בשיתוף אסותא
מחלת לב כלילית היא בין גורמי התמותה המובילים בעולם המערבי. בישראל למעלה מ-40 אלף אנשים לוקים מדי שנה בתסמונת כלילית חריפה, המתאפיינת בחסימה של זרימת דם בעורקים הכליליים. "ללב יש שלושה עורקים שמספקים לו דם. ברגע שלאחד מהם נגרם נזק, לא ניתן לחדש אותו. לכן ישנה חשיבות רבה לשמר את העורקים", מסביר פרופ' איסי ברבש מהמרכז הישראלי לרפואת הלב (היל"ה) באסותא.
אחת מתוצאות מחלת הלב הכלילית, מסביר פרופ' ברבש, היא התפתחותה של טרשת עורקים. "מדובר בהצטברות של שומן בדפנות העורקים, שגורמת לחסימה או היצרות בעורקים של הלב. הטרשת היא תהליך איטי שמתרחש בדופן התא במשך מספר שנים. כלומר, ההיצרות הולכת ומצטברת".
אחת הבעיות של מחלת הלב הכלילית היא העובדה שהיא מחלה "שקטה", שמתפתחת באיטיות במשך שנים, ורבים נוטים להתעלם מהתסמינים הראשוניים שלה. "התסמינים הם קוצר נשימה ותעוקת חזה בזמן מאמץ. הסיבה לכך היא שבזמן מאמץ הלב עובד קשה יותר כדי לספק דם לגוף, ורק אז הוא מתחיל להרגיש את החוסר באספקת הדם", מציין פרופ' ברבש.
"היום למשל, הגיע אליי מטופל שסיפר לי שכבר שנה יש לו תחושות בחזה אחרי שהוא עולה במדרגות ארבע קומות. בחודשים האחרונים המיחושים בחזה מופיעים אחרי שעלה רק קומה אחת. אז כמו שאפשר לראות, זה תהליך איטי, ההיצרויות מתפתחות לאט".
מה המשמעות של דחיית הטיפול עם הופעת התסמינים?
"חשוב להדגיש שאין מתמטיקה לתסמינים. אם אני לא סובל הרבה בזמן מאמץ, זה לא אומר שאין לי חסימות והיצרויות קשות. התסמינים הם לא תמיד אחד לאחד, וכאב זה עניין סובייקטיבי. ברגע שיש תסמינים של תעוקה בבית החזה, צריך לגשת לקרדיולוג ולעבור הערכה. דחיינות עלולה להיות מסכנת חיים. לפעמים גם במצב של 50% היצרות, יכול להיגרם פצע או קרע בדופן העורק, מה שמוביל בבת אחת לחסימה של 100%. וזה אומר - התקף לב".
"הצנתור היא פעולה פשוטה - לקום וללכת הביתה"
בעשורים האחרונים הצנתור הפך להיות פתרון אידיאלי לטיפול במחלת לב כלילית. "הצנתור הוא שם כולל לתהליך של הכנסת צינור לכלי הדם", מסביר פרופ' ויקטור גויטע, מצנתר בכיר באסותא ומנהל יחידת הצנתורים בבית החולים תל השומר. "טיפול בצנתור לעורקים הכליליים בוצע לראשונה ב-1977 על ידי הרופא השוויצרי אנדריאס גרונציג, שערך לראשונה הרחבה של סתימת העורקים עם בלון".
הצנתור הכלילי, שהחליף את ניתוח המעקפים המורכב, עבר התפתחויות ושינויים רבים מאז בוצע לראשונה בסוף שנות ה-70. "בראשית שנות ה-90 נכנסה הטכנולוגיה של הסטנט, התומך, שהוא רשת מתכתית המונעת את 'קריסת' קירות העורק אחרי ההרחבה. בישראל התחילו להשתמש בסטנטים ב-1992, והם הלכו והשתפרו עם השנים. הם נעשו דקים יותר, חזקים יותר, וכיום הם מצופים בתרופה שמונעת היצרות חוזרת".
למה הצנתור עדיף על ניתוח המעקפים?
