דווקא בחודש שבו רשמה אחת מחברות המכשור הרפואי הישראליות המצליחות בעולם, נובוקיור, הישג משמעותי בתחום חיוני - הארכת חיים של חולי סרטן אלים בלבלב - עושה אסף דנציגר, המנכ"ל ומי שנחשב לרוח החיה מאחוריה בשני העשורים האחרונים, את הדרך החוצה מהחברה שבנה וטיפח. בימים הקרובים יהפוך דנציגר (58), מבחירתו, ממנכ"ל של חברה בינלאומית מבטיחה - לפנסיונר. את הנסיעות התכופות לחו"ל יחליפו, לפחות בפנטזיה שלו, בילויים רגועים עם המשפחה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
"עם השנים הגעתי למסקנה שלמרות שכסף זה דבר מאוד נעים, אי-אפשר להרוג את השדים שלך איתו", הוא אומר. "הבית הזה התנהל ביד רמה. אשתי, נועה, קבעה את החוקים בצורה מאוד ברורה. הייתי חוזר מניו-יורק מת, עם המזוודות ביד, והיא הייתה אומרת לי 'קח בבקשה את הילד לחוג'. אני חושב שזה שמר על נורמליות. כיף להגיע למסיבות מעולות של סוף השנה כי מאוד התאמצת, אבל היומיום הוא נוראי. יש מפעל שלם שמתנהל בלעדיך".
הוויתור הזה השתלם לו, ובגדול. בשנת 2016 עמד דנציגר בראש טבלת שיאני השכר הישראלים בוול סטריט עם עלות שכר חלומית בסך 9.7 מיליון דולר. "נהייתי איש עשיר", הוא אומר בכנות. "נובוקיור ייצרה מאתיים מיליונרים מסביב לעולם, שעבדו מאוד קשה. אין להם חובות וחלקם לא צריכים יותר לעבוד, ואני מאוד שמח על זה. עובדים טובים צריכים להיות מאוד מתוגמלים".
2 צפייה בגלריה
“יש יהירות גברית, שאפשר לעשות הכל כל הזמן. זה לא נכון". דנציגר ואשתו, נועה | צילום: יונתן בלום
תתגעגע?
“נובוקיור היא חיה שלא משנה כמה תאכיל אותה - היא תמיד צריכה עוד ועוד ועוד. אני גם חושב שכדי להביא אותה לשלב הבא צריך איזושהי אנרגיה ותשוקה, שקצת נגמרו עם הזמן. כל החבילה הזו מגיעה עם מחיר משפחתי מאוד קשה. הילדים שלי גדלו לתוך החברה. מישהו היה צריך לגדל אותם, וזה לא הייתי אני, אלא אשתי. נסעתי לחו"ל 40 פעם בשנה. יש איזו מין יהירות גברית ישראלית, שאפשר לעשות הכל כל הזמן. זה לא נכון".
למה תקום בבוקר, אחרי יותר משני עשורים של עבודה סביב השעון?
"לבית, למשפחה שלי. אני רוצה לעשות דברים מאוד בקטן. לא טרק בהימלאיה ולא ללמוד גלישה. הרווח הנקי יהיה לקחת אחריות על הזמן של עצמי. אני רוצה שקט ורוגע. מה מצפה לי בהמשך החיים, אגלה לבד".
תקופת השקט והרוגע שדנציגר מייחל לה תגיע אחרי שנים ארוכות שבהן הוביל את מי שהייתה במשך תקופה החברה הישראלית בעלת שווי השוק הגדול ביותר, ונסחרה בנאסד"ק לפי שווי של 23 מיליארד דולר, כשהיא עוקפת את “טבע” המיתולוגית. נובוקיור הביאה לעולם בשורה של ממש בתחום הטיפול בסרטן, וכבר חוללה לפחות מהפכה אחת, בטיפול בסרטן המוח הנפוץ והאלים ביותר, גליובלסטומה.
החברה הוקמה בשנת 2000 על ידי יורם פלטי, פרופסור לפיזיולוגיה ולביופיזיקה בטכניון, על בסיס טכנולוגיה פורצת דרך שמיועדת לטיפול בגידולים סרטניים מוצקים. פרופ' פלטי היה הראשון בעולם להוכיח ששדות חשמליים משפיעים משמעותית על תפקוד התאים שלנו, ובפרט על תהליך החלוקה שלהם, וזיהה שדות שפוגעים באופן ייחודי בתאי סרטן ומשבשים את הדרך שבה הם מתחלקים, מבלי לפגוע ברקמות הגוף הבריאות.
