדנו ליד החלון כשאיליי המ"פ נתן פקודות להמשך – ואז חטפנו טיל RPG בחדר שבו היינו".
שלושה ממפקדי הגדוד נהרגו בפיצוץ – הסמג"ד רס"ן דוד נתי אלפסי ז"ל; המ"פ רס"ן איליי לוי ז"ל; וסרן אייל מבורך טויטו ז"ל, מפקד צוות מקביל. מגידו ספג עשרות רסיסים מהטיל, אחד מהם ליד העורק הראשי בצוואר. "ירדתי במדרגות ופתאום קלטתי שאני עולה באש. זרקתי את הקסדה, הנשק והווסט והתחלתי להתפשט. הגעתי לקומה הראשונה, שבה היו שאר הלוחמים, ואז קפץ עליי חובש ושם לי חוסם עורקים ברגל ותחבושת לעצור את הדימום בצוואר. נתתי להם פקודה לעלות להביא את הפצועים ולשים חיפויים. עד היום החיילים שלי מסתלבטים עליי ועושים חיקויים שלי צועק פקודות בעירום.
"בתוך שש-שבע דקות הגיע פינוי ולקחו אותי ואת שאר הפצועים למנחת ומשם במסוק לבית החולים. על הריינג'ר, בדרך מהמנחת של סורוקה לחדר מיון, התקשרתי לאשתי ואמרתי לה 'נפצעתי, אבל אני בסדר. זאת לא איזו צלקת מכוערת, יהיה לנו סופ"ש נחמד ביחד'".
מגידו הוגדר פצוע בינוני-קשה, בעיקר בגלל הרסיס בצוואר. במשך שבוע אושפז בסורוקה, ואז עוד שלושה שבועות וחצי בשיקום בהדסה הר הצופים. למרות הפציעה, היה לו ברור שיחזור ללחימה, אשתו פחות אהבה את הרעיון. "היא דאגה לי, ובצדק, פחדה שהפצעים ייפתחו, אבל היא מבינה את המשמעות. בעיניי זה היה מובן מאליו – ברגע שאפשר, חוזרים פנימה".
סגן יונתן רוּב, מ"פ בגדוד השריון 75 בחטיבה 7 / בן 22, מפתח–תקווה / נפצע בתחילת יוני, חזר לשטח אחרי כחודש
בעמדת המפקד של סגן רוּב תקוע רסיס גדול של טיל RPG. "אם הייתי עומד טיפה יותר גבוה, יכול להיות שלא הייתי כאן", מספר הקצין שנפצע בקרב ברפיח, חזר לשירות ונלחם בלבנון.
בחודשים הראשונים של המלחמה ניהל גדוד 75 קרב הגנה בצפון. "נלחמנו מול חוליות נ"ט, פצמ"רים, כטב"מים. עברנו מגזרה לגזרה והשמדנו הרבה מטרות של חיזבאללה". לקראת סוף ינואר הגדוד ירד דרומה והצטרף לשאר הכוחות של חטיבה 7 בחאן יונס, אחרי הפוגה קצרה הוכפף הגדוד לחטיבת הקומנדו בלחימה ברפיח.
בתחילה נפצע סגן מפקד הפלוגה ורוב החליף אותו, שלושה ימים אחר כך – הוא נפצע בעצמו. "הובלתי התקפה עם אגוז בתוך שטח צפוף מאוד ומחבל שיצא מפיר ירה RPG על הטנק שלי. באותו זמן הצצתי החוצה ולכן קיבלתי את הרסיסים לפנים, שאר הצוות לא נפגע.
"הרגשתי את ההדף וראיתי שהווסט שלי עם דם. הבנתי פחות או יותר מאיפה ירו עליי, הכוונתי לשם אש וחילצתי את הטנק אחורה עד שנפלתי לתוך הצריח. הצוות שלי נתן לי טיפול ראשוני בתוך הטנק, והלוחמים של אגוז חיכו לי בחוץ עם אלונקה ופינו אותי למסוק. יצאתי ממש במזל, היו לי רסיסים מסביב לעיניים, והתברר שהרסיסים לא הגיעו למוח".
רוב עבר שלושה ניתוחים, היה שלושה ימים באיכילוב ועוד שבועיים וחצי בבית עד שהחליט לחזור. "ידעתי שהפלוגה צריכה אותי, בסוף הסמ"פ הוא דמות מרכזית בפלוגה. אם הייתי נהג טנק, הייתי לוקח עוד קצת זמן בבית. הצבא הערים קשיים, אבל רבתי איתם קצת ובסוף אישרו לי לחזור. ההורים לא אהבו את זה, הם רצו שאישאר בבית. החברים אמרו שקיבלתי כרטיס צהוב, אבל יש לי עוד שיקולים. אני ילד גדול".
