בשיתוף אסטרהזניקה
לפני עשרים שנה החלה עדה נעמני (76) מרחובות לסבול מכאבים באזור היד וכתף ימין. "בהתחלה לא ייחסתי לכך חשיבות מיוחדת", היא מספרת. "אני אוצרת תערוכות אמנות ובאותה עת עמלתי רבות על הקמת תערוכה חדשה שדרשה ממני מאמץ פיזי רב. הנחתי שהמאמץ גרם לכאבים והם יחלפו מעצמם".
אולם, ככל שחלף הזמן, הכאבים הלכו וגברו ועדה החליטה לפנות לרופא. "באותה עת גיליתי גם כתם עגול קטן מתחת לשד ימין, ותהיתי האם יש קשר בינו לבין הכאבים בכתף וביד", היא מספרת. רופאת המשפחה הפנתה את עדה לאורתופד ולכירורג שד שסבר בתחילה שמדובר בדלקת.
"לאחר שטיפול אנטיביוטי לא שינה את המצב, הרופא הפנה אותי לבדיקת רנטגן שהצביעה על שינויים מדאיגים בשד והוחלט שעלי לעבור ניתוח", משחזרת עדה. "מאחר ובדיוק באותה העת נולד לי נכד, לא רציתי להשבית את השמחה של בני המשפחה, וביקשתי לדחות את הפרוצדורה הזו עד לאחר הברית. בינתיים, לא סיפרתי לאף אחד משלושת ילדי על הניתוח ועל החשד שחליתי בסרטן", היא מספרת.
50% סיכויים להבריא
לאחר הניתוח הגיעה עדה אופטימית לפגישה הראשונה עם האונקולוגית. היא הייתה משוכנעת שמדובר בגילוי מוקדם של סרטן. אולם למרבה הצער, התחוור לה שטעתה בגדול. האונקולוגית הסבירה לעדה שמבדיקת הביופסיה שנלקחה בניתוח עולה ש- 23 מתוך 25 בלוטות לימפה שנלקחו מגופה, נמצאו נגועות בסרטן שד מסוג HER2 חיובי (סרטן עם ביטוי יתר של הקולטן HER2). למעשה עדה אובחנה כחולה בסרטן שד בשלב 2-3 של המחלה ואמורה הייתה לעבור סדרה קשה של טיפולים כימותרפיים והקרנות.
"הרופאה הכינה אותי לתופעות לוואי קשות. היא גם הצביעה על האפשרות שאאלץ לעזוב את העבודה ואקבל קצבה מביטוח לאומי. שאלתי אותה ישירות – מה הסיכויים שלי להבריא והיא אמרה 50-50" מספרת עדה. "באותו הרגע השבתי ללא היסוס – אני אלך על ה-50% הטובים"
במשך עשרה חדשים קיבלה עדה כימותרפיה והקרנות. למרות שחשבה להתפטר מעבודתה, אליה התייחסה כגורם שאולי הוביל למחלה, היא החליטה להמשיך על מנת שתוכל להתרכז בעשייה ולא במחלה. עדה גם נעזרה בטיפול נטורופתי משלים שמיתן באופן משמעותי את תופעות הלוואי הקשות. כמו כן החליטה לא להסתיר עוד את דבר מחלתה מפני חבריה ומכיריה, וכשנשר שיערה, מיד אחרי הטיפול הראשון, לא הסוותה את הקרחת. "התלבשתי יפה והשתעשעתי בחבישת כיפות סרוגות או רקומות", אומרת עדה.
מאחר שמחלתה כבר לא נשמרה עוד בסוד, החלה עדה לקבל הרבה תמיכה ועצות מחברים ומכרים. "הופתעתי מעוצמת התמיכה והאהבה שקבלתי", היא נזכרת. "רשמתי את כל העצות שנראו לי טובות. בחלקן אני משתמשת עד היום וגם מעבירה לחולים נוספים".
מבחינתה של עדה, חשוב היה שלא לשקוע ברחמים עצמיים ולהשקיע את כל האנרגיות בהחלמה. היא המשיכה לשחות, לעבוד בגינה, לתרגל יוגה ולהיפגש עם בני משפחה וחברים. "הרגשתי שזה מחזק אותי ונותן לי כוחות להתמודד", היא מספרת. "מההתחלה החלטתי לקחת אחריות על המחלה. את האונקולוגית, שטיפלה בי – ומטפלת עד היום – מיניתי לשרת הבטחון שלי והצבתי עצמי כראשת הממשלה. לפי אחת מעצות הזהב שקבלתי התחלתי לנהל את 'מחברת הסרטן שלי' בה אני נעזרת עד היום כדי להיות עם אצבע על הדופק".