השדות הללו מופעלים במוקד הסרטני על ידי אלקטרודות המוצמדות לגוף ועובדות באמצעות סוללות. החולים יכולים להמשיך בשגרת יומם תוך כדי שהם מקבלים את הטיפול. זה לא כואב, זה לא מחשמל ולרוב פשוט לא מרגישים את זה, למעט תחושת חום מהאלקטרודות ולעיתים תגובה עורית לדבק שבאמצעותו הן מוצמדות לגוף. על פיתוח הטכנולוגיה הזו, שהפכה לאחד הטיפולים המקובלים בסרטן מוח חשוך מרפא, לצד כימותרפיה וקרינה, זכה פרופ' פלטי בפרס ישראל ליזמות וחדשנות.
דנציגר, מהנדס חומרים במקצועו, בכלל התחיל ללמוד גיאולוגיה ומדעי המחשב. "התקבלתי לאוניברסיטת בן-גוריון רק על סמך ציון הפסיכומטרי שלי", הוא מספר. "אחרי שנה באתי למחלקה להנדסת חומרים, אמרתי להם 'יש לי ציונים מעולים במתמטיקה, החבר'ה שלכם שלמדו איתי לא עברו את הקורס'. קיבלו אותי על תנאי, וכך סיימתי את התואר הראשון. חבר טוב הציע לי להצטרף לחברה שלו, להתעסק בסנסורים. החברה התפרקה תוך זמן קצר, אבל החבר'ה שם, שכולם עלו מרוסיה, לימדו אותי אלקטרוניקה. פיתחנו סנסור אופטי, שמודד את רמת החמצן בדם בפגים ובעוברים בזמן לידה. יורם פלטי התעניין בסנסור הזה, וכך הכרנו".
כאן קיבלה העלילה תפנית לא צפויה: אשתו של דנציגר, נועה, אז אם לילדה קטנה, חלתה בסרטן העור האלים מלנומה. "בשלב ההוא לא ידעתי כלום על סרטן", הוא מספר. "פלטי מצא עבורנו את הרופא המתאים והפעיל את כל הקשרים שלו כדי לעזור לנו. על הדרך הוא סיפר לי על החברה שלו. אמרתי, 'אם תצליח לגייס ארבעה מיליון דולר, אני בא'. בלב אמרתי, 'אין סיכוי שיצליח לגייס לטרלול הזה'. יום אחד הוא בא ואמר לי, 'גייסנו'".
מילאת את ההתחייבות כלפיו, למרות שהיית סקפטי.
"מאוד. ואכן, בהתחלה זה לא עבד. חזרנו על הניסויים עוד פעם ועוד פעם. כשהתוצאות הראו לראשונה שזה עובד בחיות, שאלתי שוב ושוב: 'אתה בטוחים?' כך התחלנו להבין איך זה משפיע בבני אדם".
למה בחרתם להתמקד דווקא בסרטן המוח הקשה ביותר?
"זו הייתה החלטה מאוד מושכלת, שנבעה מכמה סיבות. המוח הוא קופסה סגורה. אפשר להעביר אליו שדה חשמלי, באופן מבודד משאר הגוף. בסוג הגידול הזה אין גרורות, שעלולות להשפיע על התוצאות. סיבה נוספת היא שהניסוי היה קצר יחסית, כי תוחלת החיים של החולים הייתה קצרה. כשאתה סטארט-אפ קטן חשוב שתוכל לסיים את הניסוי, יש הרבה חברות שלא מצליחות בשלב הזה כי חסר להן כסף".
הטיפול הראשון במכשיר שפיתחה החברה, המכונה אופטיון, אושר עבור מטופלים עם גליובלסטומה (GBM), סרטן מוח קשה, שנחשב עד לפני מספר שנים ככזה שאין נגדו טיפול יעיל. היום הוא נחשב לחלק מהטיפול המיטבי וניתן באופן שגרתי למטופלים, בשילוב עם כימותרפיה.
