בסוף רחוב הדרור שבקיסריה עומדת וילה שאינה שונה משכנותיה. יפה, מטופחת, כמעט מזמינה לדמיין את החיים שבין כתליה. "כאן חיים באושר ועושר", יספר עובר האורח לעצמו, ולא יידע שמאחורי הקירות המעוצבים נלחמים על הדברים הפשוטים. על לצאת מהמיטה בבוקר, למשל. לאכול. לדבר. לבכות. לישון. לחייך. למצוא את האור באפלה, ולא כמשל לחג החנוכה, שאותו בדיוק ציינו דיירי ודיירות הבית. הם מבינים משהו על אור. הם מבינים הרבה על חושך. הם נושאים אותו בנפש מאז 7 באוקטובר 2023, רוקדים איתו טנגו עדין, שברירי ומסוכן. זה העניין עם נפש - שבריה, גם החריפים ביותר, הם בלתי נראים. בטח במדינה שבה כולנו, במידה כזו או אחרת, שבורים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק לרשומים:
גם מעבר לדלת הבית יפה, מטופח, מזמין. במטבח ספרי בישול, המקרר מלא. אם הבית עומלת על כדורי קוקוס, שיהיה משהו מתוק לצד הקפה. ספרים מונחים על שידות הלילה, לצד מיטות מסודרות למשעי. "חשֵׁכה נראֵית - זיכרון של שיגעון" מאת ויליאם סטיירון על אחת. על אחרת רב-המכר "מוקף באידיוטים - איך להבין את מי שאינם ניתנים להבנה" של תומס אריקסון. בחצר רחבת ידיים שפונה לטבע פראי יושבים הדיירים והדיירות ונהנים מקרני השמש המלטפות. "כאן לומדים ליהנות מהדברים הקטנים", אומרת אחת המדריכות, והחבר'ה מסכימים. זה לא עוד בית, לא משפחה גרעינית, אלא מקום שמציל נפשות.
הבית המאזן "דרך האמצע - דרור" נפתח לאחרונה על ידי עמותת "איזון" (שמפעילה, בין היתר, את "כפר איזון" בשדות ים, "איזון ארנה" בהרצליה ובית מאזן נוסף בקיסריה) בעקבות הצורך ההולך וגובר לטפל בקורבנות הנפש של 7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל, שנמצאים במשבר חריף וזקוקים למסגרת טיפולית אינטנסיבית. בין 12 המטופלים בבית ניתן לפגוש אנשי כוחות ביטחון, צבא ושורדי ושורדות טבח - כולן וכולם שוהים בין כתליו מבחירה, מתוך רצון להיאחז שוב בחיים. כל דייר ודיירת מבלים כאן בין חודש לחודש וחצי, מוקפים באנשי מקצוע שמאפשרים להם לקבל טיפול מסביב לשעון בלי הסטיגמות והפחדים האופפים אשפוז נפשי, בלי מדי בית חולים ועם הרבה רוח מן הים.
זה לא הופך את הסיפור לפחות קשה. "הלילות פה יכולים להיות מאוד דרמטיים", מספרת מיכל כנפו, מנהלת הבית ומערך הבתים המאזנים בעמותת "איזון". "פעם זה מישהו שעולה על מדים כי הוא במצב דיסוציאטיבי ומבחינתו הוא עכשיו חוזר ללחימה וזוחל, פעם זה מישהו שמרטיב במיטה, פעם זה בחור שמתעלף בכל בום על-קולי, ובקיסריה יש הרבה בומים על-קוליים. החיים הם עדינים, אבל אנחנו לא תמיד נתקלים בעדינות. כאן זה קורה: את רואה כמה אנשים מתמודדים לבד עם חוויה שמשהו בהם לא בסדר, בשעה שזה ממש לא בהם, אלא במה שקרה".
באיזה מצב הם מגיעים לפה?
"במצב של חוסר תקווה, של משבר אמון נורא גדול, והמון אשמה, כי לקבל עזרה כשחברים שלך מתו בקרב או בנובה זה מורכב להם. ואנחנו כאן נלחמים על הטוב, וזו לא מלחמה פשוטה אבל יש פה הרבה רגעי חסד. אני יושבת מולם ויודעת שהם היו יכולים להיות במקום אחר".