לאחר עשרה חודשי טיפולים לא קלים, בהם התחולל גם שינוי בתפיסה ובאורח החיים, לא נמצאה עדות למחלת הסרטן בגופה של עדה. "הוכרזתי בריאה", היא נזכרת. "אבל דווקא אז הרגשתי ממש חולה", היא מוסיפה. "הטיפולים הרסו לי את הגוף ומצבי הנפשי היה רעוע. יצאתי מהטיפולים כמו גרוטאה – הייתי קירחת ונפוחה מסטרואידים", היא משחזרת. "התקשיתי בהליכה והייתי חלשה ועייפה".
חולה כרונית בסרטן שד גרורתי
בסוף שנת 2008 נתגלתה גרורה של סרטן שד עם ביטוי יתר של HER2 באחת מריאותיה. הפעם הוחלט על טיפול משולב של כימותרפיה ותרופה ביולוגית. ההתמודדות עם הטיפולים בפעם השנייה הייתה קלה יותר, גם אם לא חפה מפחדים ומחששות. הפעם נעזרה עדה בטיפול באמנות כדי להתמודד עם החשש והפחד מהשתלשלות העניינים. "צריך להסתכל לסרטן בעיניים ולא לפחד ממנו", היא אומרת ומוסיפה: "אל תסתפקו רק בטיפולים אלא עשו למען עצמכן בהתמדה כל מה שיכול להשלים אותם ולעזור לכן בהתמודדות עם המחלה".
"מתוך קריאה אינטנסיבית של סיפורי מחלימים מסרטן למדתי כיצד לשלב בתבונה ובהתמדה תזונה נכונה, פעילות גופנית ופעילות נפשית", אומרת עדה. "בחרתי במה שמתאים לאישיותי, לאורח חיי ולנטיות לבי מתוך האפשרויות הרבות עליהן קראתי. מניסיוני למדתי שהגוף יכול להשתקם. צריך לדעת לעזור לו ולפעמים לא להפריע לו, לדעת מתי לוותר לעצמי ומתי לא, ולגלות את האיזון הנכון בין השניים", היא מוסיפה.
עדה מודה שהתייחסה למחלת הסרטן כאל הרפתקה. "התייחסות זו שינתה את חיי הרבה יותר לטובה מאשר לרעה. שמחת ההישג היא שמחה עצומה, שמעודדת את הגוף ואת הנפש", היא מספרת. תוך כדי הטיפולים לוותה עדה חולות שהכירה במחלקה וחלקה עמן את ניסיונה בהתמודדות עם הסרטן. במשך חודשי הטיפולים, הייתה במעקב צמוד שכלל בדיקות פט סי-טי ואקו לב.
כשהגידול נסוג ונעלם הוכרזה שוב עדה כ'בריאה' אבל מבחינה רפואית היא מוגדרת כ"חולה כרונית של סרטן גרורתי". לכן, לדברי האונקולוגית שלה, ד"ר נעה בן-ברוך, מנהלת המכון האונקולוגי בבית החולים קפלן, היא צריכה להמשיך את הטיפול הביולוגי לכל החיים. "ד"ר בן-ברוך אמרה לי כשהתחלתי את הטיפול שהיא מכירה חולות שמטפלות בתרופה הזו כבר שש שנים", אומרת עדה. "באותו רגע נפתח לי אופק חדש. אופק שנמשך עד היום, כמעט 11 שנים".
כיום ממשיכה עדה לקבל את הטיפול הביולוגי בבית החולים בתדירות של פעם בשלושה שבועות, והיא נמצאת במעקב מתמיד. "הסרטן שינה ללא ספק את חיי", היא אומרת ומוסיפה: "מבחינתי אני בריאה, אופטימית ונהנית מכל רגע, אבל לא שוכחת אף פעם שאני 'מסומנת'. זה אומר שעלי להקפיד לשמור על עצמי, לשים לב לתזונה נכונה, להתמיד בפעילות גופנית שגרתית ולדאוג לשלוות הנפש שלי", אומרת עדה.
"עלי לחיות את חיי, לתת להם משמעות, להכיר בכך שאני חיה על זמן שאול ושייתכן והנפילה עלולה לקרות בן רגע. אני מרגישה כמו אקרובטית שמאזנת את גופה על חבל דק כשמתחתיה אמנם רשת ביטחון אבל יודעת כי אם תיפול, עלולה הרשת להיקרע", היא מסכמת. "מבחינתי, הסרטן אינו מחלה אלא תקלה שנראה לי שלמדתי לחיות איתה. היא חלק מחיי אבל אף פעם לא הייתה וגם לא תהיה החלק העיקרי בחיי".
בשיתוף אסטרהזניקה
פורסם לראשונה: 14:17, 13.10.20