צריך להבין עד כמה דרמטי המהפך שחוללה החברה. גליובלסטומה הוא גידול אלים שנחשב לממאיר ולנפוץ בסרטני המוח. בישראל מאובחנים כ-250 חולים חדשים בו מדי שנה. עד אופטיון, במשך למעלה מעשור לא אושר אף טיפול נגד המחלה, ורוב הטיפולים המתקדמים בסרטן לא הוכיחו יעילות נגדה. תוחלת החיים הממוצעת לחולים עמדה על כ-16 חודשים בלבד מהאבחנה.
הטיפול בשדות החשמליים העלה את ההישרדות הממוצעת ל-21 חודשים, זמן יקר שאי-אפשר לזלזל בו. אבל זה לא הנתון המעודד היחיד. בזכות הטיפול הזה, כ-30 אחוז מהמטופלים שהרכיבו את המכשיר למעלה מ-90 אחוז משעות היממה נשארים בחיים חמש שנים מרגע האבחנה, לעומת כחמישה אחוז בלבד בלי המכשיר.
בשלבי הפיתוח, דנציגר ניסה את האופטיון על עצמו: "בתחילת הדרך, הטכנולוגיה הייתה כזו, שהשתמשנו בסוויצ'ים, כמו מתגים של חשמל. כשהסוויץ' עבד לא הייתה בעיה. כשהסוויץ' לא פעל זה היה מחשמל ברמה שאי-אפשר לשאת את זה. אתה לא מתחשמל למוות, אבל זה לא היה נעים".
"מחקרים הראו שהרווח בהישרדות הכוללת היה כחמישה חודשים. זה מאוד משמעותי", אומרת פרופ' רחלי גרוסמן, מנהלת המרכז לגידולי מוח וסגנית מנהלת המחלקה הנוירוכירורגית במרכז הרפואי רמב"ם. "בתתי-קבוצות מסוימות ובחולים שהשתמשו במכשיר יותר שעות, התועלת הייתה גדולה עוד יותר. ידענו שהטכנולוגיה החדשה מאיטה ואולי עוצרת התחלקות של תאים, אבל אנחנו מבינים היום שהיא כנראה עושה יותר מזה. ייתכן שהיא תניב תרומה מאוד משמעותית לאסטרטגיה הטיפולית בסרטן גם בתחומים נוספים".
אבל החדשות הדרמטיות והמשמחות באמת מגיעות מחלק קטן מהחולים, אחוזים בודדים, ששורדים שנים אחרי האבחון, חלקם יותר מעשור. לדברי דנציגר, כיום יש עשרות חולים ברחבי העולם שחיים עשרות שנים אחרי שאובחנו. חלקם הורידו את המכשיר וממשיכים את חייהם כאנשים בריאים, למרות שעולם הרפואה מסתייג מההגדרה הזו. "לפנינו, שלושה עד שישה אחוזים בלבד מהחולים שרדו זמן ממושך עם המחלה. בזכות השימוש במכשיר, זה קרוב ל-15 אחוזים”, הוא אומר. "תהינו כמה קשה יהיה להם להסתובב עם המכשיר במשך תקופה ארוכה, אבל אנשים רוצים לחיות".
למרבה הפלא, דנציגר ואנשיו לא תמיד יודעים להסביר את ההצלחה הזו. "החולים שחיים הכי הרבה עם המכשיר הם בשוודיה", הוא מספר. "אין לי שום הסבר למה. אני זוכר את החולה הראשונה שהבריאה שם. בשלב מסוים אמרנו לה 'את בריאה', אבל היא סירבה להיפרד ממנו. אישרנו לה את השימוש בו עוד שנה".
אחד החסרונות של המכשיר הוא שנדרש ללכת איתו במשך יותר מ-90 אחוז משעות היממה. אתגר לא פשוט גם למי שחייו בסכנה. "יש בעיית היענות, כמו בכל טיפול", הוא אומר. "אבל אנחנו משתפרים מאוד בזה".
אתה יודע להסביר למה אצל חלק מהמטופלים זה עובד בצורה כל כך מדהימה, לכאורה עד כדי ריפוי, ואצל אחרים לא?
"שאלה טובה, כן ולא. יש כמה אפשרויות, שקשורות לעמידות של הגידול לטיפול. יש כל מיני מנגנונים אפשריים להבדל הזה, אנחנו עוד לא יודעים בדיוק. הרבה אנשים מאוד נבונים, בעיקר ישראלים, לא ישנים בלילה כדי למצוא את התשובה לשאלה הזו".
