בשיתוף אלי לילי
את המילים האלה אני כותבת קצת לפני שאני אמורה לצאת מהבית ללווייתה של טלי, ממתנדבות עמותת "אחת מתשע", שנפטרה לפנות בוקר מסרטן שד. כך יצא. חלק מהסיכון בלהיות מנכ"לית של העמותה. חלק מהפחד של להיות אחת מתשע בעצמי. כלומר מחלימה מסרטן שד. וכן, להיות מחלימה זה מפחיד.
כולנו חיים עם הידיעה שמתישהו נמות, ומצליחים להדחיק אותה כדי שנוכל להמשיך לחיות. ההיתקלות במחלה מסכנת חיים, במקרה שלנו בסרטן השד, מנכיחה את הידיעה הזו ולא מאפשרת להדחיק יותר. גם אם ברגע הגילוי לא מדברים איתנו על מצב אקוטי, עצם קיומו של הצד השני, של אי הקיום, הופך לעובדה שאי אפשר יותר להכחיש.
השנה הפכה הידיעה הזו לנחלתם של רבים. ה־7 באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיו חבטו בכולנו והותירו רבים מדי עם הידיעה שמוות – אכזרי, מוקדם מדי ולא מוצדק – הוא חלק מחיינו כאן. תארו לכם את המתמודדות שבינינו, אלה שהפכו להיות לוחמות בשתי חזיתות: מאבק יומיומי במחלה מסכנת חיים, כמו גם הצורך לתפקד בתקופה של כאוס חסר תקדים.
עבור נשים שזה עתה אובחנו, המלחמה מערערת את יסודות החיים עצמם: לא רק שהגוף שלהן הפך לא בטוח, גם כל מה שמחוצה לו הפך באחת למאיים ובלתי ידוע. הנשים שקיבלו כבר תוכנית טיפול סדורה צריכות להתמודד עם השלכותיה הקשות, בעוד שסביבתן עסוקה בטרגדיה הלאומית. ואלה שהחלימו? הן תמיד ממשיכות לחיות עם הפחד מחזרתה של המחלה. "הישנות", בשפה המקצועית יותר.
הוא לא נוכח כל הזמן, הפחד הזה, אבל מדי פעם הוא מבליח, ויש לו בהחלט טריגרים משלו: כל כאב הופך להיות חשש מגרורה. המתח לפני בדיקות השגרה – ממוגרפיה, אולטרסאונד, MRI – קשה. וההמתנה לפיענוח היא בלתי נסבלת.
גם אם את משוכנעת שהכל בסדר, באיזשהו מקום את יודעת שיכול להיות שלא. הרי כבר קרה שהיה לך סרטן שד ולא הרגשת, אז אולי גם הפעם זה כך? ונכון שעברת את כל הטיפולים האפשריים, אבל אולי בכל זאת נשאר בגופך תא סרטני אחד קטן שבינתיים המשיך לגדול?
אנחנו ב"אחת מתשע" יודעות לעזור למחלימות לנהל את החרדה, ולא לתת לה לנהל אותן. אנחנו מקיימות קבוצות תמיכה למחלימות, מסבסדות טיפולים רגשיים שניתנים על ידי פסיכותרפיסטיות, ורכזות הליווי והתמיכה שלנו מחזקות ועוזרות לחיות לצד הפחד ולא מתוכו. אנחנו גם נאבקות כדי ש"שם למעלה" יבינו שאחרי כריתת שדיים לא מספיק סבסוד של חזייה אחת (!), שיש דרך נכונה להודיע לנו שחלינו (לא בטלפון, כי אולי את נוהגת והילדים במושב האחורי), ושאם יש בדיקה או תרופה שיכולה למנוע מאיתנו סבל, ובוודאי הישנות של המחלה, חשוב שהן יהיו בארגז הכלים של הרופאות והרופאים שלנו.
בהרצאות שלי אני אומרת שגילוי מוקדם מציל חיים, ושאנחנו, עמותת "אחת מתשע", מצילות גם את הנפש. כל אחת מקהילת המחלימות תגיד לכם שגם הנפש שלנו צריכה הצלה. כי להיות מחלימה מסרטן שד זה לכל החיים. זה תואר שאין עליו פג תוקף, ואנחנו יודעות לקרוא את הברקוד הזה.
בשיתוף אלי לילי
פורסם לראשונה: 08:00, 07.02.24