כלומר?
"כלומר שיש אנשים שלא הצליחו לקבל את העזרה בזמן, התמודדו לבד עם משהו שהוא נורא-נורא קשה, לא ידעו שיש להם את האופציה לקבל עזרה, ושם זה נגמר. הם הרגישו שאין להם מקום בעולם ובחרו לסיים".
ירון (שם בדוי), 50, איש שב"כ, לשעבר דייר בבית המאזן וכיום מתנדב במקום, כמעט היה שם. "כשהגעתי לבית המאזן הייתי במצב של להיות או לחדול. שקלתי להפסיק לחיות. רציתי לקפוץ מבניין גבוה", הוא מספר. "ב-7 באוקטובר הייתי בבית. הבן שלי, שהוא לוחם ביחידה מובחרת, העיר אותי. הוקפצנו שנינו ולחמנו במקביל, כל אחד בקיבוץ אחר. היה שלב שחיילים מהיחידה שלו התחילו להיפגע, וחוויתי את 24 השעות הכי ארוכות בחיים שלי. הייתי במקביל גם במלחמה וגם בפחד על החיים של הבן שלי.
"ב-30 שנה במערכת חוויתי הרבה דברים, מלחמות, פיגועים, אבל ברגע שזה הילד כל תפיסת העולם משתנה, זה פחד אחר לגמרי. באיזשהו שלב פגשתי את הילד שלי. הוא סיפר לי שהוא מצא טנדר מחבלים עם כמויות אדירות של סמים. במו עיניי ראיתי מחבל נוח'בה מתעלל בכבשה בצורה מחליאה. גם מצד המדינה הרגשתי בגידה. מאז אני לא מאמין שאנשים יכולים להיות טובים. אני לא יכול לראות בחור ערבי בגיל 15 עד 20 ומשהו. כשהיו פועלים בבית של השכנים עשיתי סביב הבית פטרולים בלילה.
ירון (שם בדוי), איש שב"כ, דייר לשעבר בבית המאזן וכיום מתנדב במקום: "שקלתי להפסיק לחיות. רציתי לקפוץ מבניין גבוה. התחילו התפרצויות אלימות. לא ישנתי. ובכל מה שקשור לטיפול הייתי הכי אדם קדמון"
"ואז התחילו התפרצויות אלימות. לא ישנתי. הייתי חמישה חודשים בבית מאזן אחר, וחזרתי לכאן להתנדב. בטיפול למדתי קודם כל לישון בלילה. נחשפתי לכל מיני דברים כמו אמנות שמאוד עזרו לי. בכל מה שקשור לטיפול הייתי הכי אדם קדמון, אבל הטיפול בבית מאזן נתן לי ביטחון בעצמי, גרם לי להאמין שיש בדרך אנשים טובים".
מה היום נותן לך תקווה?
"אין תקווה. אני ריאלי, לא מחפש שמחה. את יודעת מה זה לחזור לישון? לחזור להיות אבא? עבורי זה הרבה".
מאור ג'רבי, 40, משגיח כשרות ומטפל בחללים בגדוד 603, נמצא בבית כבר שלושה שבועות. כמו ירון, גם הוא כבר ראה את הסוף. "בצבא אני מתעסק באיסוף חללים, איסוף חלקי גופות. מאז שהחלה המלחמה ראיתי המון-המון דם. נכנסתי לשטח, לעזה, לג'באליה, ללבנון. זו פגיעה נפשית, פגיעה רוחנית. כי הדם הוא הנפש, ואני שואל את עצמי אם עשיתי טוב, אם לא עשיתי טוב, אם אספתי את טיפת הדם האחרונה", הוא משחזר.