דנציגר, שעובדיו מגדירים אותו כ"איש של אנשים", הוא מנכ"ל מזן מיוחד. "אני מעדיף אנשים שטועים ומודים בטעויות שלהם, מכאלה שעושים הכל כדי שלא יתפסו אותם”, הוא אומר. “במשך 20 ומשהו שנים אנשים אומרים לי בפניי מה הם חושבים על ההתנהלות שלי. אלה שמכירים אותי הרבה זמן אומרים לי לפעמים 'אתה אידיוט, אין לך מושג על מה אתה מדבר'. אין לי שום בעיה עם זה. הרבה פעמים הם צודקים. המוטו שלי כמנכ"ל היה להקטין את האגו עד כמה שאפשר. היה לי מאוד חשוב שלא יעלה לנו השתן לראש".
לאורך השנים הקפיד לנסות כל פיתוח על עצמו. כדי לבדוק איך מרגישים המטופלים שלו, גילח את שיער ראשו כדי שיוכל להתנסות במכשיר. "הספר שלי כבר יודע מתי הוא צריך לכסח", הוא צוחק. "זה התחיל מסיבות של עוני, כי ניסוי קליני הוא דבר יקר מאוד, אבל אני גם מאמין בלהתנסות על עצמך. אם אומרים שהמכשיר גורם לתחושת חום, חשוב לי להבין בדיוק במה מדובר.
"אם לא יחול איזה שינוי אמיתי בארץ, לא יהיו עוד חברות כמו צ'ק פוינט ומלאנוקס. קחי לדוגמה את שר האוצר שלנו, עם נאום הגרנדמייזר שלו. אחד המשקיעים שלנו, אדם שהכניס למדינת ישראל מיליארדי דולרים, חלק בפילנתרופיה וחלק בהשקעות, אמר לי, 'הבעיה היא לא האנגלית שלו, זה בכלל לא מעניין אותנו, אלא היהירות והבורות'. החבר'ה האלה מחרבנים מהמקפצה"
"בתחילת הדרך, הטכנולוגיה הייתה כזו, שהשתמשנו בסוויצ'ים, כמו מתגים של חשמל. כשהסוויץ' עבד לא הייתה בעיה. כשהסוויץ' לא פעל זה היה מחשמל ברמה שאי-אפשר לשאת את זה. אתה לא מתחשמל למוות, אבל זה לא היה נעים. ישנתי עם המערכת הזו על הירך, כדי לבדוק במה מדובר. התעוררתי מהכאב שלוש או ארבע פעמים, עד שנועה אמרה 'עד כאן, אני לא מוכנה יותר'. יצאתי בזול, היא הייתה יכולה לזרוק אותי מחדר השינה".
כחלק מהחזון המיוחד של דנציגר, החברה העניקה את הטיפול בחינם במשך תקופה ארוכה לאלפי חולים בעולם שהיו זקוקים לו. בישראל הופעלה במשך ארבע שנים “תוכנית חמלה” - טיפול חדש שטרם נכנס לסל הבריאות, וניתן למטופלים על חשבון היצרן - ובמסגרתה טופלו כל חולי הגליובלסטומה, כמאתיים בשנה, ללא עלות. הטיפול נמצא כיום בסל הבריאות, לכן מפתיע לשמוע שנובוקיור מפסידה בארץ מיליוני דולרים בשנה, בגלל כשל היסטורי בתמחור.
"יש לנו טיפול מאריך חיים באמת, באיכות חיים מאוד גבוהה", אומר דנציגר. "מי אנחנו שנמנע אותו ממי שזקוק לו? לטפל בחולים האלה זו זכות. נכון, זה ביזנס ויש בעלי מניות וצריך להרוויח כסף, אבל אני לא רוצה שאנשים ימשכנו בגלל זה את הבית שלהם. ברגע שמטופל קיבל את המכשיר, לא נוריד לו אותו מסיבות כלכליות".
השלב הבא באבולוציה של החברה, מאמין דנציגר, יהיה קבלת האישורים הרגולטוריים לטיפול בגרורות סרטניות במוח ובסרטן הלבלב. במקביל, ממשיכה החברה לבחון את השפעת הטכנולוגיה שלה על גידולים נוספים. "יש עוד גידולים שאפשר לטפל בהם. החלום שלי הוא להשתמש בטכנולוגיה שלנו כטיפול מונע, לנשים שנושאות מוטציות בגן BRCA, ויש להן סיכוי של יותר מ-80 אחוז לפתח סרטן שד.