כחודש לאחר הפציעה רוב כבר לחם בשג'עייה. "כמה זמן אחרי שחזרתי, טנק שהיה לידי חטף טיל RPG ללא נפגעים. הרגשתי כאילו אני צופה מהצד באירוע שבו נפצעתי".
כשהחל התמרון בלבנון עלה הגדוד צפונה. "זו הייתה סגירת מעגל. בתחילת המלחמה היינו בגזרת משגב עם, ושנה אחרי זכינו להילחם בכפר שמאיים על הקיבוץ. כבשנו את הכפר והשמדנו את כל התשתיות של חיזבאללה. האויב לא יכול יותר לאיים משם על התושבים, ואני מקווה שהם ישובו כמה שיותר מהר לבתיהם".
סא"ל (מיל') איתי לשם, מג"ד 8111 בחטיבה 5 / בן 44 מעפרה, נשוי ואב לארבעה / נפצע בהיתקלות בחאן יונס ב–10 בדצמבר 2023, חזר לשטח אחרי כשבוע
סא”ל לשם יושב על מיטת שדה באחד הבתים המעטים שעוד נותרו עומדים במסדרון נצרים. בכל כמה דקות נכנס מישהו עם עדכון מבצעי או שאלה דחופה. רק אז אתה קולט איזו אחריות מוטלת על כתפי האיש הזה, שמקבל עשרות ואולי מאות החלטות ביום.
אפשר לדבר שעות על המושג אחריות, ואפשר פשוט להקשיב לשיחות הטלפון שקיים לשם עם סגנו וקצינים נוספים בגדוד זמן קצר אחרי שהובא לבית החולים עם כדור ברגל, כדור בגב ועשרות רסיסי מטען. רגע לפני שנכנס לבדיקת סי-טי, הדבר הכי חשוב עבורו היה לדעת מי ההרוגים ולוודא שלא חסר אף חייל.
הגדוד של לשם פעל בדצמבר שעבר בחאן יונס. "נכנסנו לאחד הבתים, המ"פ ואני, וזיהינו בחצר שטיח שנראה לא שייך. ניגשתי אליו עם החפ"ק שלי וגילינו מתחתיו פיר. הספקתי להגיד לשאר הכוח שישפרו עמדות לאחור, ואחרי כמה שניות התפוצץ מטען שהיה צמוד לחומה”.
חמישה לוחמים נפלו בפיצוץ: מפקד החפ"ק רס"ן (מיל') רומן ברונשטיין ז"ל; רס"ן (מיל') אביתר כהן ז"ל, קצין בחפ"ק; סרן (מיל') אליה יאנובסקי ז"ל, קצין באחת הפלוגות; רס"מ (מיל') איתי פרי ז"ל, הקשר של לשם; וקשר המ"פ רס"ר (מיל') ארי יחיאל זנילמן ז"ל.
אחרי שהמטען התפוצץ, יצא מהפיר מחבל שירה לעבר הלוחמים עד שחוסל. "נשארתי בזירה עד ששאר הפצועים פונו והסמג"ד תפס פיקוד. הרגשתי שהראש שלי עובד ושאני יכול להמשיך לנהל את האירוע, עד שקצין האג"ם אמר לי 'יאללה, תתפנה. אתה רק מפריע לנו, הכל בשליטה'".
יום אחרי הפציעה הוא התייצב בהלוויה של הקשר שלו, פרי. "הייתי אמור להיכנס לניתוח וסיכמתי עם הרופא שאם ארגיש טוב אחר כך אצא להלוויה. בסוף הניתוח התעכב והספקתי לנסוע". יומיים אחר כך ביקר את יתר המשפחות השכולות. שבוע אחרי הפציעה – הוא כבר היה שוב על מדים ובתפקיד. "בהפוגה שבין חאן יונס לנצרים חזרתי לשיקום יום בהדסה. אבל מאז שאנחנו כאן לא כל כך יוצא לי".
"הגוף שלי עדיין חי את הפציעה", הוא מרים את החולצה ומראה את הצלקות. "כשאני שם וסט אני מרגיש את הגוף הרבה שעות אחרי, וכשאני הולך יש לי כאבים ברגל וחוסר תחושה באצבעות. בסוף, חשוב לי להמשיך ולהיות חזק בשביל האנשים שנלחמים פה, זה חלק מהאחריות שלי".
מבחינתו, השאלה אם לחזור לשטח כלל לא עמדה על הפרק. "אני לא יוצא דופן, יש לנו בגדוד עוד לוחמים ומפקדים שנפצעו וחזרו, ויש פצועים שהיו חוזרים אם רק היו יכולים. אם שלחתי את האנשים שלי לקרב, אני אעשה מה שאני יכול".