״אחר כך היו לי פלשבקים מאוד חזקים. בבית שלי לא הסתדרתי עם אף אחד. יש לי אישה טהורה, ארבעה ילדים. כל היום שמעתי בומים, אם שכנים שמו שירים בקול רם זה החזיר אותי למלחמה, דפיקות בדלת מקפיצות אותי. נכנס הביתה וישר נועל. היו מקרים שעטפתי את הילדים שלי כשהם ישנו. עטפתי אותם עם שמיכה והורדתי לרצפה, כמו שאני עוטף חללים. אשתי קיבלה ממני מכות מתוך שינה עד שהבנתי שאני לא יכול לישון בחדר איתה. הגעתי לשלב שהרגשתי שאני לא ראוי לעולם הזה. רציתי לבלוע כדורים. בשלב הזה קיבלתי מהצבא גימ"לים נפשיים. הייתי בבית חודש והרגשתי שאני חי-מת. לפני שלושה שבועות הגעתי לכאן, ומאז אני בטיפול אישי וקבוצתי".
המקום הזה מצליח להחזיר לך קצת את עצמך?
"בהתחלה הוא החזיר לי את הפלשבקים, ולאט-לאט התחלתי להתקדם. אותי המקום הזה ממש מרים, אני לומד להתמודד עם הפלשבקים, איך לחיות לצידם. כי זה לא יעבור, זה ילווה אותי כל הזמן. צריך ללמוד לחיות למרות הדבר הזה".
6 צפייה בגלריה
פלג משה. "שלושה שבועות לפני שסיימנו את הסבב בצפון אני כבר התפרקתי. יצאתי לסוף שבוע בבית ולא חזרתי"
(צילום: אלעד גרשגורן)
את פלג משה, לוחם מילואים בהנדסה קרבית, בן 31, המלחמה תפסה כשהוא כבר, לדבריו, מתנדנד נפשית. "הייתי במשברים נפשיים כאלה ואחרים בעבר, אבל כשהוקפצתי ב-7 באוקטובר הרגשתי שיש לפניי משימה חשובה יותר, ורציתי להיות עם החבר'ה שלי. תפסנו קו בצפון, היינו שם חודשיים, עשינו מארבים. שלושה שבועות לפני שהיחידה שלנו סיימה את הסבב בצפון אני כבר התפרקתי, לא הייתי מסוגל יותר. יצאתי לסוף שבוע בבית ולא חזרתי. ניתקתי קשר, לא דיברתי עם אף אחד, לא הצליחו להשיג אותי. באיזשהו שלב דיברו עם אמא שלי, שאמרה שאני בבית".
ומה היה בבית?
"הייתי בבריחה. במסכים, במחשב, בגיימינג. נקודת השפל הייתה בעצם המעבר החד בין להיות בצבא לבין לא לעשות כלום. נכנסתי לדיכאון ולחרדות מאוד-מאוד קשים. לא הייתי מסוגל לזוז, לא היה אכפת לי מאף אחד, לא רציתי שיתקרבו אליי, רציתי רק שקט. לקח שמונה חודשים עד שהגעתי לבית המאזן. שמונה חודשים שבהם לא זזתי מהבית, בקושי קמתי מהמיטה, לא רציתי לקבל טיפול, הייתי אבוד בתוך עצמי. הרגשתי שאין לי עתיד, שאין לי תקווה, שאני לא מסוגל יותר לתפקד. היו מחשבות שאני לא רוצה לחיות. לא עשיתי משהו קיצוני, אבל המחשבות האלה היו. וכשאמא שלי לא יכלה לראות אותי ככה יותר היא התחילה לעשות בירורים וככה הגעתי לכאן".
בחודש שעבר הוא השתחרר. מאז, הוא מעיד, המצב טוב בהרבה. "היום אני כבר עובד, בהתחלה של זוגיות. סגרתי הרבה דברים שהיו פתוחים אצלי כי לא היה לי אכפת מהם כי לא רציתי לחיות, אז למה בכלל לטפל בדברים כמו ביטוח לאומי ומס הכנסה? יש לי מדריכה מפה שעוזרת לי, שמלווה אותי, אנחנו נפגשים בזום ומדברים. היא עוזרת לי להתמקד ולהתפקס בעתיד".
אתה רואה עתיד?
״היום כבר כן״.