"אפשר לתת להן לישון שלושה לילות בשבוע עם חזייה מיוחדת, שיש בתוכה את המתקן שלנו. ברגע שתתחיל פעילות סרטנית - המכשיר יהרוג אותה. זה קל ונוח. זה עדיין לא בתוכנית העבודה שלנו, אבל זה כבר יותר מחזון. אנחנו כבר בוחנים כמה דגמים כאלה. אני מאמין שבעתיד נוכל לשלש את מספר המחלות שנטפל בהן. יש עולם שלם של גידולים שלא נגענו בו, ובשילוב בין שדות חשמליים לאימונותרפיה עוד לא גירדנו את הפוטנציאל".
לאחרונה קיבלה החברה אישור FDA לטפל גם בחולי סרטן ריאות וסרטן נדיר בקרום הריאה, בשם מזותליומה, שנגרם לרוב כתוצאה מחשיפה לאסבסט. הטכנולוגיה נמצאת כעת במחקר בשורה של גידולים נוספים, בהם לבלב, שחלה וגרורות במוח.
לצד ההישגים היו גם נפילות. לפני שנה התרסקה מניית החברה מ-23 מיליארד דולר ל-1.2 מיליארד דולר, בעקבות תוצאות הטיפול בסרטן ריאה, שקיבל לאחר מכן אישור FDA. כישלון מהדהד נרשם גם בניסוי לטיפול בסרטן שחלות, שהראה שהטכנולוגיה לא הצליחה להאריך את חיי החולות. "לא הצלחנו להראות מה שרצינו", מודה דנציגר. "ניהלנו את הניסוי לא נכון".
למרות ההצלחות המוכחות, והיעדר אלטרנטיבה טיפולית טובה, הממסד הרפואי לא תמיד שש לאמץ את הטכנולוגיה החדשה. "יש לנו חולים בגרמניה, אוסטריה, צרפת, בלגיה, ספרד, צ'כיה, אבל בהולנד הטיפול הזה לא ניתן עד היום. יש שם רופאים שבפועל רוצחים את החולים שלהם, כי הם לא מאפשרים להם לקבל את הטיפול שלנו".
איך אתה מסביר את זה?
"רפואה היא מקצוע מאוד שמרן. לוקח הרבה שנים לשכנע את העולם שזה עובד. עברנו השפלות איומות. מנהל מחלקה בסלואן קייטרינג שלא אומַר את שמו, ישראלי לשעבר, אמר לפרופ’ יורם פלטי: 'זה בחיים לא יעבוד, אני מציע לך לצאת לפנסיה'", הוא מספר. "עמדתי מול רופאים שאמרו לי 'אתה קשקשן, והחברה שלך נכלולית'. היו פגישות שבסופן הייתי מתנצל בפני יורם, והוא ענה לי: 'הם לא מבינים כלום, הניצחון בסוף יהיה שלנו’".
ובכל זאת, אי-אפשר להתעלם בשלב הזה מהפער הלא-מבוטל בין הציפיות מהטכנולוגיה הזו, לבין היישומים שלה בשטח.
"יש פער, והפער הזה כנראה ייסגר בתוך שני עשורים. אני מאמין שנהיה אמצעי הטיפול הרביעי בסרטן, אחרי ניתוח, קרינה וכימותרפיה. אם מישהו קרוב אליי יחלה בסרטן - לא אחשוב פעמיים".
למרות שהיא פועלת בכל העולם ונסחרת בנאסד"ק מאז 2015, נובוקיור ממשיכה לנהל את העניינים מישראל. מרכז המחקר והפיתוח שלה יושב בחיפה, "מתוך ציונות גרידא", כהגדרת דנציגר.
השנתיים האחרונות, שבהן המהפכה המשפטית והמלחמה שפרצה אחריה, לא הקלו על החברה הישראלית. "אם לא יחול איזה שינוי אמיתי בארץ, לא יהיו עוד חברות כמו צ'ק פוינט ומלאנוקס", הוא אומר. "אי-אפשר להמשיך לנהל את הדברים ככה. קחי לדוגמה את שר האוצר שלנו, עם נאום הגרנדמייזר שלו. אחד המשקיעים שלנו, אדם שהכניס למדינת ישראל מיליארדי דולרים, חלק בפילנתרופיה וחלק בהשקעות, אמר לי, 'הבעיה היא לא האנגלית שלו, זה בכלל לא מעניין אותנו, אלא היהירות והבורות'. החבר'ה האלה מחרבנים מהמקפצה. צריך לזכור מי מחזיק את מה שיש פה. אנחנו צריכים להיות צנועים ולהשקיע במקומות הנכונים".