"ניתוח המעקפים הוא ניתוח בהרדמה מלאה עם פתיחה של בית החזה. בניתוח המעקפים התמותה גדולה יותר וישנה תקופת התאוששות ארוכה של חודש בממוצע. לפעמים אדם חוזר לעצמו רק אחרי חצי שנה. הצנתור היא פעולה פשוטה יותר, אחריה המטופל קם והולך הביתה. עם זאת, ישנם מצבים שלא ניתן לפתוח את העורקים עם סטנטים, למשל אצל חולים סוכרתיים. לכן לסוכרתיים עדיף לעבור ניתוח מעקפים".
לפני שנה התפרסם מחקר על יעילותם של הצנתורים. המחקר מצא שטיפול תרופתי יעיל לא פחות.
"המחקר הזה מאוד בעייתי כיוון שאחוז גדול מן החולים הוצא מהמחקר. נשארה קבוצה מצומצמת של חולים שאני חושב שלא היו מועמדים אצלנו לצנתור. לגבי טיפול תרופתי, יש מספיק עבודות שהראו שאם כמות האיסכמיה שנגרמת על ידי היצרות היא מעל 10%, כדורים לא עוזרים".
איך נראה צנתור?
הצנתור נחלק לשני שלבים - שלב האבחון ושלב הטיפול. הצנתור האבחוני הוא בדיקה קצרה ולא כואבת שאורכת כ-20 דקות, ומתבצעת בהכרה מלאה תחת הרדמה מקומית. ההליך כרוך בהחדרה של צינורית פלסטיק בהנחיה של מכשור רנטגן משוכלל, במהלכו מקדם הקרדיולוג את הצנתר עד שהוא מגיע אל בסיס אבי העורקים.
"בעבר, הצנתור היה מתבצע דרך העורק של הרגל, אבל זה היה מאוד לא נוח. זמן ההתאוששות היה ארוך יותר והיו בעיות של דימומים". מספר פרופ' ברבש. "בשנים האחרונות הצנתורים מתבצעים דרך עורק כף היד. עם הצינורית הדקה אנחנו מטפסים מעורק כף היד אל הלב. אנחנו מזריקים בצינורית יוד, שממלא את העורקים, ודרך צילום רנטגן, מתקבלת תמונה ברורה של העורקים והבנה אם יש חסימות. לפעמים אנחנו מגלים שאין חסימות עורקים, ובזאת הצנתור הסתיים".
השלב השני, לאחר אבחון אחר חסימות בעורקים, מתבצע הצנתור הטיפולי. "אם יש חסימה, אנחנו משתמשים באותה צינורית כדי לפתוח את החסימה. בשלב הראשון אנחנו מכניסים בלון קטן ומנפחים אותו באזור החסימה, ולאחר מכן מעבירים סטנט, תומכן, עשוי ממתכת בעובי של כמה מיקרונים. המתכת נספגת בגוף ועם הזמן העורק מצפה אותו והוא הופך להיות חלק מדופק העורק".
הצנתור היא פעולה פשוטה, שאינה כרוכה בתקופת התאוששות ארוכה. "אחרי הצנתור, המטופל יורד מהמיטה ואחרי שעתיים הולך הביתה. כמובן שיש אתגרים בצנתור כמו למשל חסימות מרובות או הסתיידות בעורקים. הסיכונים בצנתור אינם גבוהים והם נחשבים היום לפעולה בטוחה. כמובן שכמו כל פעולה פולשנית, יש סיכונים, אך הם נדירים", מדגיש פרופ' ברבש.
"הצנתור הוא חלק מסל הבריאות ולרוב ללא השתתפות עצמית. אפשר לבחור האם לעבור אותו בבית חולים ציבורי או פרטי. היתרון בבית חולים פרטי הוא שבחלק מקופות החולים, אפשר לבחור את הרופא שיבצע את הפעולה".
מה לגבי היצרויות חוזרות בעורקים?
"בעבר היינו משתמשים בסטנטים פשוטים ממתכת, שהבעיה איתם הייתה היצרויות חוזרות. בעשור האחרון נכנסה טכנולוגיה חדשה של סטנטים, תומכנים, משחררי תרופה. התומכן מצופה בתרופה שמטרתה לשחרר ולמנוע היצרויות חוזרות בתומכנים מהסוג הישן".
בשיתוף אסותא