אחד המדריכים מכנס את הדיירים והדיירות בסלון הבית. זה נר ראשון של חנוכה, והקבוצה מתכנסת לשיחה משותפת. המדריך שולף גיטרה, והקבוצה שרה את מילותיו של הרב קוק: "בֶּן אָדָם, עֲלֵה לְמַעְלָה עֲלֵה… כִּי כֹּחַ עַז לָךְ, יֵשׁ לָךְ כַּנְפֵי רוּחַ... כַּנְפֵי נְשָׁרִים אַבִּירִים. דְּרוֹשׁ אוֹתָם – אַל תְּכַחֵשׁ בָּם... דְּרוֹשׁׁ אוֹתָם – דְּרוֹשׁ בֶּן אָדָם וְיִמָּצְאוּ לְךָ מִיָד". העיניים נרטבות, ולא רק אלה של הדיירים והדיירות. המילים האלה מקבלות משמעות עמוקה כששרות ושרים אותם האנשים האלה שהרגישו כי איבדו משמעות. שהטראומה צבעה את חייהם בשחור. כאן המטפלים מלמדים אותם, מהבוקר עד הערב, בשיחות אישיות וקבוצתיות, לראות שוב צבעים אחרים.
"האור שלי חזר אחרי ששנה שלמה הייתי בחושך", אומרת טל רולנד בת ה-25, ששוהה כאן. בשבת השחורה היא הייתה במסיבה בנובה, ושרדה כדי לספר. "כאן אני סוף-סוף מודה על זה שניצלתי. לפני זה לא הבנתי למה אני שרדתי והחברים שלי לא, למה אני פה, למה אני צריכה לסבול, למה אני חיה, למה אני לא מצליחה לתפקד. שתי חברות שלי, לירז ניסן וסופיה בונגרט, נרצחו במיגונית. מישהי שהתחבאה מתחת לגופה של סופיה סיפרה לנו מה קרה להן שם. היו לוויות יום אחרי יום".
איך נראו הימים שלך אחר כך?
"ימים שחורים, בלילות הייתי בוכה, פותחת את החלון שלי בחדר וצועקת: 'למה אני חיה?' אחרי שהייתי בוכה ארבע שעות בלי להירגע הייתי בורחת לכדור, לקלונקס, כל דבר שמרדים ועושה אותך זומבי. היה לי יום אחד שלא רציתי להיות ערה, אז לקחתי שני כדורים וישנתי שלושה ימים ברצף. ואז סיפרתי את זה לפסיכיאטר שלי, והוא אמר לי 'טל, בואי נעשה משהו אחר. יש את הבית המאזן, אשפוז של חודש-חודשיים, תנסי'. אמרתי, מה עכשיו אשפוז? אני דפוקה? וכשהגעתי לפגישה כאן ראיתי שזה בית, לא בית חולים.
"המקום הזה הוא משפחה. דואגים לך, את לא רוח בבית. יש מלא מטפלים, מלא עשייה, את לא לבד. ביום הראשון שלי ישר בכיתי מול כולם בקבוצת בוקר. ואז טיטה (אם הבית, ר"א) הרגיעה אותי, אמרה לי, 'טל, אם את לא בוכה ביום הראשון זה אומר שיש לך בעיה'. פה הבנתי שאני צריכה עזרה, שטיפול פסיכולוגי בלבד זה לא מספיק".
מה למדת כאן?
"שיש חיים אחרי המוות. נולדתי מחדש. הבנתי שיש לי מקום בעולם הזה. אני מזהה את עצמי שוב".
גם מעיין בת ה-30 ניצלה מהטבח בנובה, וכמו טל, גם היא איבדה ברעים יותר משהנפש מסוגלת לשאת. "יצאנו לנובה חמש חברות ברכב אחד, וחזרנו שלוש", היא משחזרת. "בשש וחצי התחיל מסע הבריחה שלנו. חברה אחת חטפה התקף חרדה, אז החבורה התפצלה. שתי החברות שלנו, הדר חושן ולבנת לוי, הלכו לרכב שלנו, שהיה רחוק, ואמרו לנו לחכות בכניסה. בינתיים התקף החרדה של חברה שלי החמיר, אז עלינו על רכב אחר ונתיב הבריחה שלנו היה אחר. הדר ולבנת נרצחו במיגונית.