ב-1 בינואר יתלה את חליפת המנכ"ל ויעזוב את החברה שבנה. "לפני שנתיים נפגשתי עם פסיכולוג, לתכנן איתו את הפרישה. ממנו למדתי שאי-אפשר לחיות בצורה מאוד מתוכננת במשך 23 שנים, כשבכל שבוע בשנה יש אירוע, מכנס רפואי עד ישיבה עם בעלי מניות, ולחשוב שביום שתלך תוכל להמשיך לנהל את החיים שלך באותה צורה. צריך למצוא אלגוריתם חדש. יש לי משימות כחבר דירקטוריון וכיועץ, עם פרויקטים מוגדרים ואנשים מוגדרים שאני צריך לעבוד מולם, אבל מישהו אחר ינהל את החברה. אני מאמין בהפרדה מוחלטת, אין קיצורי דרך. אנשים לא יוכלו לדבר איתי, אני חותך את זה מיד. אולי אתחיל לישון יותר טוב בלילה".
הוא מתגורר עם נועה, שלושת ילדיו ושני לברדורים גדולים בשכונה שקטה ברמת-השרון המזרחית, רחוק פיזית וקונספטואלית מהארמונות מנקרי העיניים של הצד המערבי. עשרות מטרים ממנו התגוררו בעבר עזר ויצמן והרמטכ”ל בר-לב. מי שלא מכיר את הסיפור מאחורי הבית הנעים והמטופח הזה לא יוכל לנחש שכאן גר מולטי-מיליונר.
לא מזמן נזקק בעצמו לקשרים המקצועיים שיצר, כשבנו החייל, רק בן 20, ששירת ביחידת עילית בחיל הים, איבד את הראייה באופן פתאומי. "כשהוא חזר הביתה מהצבא, עשינו לו בדיקת עיניים. שלחתי את התוצאה לפרופ' צביקה רם, שהיה מנהל המערך הנוירוכירורגי באיכילוב, שהתקשר אליי תוך שתי דקות ואמר לי: אני מתאם לכם MRI לעכשיו. יומיים אחרי זה הוא ניתח אותו והוציא לו גידול בגודל של כדור טניס מהראש. עם הניסיון שלי בתחום, עברו לי הרבה מחשבות רעות. זה היה מאוד מפחיד. הראייה חזרה אליו כבר בטיפול נמרץ, כי הלחץ על עצב הראייה ירד. כשלקחו אותו להתאוששות, פתאום הוא אמר, ‘אבא, כמה אור יש פה’. הראיתי לו עוד דבר ועוד דבר, כדי לוודא שהוא באמת רואה, עד שנועה אמרה לי, ‘עזוב אותו’".
ההצלחה המטאורית של דנציגר ודאי הפתיעה את המורות שלו בבית הספר, שסברו כי הילד הברדקיסט, שסבל מהפרעת קשב וריכוז ומדיסלקציה, לא יגיע רחוק. עד כיתה ד’ לא ידע לקרוא. “כנגד כל העובדות, אמא שלי חשבה שאני הילד הכי מוכשר בעולם. המורות נתנו לי הרגשה שאני דביל גמור, אבל להורים שלי לא היה שום ספק שאני בסדר”.
חוויית הילדות שלו עיצבה את דרכו גם שנים לאחר מכן. "אנשים בתחום שלנו מאוד מוכשרים ומשכילים. רובם היו התלמידים הכי טובים מכיתה א' ועד שסיימו לימודי רפואה. הטולרנטיות שלהם לכישלון מאוד גבולית, חלקם נשברים במשבר הראשון. אני מכיר היטב את טעמו הדוחה של הכישלון. התחושה שקיבלתי מהוריי הייתה שלא משנה כמה קשה לי, תמיד צריך להתאמץ ולתת בראש. הדחף שלי לנצח הוא אינסופי".
איזו עצה היית נותן לאסף הצעיר, שהשתרך אחרי חבריו ללימודים?
"שלא משנה מה, אסור לוותר. צריך להמשיך לנסות עוד ועוד ועוד".