"בימים הראשונים היינו בחיפוש אחר הגופות. חיפשנו דברים שלהן בשביל דנ"א כדי להביא ליחידת להב 433. לקח 12 ימים עד שנמצאו הגופות, וזה היה הסיוט הכי גדול בחיים שלי. הלוויות היו יום אחר יום, ובסיום השבעות נכנסתי למיטה ולא יצאתי במשך קרוב לשנה".
לא ניסית לקבל טיפול?
״ניסיתי פה ושם כל מיני טיפולים, אבל לא הצלחתי למצוא את עצמי. לפני כן הייתי מנהלת צוותים בחברת אינטרנט במשך שמונה שנים, אבל לא יכולתי לחזור לעבוד כי איבדתי את המשמעות לחיים, הרי איבדתי ברגע את הדבר הכי יקר שיצאתי איתו מהבית - החברות שלי. הרגשתי שהמיטה היא הדבר הכי בטוח, ומחוץ לבית חוויתי התקפי חרדה. חשבתי שכל מי שהולך לידי בא להרוג אותי. אמרתי לעצמי שהעולם הזה לא אמור להמשיך ככה, שאמורה ליפול פה פצצת אטום ושהכל ייגמר.
"שנה שלמה חיכיתי לאטום הזה. חיכיתי למות, כי ביום הזה נלקח ממני הכל. אם זו השגרה שלי, אם זה מה שקרה לחברת הילדות שלי, לא הרגשתי שיש טעם לחיים יותר. וב-7 באוקטובר האחרון, שנה אחרי היום הארור הזה, נכנסתי ללופים של סמים. אז הבנתי שאני צריכה משהו יותר אינטנסיבי בשביל לצאת מהדבר הזה. אני פה מהיום הראשון של המקום".
ואיפה רואים את השינוי?
"תראי, כאן אני קמה מהמיטה ומתפקדת בבית, שזה משהו שלא הצלחתי לעשות, אז מבחינתי זו הצלחה כלשהי. זה לא משהו גדול, אבל אני רואה את זה בדברים הקטנים. מלהיות במיטה אני קמה בבוקר ונמצאת עם אנשים, אם זה מטפלים, שרואים אותך בכל מצב, נותנים לך מענה כאן ועכשיו, אם זה פסיכיאטרים, יש כאן מעטפת, שזה הדבר שהייתי צריכה״.
איך את היית רוצה לסיים את הדרך כאן?
"מבחינתי, הצלחה בתהליך הזה היא להפסיק להסתובב עם המועקה שחונקת אותי. אני לא חושבת שאצא מפה בן אדם אחר, אבל אני מקבלת כלים שיעזרו לי להמשיך לחיות בצורה קצת יותר טובה, שיאפשרו לי לצלוח את החיים".
על שידה בכניסה לבית תלוי הלו"ז היומי. 9:00 בבוקר – קבוצת בוקר עם המטפלת הראשית מיכל, 10:30 – תורנויות בית, 11:30 – סשן כתיבה בליווי מטפלת, הפסקת צהריים ואז היישר לסשן הטיפולי הקבוצתי הבא (מיינדפולנס וקלפים), אחר כך שיחה קבוצתית נוספת. בין לבין משובצות שיחות אישיות עם פסיכולוגים ופסיכיאטרים, 23:00 – כיבוי אורות. הכללים נוקשים: אסור לגלגל סיגריות, סמים – גם באישור רפואי – מחוץ לתחום, מגע אינטימי או כל מגע פיזי – אסור, בשלושת השבועות הראשונים נמנעת גישה לניידים ולמחשב והשיחות נעשות מטלפון נייח. העולם שבחוץ יכול לחכות. אולי אפילו צריך.
וזה לא ייגמר עם סיום המלחמה. להפך, זה רק עלול להתעצם אז, אומרות נשות המקצוע. "אנחנו בהחלט חושבות שכשתיגמר המלחמה נראה מסות מאוד גדולות של חבר׳ה שיידרשו למגוון השירותים שהעמותה נותנת", אומרת אורית שפירו, מנכ"לית העמותה. "כבר עכשיו יש לנו חבר'ה שנפגעו בזמן השירות הצבאי שלהם, יש לנו מפונים ויש לנו גם אנשים מהקהילה הרחבה שצריכים מענה נפשי".
מאיפה התקצוב של הדבר הזה?
"חלק גדול מאוד מגיע מתרומות, במטה שלנו עובדים קרוב ל-12 שעות ביום לגייס את התקציבים האלה. ב'כפר איזון' המדינה משלמת שני שלישים והמשפחה משלמת שליש, ויש לנו גם קרן שבה אנחנו עוזרים למי שלא יכול. את הבית המאזן קופות החולים ומשרד הביטחון משלמים".
מה בעצם ההבדל בין כפר איזון לבית מאזן?
"כפר איזון מיועד לצעירים בגילי 18-40 שנמצאים במשבר כפול – גם רגשי-נפשי וגם שימוש בחומרים, שזה בדרך כלל מקום שנותן מזור להתמודד עם הכאב. הם מגיעים לכפר לחמישה חודשים. הבית המאזן הוא עבור אנשים שנמצאים במשבר נפשי אקוטי מגיל 18 ומעלה. הם מגיעים לחודש וחצי אם זה דרך קופת החולים, ועד ארבעה חודשים אם זה מטעם משרד הביטחון. התפיסה בכל השירותים שלנו היא הוליסטית, משלבת גוף ונפש מתוך הבנה שהמרחב הזה מאפשר את הצמיחה מהכאב, המשבר והטראומה".
אז הבאים לבית לא נדרשים לשלם מכיסם, אך הדרך לשירות בריאות נפש לכל אחד לפי צרכיו עדיין ארוכה. "מבחינת מה שאנשים צריכים, זו טיפה בים", מודה מנהלת הבית כנפו. "כל דבר זה מלחמה: איך לתקצב את הדברים, איך להיות באמת המקום שאנחנו רוצים להיות עבור האנשים האלה ולהתעקש על הסטנדרטים האלה. אם העמותה לא הייתה מאפשרת לי לשאת תקציבים כאלה, כולל להיות בגירעון, אי-אפשר היה ליצור משאבים כאלה. והמשאבים האלה הם קריטיים.
"בסופו של דבר יש חוסר תקצוב, כי זה מודל שבתעריף שלו משולם הרבה פחות מבתי החולים, וזה קשור גם לזה שאנחנו הרבה יותר קטנים מבתי החולים ומקופות החולים. היכולת שלנו להיאבק היא מוגבלת, אבל אני חושבת שהיום אנחנו במצב הרבה יותר טוב, כי קופות החולים כבר בפנים".
מנהלת הבית, מיכל כנפו: "פעם זה מישהו שעולה על מדים כי הוא במצב דיסוציאטיבי ומבחינתו הוא עכשיו בלחימה, פעם זה מישהו שמרטיב את המיטה, או בחור שמתעלף בכל בום על-קולי"
ובסוף, בואו נודה באמת, יש כאן רק 12 מיטות.
"זה החלק הכי קשה בתפקיד. אנחנו מקבלים המון פניות של אנשים שצריכים עזרה וסובלים מאוד, ואת צריכה לחשוב עם מי הזמן הקצר כאן יכול הכי להיטיב, להוציא אותו על הרגליים. צריך לראות שהאדם בשל למקום הזה. זה תמיד אומר גם להגיד 'לא' לאנשים וזה נורא קשה, גם כי את יודע שבמערכות האחרות יש תורי המתנה ארוכים".
שפירו: "כשאנשים מגיעים לפה הם נמצאים במשבר מאוד גדול. הכלי הזה צריך לאפשר להם לצמוח מתוכו, ולא לעבור חוויה נוספת של כישלון, כי אין להם מספיק חוסן לעבור את זה".
כנפו: "היו פה טייסים, רופאים, פרקליטים. את רואה הבדלים נורא גדולים בין מי שקשה לו עם זה שהוא צריך פתאום עזרה לבין אנשים שגם אם הם סופר-תפקודיים, אומרים 'משהו התפרק לי ואני צריך את העזרה הזאת'".
שפירו: "מה שחשוב לנו זה שאנשים בחוץ יידעו שזה בסדר לומר לרגע 'אני מניח את ההגנות ואני צריך עזרה'".
פורסם לראשונה: 00:00, 03.01.25
